תאכל משל בעלה. דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה: רגל הראשון. כך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן רגל הראשון שאחר הנשואין: תאכל ממקום שהיא רוצה. ובגמרא מוקי לה כשאינה רדופה לילך עד הנה לבית אביה תמיד הלכך מספקא לן בהי ניחא לה אלא אם כן פירשה:

שמעת מינה יש ברירה. קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה:

אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתניתין בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק וברייתא ברדופה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה:

הקדמה פירוש "רדופה" שיטת רש"י שיטת התוספות שיטת הרמב"ם כיצד האישה מבררת את רצונה אישה שלא ביררה הקדמה במשנה למדנו שאישה נשואה שנמצאת בבית בעלה היא נמנית מן הסתם על החבורה של בעלה, ולכן אם שחט עליה את קרבן הפסח אביה ובעלה הרי היא אוכלת מהקרבן של בעלה. אולם אם היא הלכה ברגל הראשון לבית אביה, בכגון זה אין היא נחשבת מן הסתם מנויה על החבורה של בעלה ולכן יכולה לאכול מאיזה חבורה שתרצה. מאידך למדנו בברייתא בגמרא שאישה נשואה ברגל הראשון אוכלת משל אביה ובפשטות מדובר גם אם שחט עליה בעלה, אך מכאן ואילך אם שחטו עליה את הקרבן גם בעלה וגם אביה יכולה לאכול מאיזה קרבן שתרצה. לכאורה יש סתירה בין מהרישא של הברייתא ובין מהסיפא שלה למה ששנינו במשנה. מהמשנה עולה שכאשר היא בבית בעלה תמיד היא אוכלת משלו, ואילו בסיפא של הברייתא משמע שלאחר הרגל הראשון יכולה לאכול ממי שרוצה. כמו כן בסיפא של המשנה למדנו שאם הלכה לבית אביה ברגל הראשון אוכלת ממי שרוצה, ואילו ברישא של הברייתא נאמר שבכגון זה אוכלת משל אביה בלבד. הגמרא מיישבת שהמשנה עוסקת באישה שאינה רדופה ואילו הברייתא עוסקת באישה רדופה. יש לעמוד על פירוש המושג "רדופה". כמו כן יש לברר כיצד חילוק זה מיישב את הקושיות הנ"ל ומהי המסקנה ההלכתית העולה מכך. בנוסף הגמרא עומדת על כך כיצד מועילה התרצותה של האישה בקרבן מסוים לאחר שהוא כבר הוקרב. שאלה זו נוגעת לשאלה הכללית האם יש "ברירה", דהיינו האם אנו יכולים לומר לאחר שהמציאות התבררה בסופו של דבר שבירור זה משפיע למפרע, שכך הייתה המציאות גם בעבר. בענייננו, האם אפשר לומר שגילוי דעתה של האישה שהיא מתרצית בקרבנו של אחד מהם מועיל שנאמר שהתברר שזה היה רצונה למפרע משעת ההקרבה. הגמרא מתרצת שמדובר שהתרצתה בשעת ההקרבה. להלכה הדעה המקובלת בפוסקים היא שבענייני דאורייתא אנו נוקטים שאין ברירה ובדרבנן יש ברירה. כאן מדובר בדין מינוי שהוא מן התורה, ולכן כיוון שאין ברירה על כורחנו אנו נזקקים לתירוץ הגמרא שמדובר שביררה את רצונה בשעת ההקרבה. בעניין זה יש להבין כיצד אנו יודעים שהיא התרצתה בשעת ההקרבה. עוד יש לשאול מה הדין אם היא לא התרצתה בשעת ההקרבה לשום קרבן, האם היא לא יצאה ידי חובת קרבן פסח כלל, או שעדיין זה ספק על איזה קרבן היא מנוייה, ומכיוון שכך אינה יכולה לאכול מאף קרבן, אך מכל מקום ידי חובת הקרבה יצאה. פירוש "רדופה" רש"י (ד"ה מתניתין בשאינה רדופה) מסביר שאישה רדופה היא אישה שאין בית בעלה חביב עליה ולכן היא רגילה ללכת תמיד לבית אביה, ואילו אישה שאינה רדופה היא אישה שבית בעלה חביב עליה ולכן אין היא רגילה ללכת לבית אביה. משיטה זו עולה שהמושג רדופה אינו קשור לאיזה רגל לאחר נישואיה עכשיו, שייתכן אישה שרדופה גם לאחר הרבה רגלים ומאידך ייתכן אישה שאינה רדופה כבר ברגל הראשון. התוספות (ד"ה כאן ברדופה) מסבירים אחרת. לדעתם סתם נשים מיד לאחר נישואיהם רדופות לספר בבית אביהן שנמצאו שלימות בבית בעליהן ולכן הן רוצות ללכת ברגל הראשון שלאחר הנישואין לבית אביהן. אולם אם האישה כבר הלכה ברגל הראשון לבית אביה, שוב ברגל השני אין היא רדופה ללכת לבית אביה. התוספות כותבים שלשיטתם מובן ההמשך של הגמרא שמביאים את דברי רבי יוחנן שדורש את הפסוק לגבי כלה שרדופה ללכת להגיד שבחה בבית אביה. אולם להסבר התוספות ישנם מקרים בהם אף שלא עבר רגל בו הלכה לבית אביה, יש מקום להסתפק האם היא רדופה. אם עבר הרגל הראשון ולא הלכה בו לבית אביה, יש מקום לסבור שאין היא רדופה ללכת לבית אביה, שהרי ברגל הראשון לא הלכה, ולכן אפשר שגם ברגל הבא אחריו לא תלך. כמו כן אם כבר הלכה לפני הרגל לבית אביה, אפשר ששוב אין היא להוטה ללכת לבית אביה ברגל עצמו. עוד הסבר עולה מפשט דברי הרמב"ם וכך מפרשו המאירי. לשיטתם אישה רדופה היא אישה שמראה במעשיה שהיא רוצה ללכת לבית אביה. יש להבין את יישוב הגמרא על פי ההסברים השונים, ומהי השיטה ההלכתית העולה מכל פירוש. שיטת רש"י כאמור, לפי רש"י אישה רדופה היא אישה שרגילה ללכת תמיד לבית אביה. אישה כזאת יש סברה לומר שהיא מעדיפה להימנות על הפסח ששוחט עליה אביה. עוד מפרש רש"י (ד"ה רגל הראשון) שדרך הנשים ללכת לבית אביהן ברגל הראשון שאחר נישואיהן. כפי שהובא לעיל, לשיטת רש"י נראה כי מנהג זה נראה כי אינו תלוי בשאלה האם האישה רדופה או לא. לפי זה תירוץ הגמרא הוא שהמשנה עוסקת באישה שאינה רדופה ולכן לאחר הרגל הראשון אוכלת משל בעלה בלבד וברגל הראשון אוכלת ממי שרוצה ואילו הברייתא עוסקת באישה רדופה ולכן ברגל הראשון אוכלת משל אביה ומכאן ואילך ממי שרוצה. הכסף משנה ובעל קרית ספר מסבירים שלשיטת רש"י שני הגורמים שהוזכרו לעיל משפיעים על הקביעה לאיזה חבורה האישה שייכת. דהיינו שכאשר ישנם שני גורמים המורים לנו שהאישה נוטה להימנות על הבעל - היא נחשבת למנויה על קרבן הבעל, וזהו הדין של המשנה ברישא באישה שאינה רדופה ולאחר הרגל הראשון. אם יש שני גורמים המורים לנו שהאישה נוטה להימנות על האב - היא נחשבת למנויה על קרבן האב, וזהו הדין של הברייתא ברישא באישה רדופה וברגל הראשון. כאשר יש גורם אחד המורה שהאישה נוטה להימנות על הבעל וגורם אחר המורה שהיא נמנית על האב בכגון זה אוכלת ממי שרוצה. זהו הדין של הסיפא של המשנה באישה שאינה רדופה וברגל הראשון, וכן הסיפא של הברייתא ברדופה ובשאר רגלים. המאירי מסביר את שיטת רש"י באופן קצת שונה. הוא כותב כי לשיטת רש"י אישה שהיא בבית בעלה תמיד נחשבת למנויה על קרבן הבעל כפי ששנינו ברישא של המשנה. אולם אם היא הולכת לבית האב אז אם היא גם רדופה וגם מדובר ברגל הראשון היא אוכלת משל האב, אך אם חסר אחד משני גורמים אלו, או אפילו אם מדובר באישה שגם אינה רדופה וגם לאחר הרגל הראשון - אוכלת ממי שרוצה. לשיטתו הרישא של המשנה, וכן הסיפא של הברייתא עוסקות בין באישה רדופה ובין באישה שאיננה רדופה. שיטת התוספות לפי שיטת התוספות פירוש המושג "רדופה" כפי שכבר נאמר שייך רק ברגל הראשון לאחר נישואי האישה שבו היא הולכת לספר בבית אביה שנמצאה שלימה בבית בעלה. תירוץ הגמרא כפי שעולה משיטת התוספות הוא שאישה רדופה אוכלת משל אביה, אישה שאינה רדופה אוכלת משל בעלה, ואילו אם יש ספק אם היא רדופה או לא אוכלת ממי שרוצה. לשיטתם הם מסבירים שברישא של המשנה מדובר באישה שאינה רדופה דהיינו שכבר הלכה ברגל הקודם לבית אביה ולכן היא אוכלת משל בעלה. לעומת זאת הרישא של הברייתא עוסקת באישה רדופה שהולכת לבית אביה ברגל הראשון לאחר נישואיה ולכן היא אוכלת משל אביה. בסיפא של המשנה נאמר "הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה" ולכאורה נראה כי מדובר באישה רדופה, שהרי היא הולכת ברגל הראשון לבית אביה, אך אף על פי כן הדין הוא שאוכלת ממי שרוצה. התוספות מסבירים שמדובר ברגל הראשון שבו היא הולכת לבית אביה, אך כבר עבר רגל אחד שבו לא הלכה ולכן יש מקום להסתפק שמא אין היא רדופה כל כך והראיה שלא הלכה ברגל הראשון. עוד הם כותבים שניתן לפרש שאכן מדובר ברגל הראשון לאחר נישואיה, אלא שמדובר בכגון שכבר הלכה לבית אביה לפני הרגל ולכן יש מקום לומר שאינה רדופה כל כך ללכת. בשני מקרים אלו יש לנו ספק אם היא רדופה ולכן היא אוכלת ממי שרוצה. כמו כן בסיפא של הברייתא שנאמר "מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה, רוצה אוכלת משל בעלה", מדובר בכגון שלא הלכה ברגל הראשון לאחר נישואיה ולכן אם הולכת לבית אביה לאחר מכן יש ספק על מי היא נמנית. בהמשך דבריהם מסתפקים התוספות באותם מקרים בהם היא נחשבת ספק - אם בפועל היא הלכה לבית אביה ונמצאת שם האם נאמר שהוכיחה דעתה ותאכל משלו, או אפילו הלכה עדיין נשאר ספק שמא תחזור לבעלה ולכן היא צריכה לברר את רצונה. התוספות אינם מכריעים בשאלה זו. שיטת הרמב"ם הרמב"ם כותב שאישה שנמצאת בבית בעלה - אוכלת משלו. אולם אם היא נחפזת לבית אביה ברגל הראשון כדרך הבנות - אוכלת משל אביה, לאחר הרגל הראשון - אוכלת ממי שרוצה. הכסף משנה מפרש את שיטת הרמב"ם בדומה לשיטת רש"י כפי שהוא הסבירה. לשיטתו הרמב"ם בתחילת דבריו עוסק באישה שאינה רדופה ונמצאת בבית בעלה שאז אוכלת משלו. בהמשך מביא הרמב"ם את המקרים של אישה רדופה, שאם מדובר ברגל הראשון, אוכלת משל אביה, אולם מהרגל השני ואילך אוכלת ממי שרוצה. בדומה לכך מסביר בעל מחנה דן, אלא שלשיטתו פירוש המושג "רדופה" בדברי הרמב"ם אינו כפי שפירש זאת הכסף משנה בדומה לשיטת רש"י, אלא כפי שהובא לעיל בשם המאירי שרדופה היא אישה המראה בעצמה שרוצה ללכת לבית אביה. הכסף משנה מקשה על פירושו, שבדברי הרמב"ם חסרה התייחסות למקרה של אישה שאינה רדופה ברגל הראשון ונמצאת בבית אביה. הוא מתרץ שמקרה כזה של אישה שאינה רדופה ברגל הראשון אינו שכיח ולכן הרמב"ם השמיטו. עוד הוא מיישב שמכך שכותב הרמב"ם שאישה רדופה ברגל הראשון אוכלת משל אביה ניתן ללמוד שאם איננה רדופה אין היא אוכלת משלו אלא ממי שרוצה. הלחם משנה אינו מקבל את תירוציו של הכסף משנה ועל כן הוא מסביר את הרמב"ם באופן שונה. הוא נוקט שאין הבדל להלכה בין אישה רדופה ובין אישה שאיננה רדופה. לשיטתו אישה בבית בעלה תמיד אוכלת משלו ובזה עוסקת הרישא של המשנה. כשהיא בבית אביה, אז אם זה ברגל הראשון אוכלת משל אביה ובכך עוסקת הרישא של הברייתא, אך ברגל השני אוכלת ממי שרוצה וזהו הדין בסיפא של המשנה והברייתא. אמנם בסיפא של המשנה נאמר "הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה... תאכל במקום שרוצה" אך הלחם משנה מפרש זאת לא ברגל ראשון לאחר נישואיה, אלא בדומה לפירוש התוספות שהובא לעיל, ראשון להליכתה שהוא שני לנישואיה. את הגמרא הוא מסביר שהסתירה בין המשנה ובין הברייתא אינה סתירה בין דינים, שהרי ניתן לחלק כפי שמסביר הלחם משנה את דברי הרמב"ם, אלא הסתירה היא בין המשנה שמכנה את הרגל השני לנישואיה "רגל ראשון" ואילו בברייתא פירוש "רגל ראשון" הוא ראשון לנישואיה. סתירה זו מתורצת בגמרא בכך שהמשנה עוסקת באישה שאינה רדופה, ולכן הרגל הראשון שבו היא הולכת לבית אביה אינו בהכרח הרגל הראשון לנישואיה, ולעומת זאת הברייתא עוסקת באישה רדופה שאצלה הרגל הראשון לנישואיה הוא גם הרגל הראשון שבו היא הולכת לבית אביה. אולם להלכה אין חילוק בין אישה רדופה ובין אישה שאינה רדופה, אלא מה שמשפיע על ההלכה הוא מקום הימצאה של האישה ובאיזה רגל לאחר נישואיה מדובר. אמנם הלחם משנה מעיר שלפי דבריו יוצא שהרמב"ם חוזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה שרגל ראשון האמור במשנה הוא הרגל הראשון לנישואים. הסבר שלישי בדעת הרמב"ם מובא במאירי. הוא סובר שכאשר האישה אינה רדופה, דהיינו אינה נחפזת ללכת לבית אביה היא אוכלת משל בעלה אפילו ברגל הראשון שהרי וודאי שלא תלך לבית אביה. זהו הדין שמובא ברישא של המשנה. לעומת זאת אישה רדופה וברגל הראשון אוכלת משל אביה, שהרי מסתבר שאכן תלך לבית אביה כפי המנהג. אולם אישה רדופה ברגל השני אין וודאות שתלך לבית אביה ולכן מצד הספק אוכלת ממי שרוצה. זהו הדין שמובא בסיפא של המשנה והברייתא. הוא מסביר שפירוש הסיפא של המשנה "הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה... תאכל במקום שרוצה" היינו שאם כבר הלכה בעבר ברגל הראשון לבית אביה, כעת ברגלים שלאחריו אוכלת במקום שרוצה ומדובר באישה רדופה. יש להעיר שיש קושי בפירוש זה שהרי לדבריו הרישא של המשנה עוסקת באישה שאינה רדופה בעוד שהסיפא עוסקת באישה רדופה. כיצד האישה מבררת את רצונה כפי שהובא לעיל מסקנת הגמרא לשיטה הסוברת "אין ברירה" היא שהאישה צריכה לברר את דעתה בשעת השחיטה, וכך ההלכה. אולם מצינו מחלוקת בדברי הראשונים כיצד האישה מבררת את רצונה. רש"י (ד"ה בשעת שחיטה) מפרש "ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה". משמע שאם האישה לא אמרה בפירוש בשעת שחיטה, אף אם גמרה בדעתה וקבעה לעצמה בשעת השחיטה משל מי תאכל, לא מועיל לה הבירור. כן היא גם דעת הרי"ד (בפסקיו ובתוספותיו). לעומתם, המאירי כותב שהבירור הדרוש בשעת שחיטה הינו בירור דעתה בלבד אף ללא אמירה מצידה. לכן אם אומרת בשעת אכילה לאיזה מהשוחטים הכריעה דעתה בשעת השחיטה - תאכל עם אותו שביררה. אישה שלא ביררה התוספות (ד"ה האשה) כותבים שאם האישה לא ביררה, אינה אוכלת לא מזה ולא מזה. כך כותבים גם הרי"ד (בפסקיו) והמאירי. אלא שהמאירי מוסיף "וצריך לשחוט עליה פסח אחר", ונראה שכוונתו לפסח ראשון אם עדיין יש שהות לשחוט, ואם לאו נראה שאפשר לצרפה לאחר בפסח שני, בהתאם לתנאי הדין שנשים בפסח שני - רשות. אולם בעל ערוך השולחן העתיד (קפ"ד, ה') כותב שלא תאכל בפסח שני. את דבריו הוא מנמק שכיוון שיצאה בפסח ראשון או בקרבן אביה או בקרבן בעלה, אינה יכולה יותר לעשות פסח שני. נראה שהמאירי חולק עליו בנקודה זו וסובר שאין האישה יצאה ידי חובה כלל לא בקרבן אביה ולא בקרבן בעלה. בעל שפת אמת כותב בניגוד לכל האמור לעיל, שאם לא ביררה - תאכל מן הנשחט ראשון, כיוון שזכין לאדם שלא בפניו וזכתה בראשון. לדבריו הצורך לברר המוזכר במשנה ובברייתא הוא למחות בראשון כדי לאכול מהשני, אך ללא מחאה בראשון, הרי היא יוצאת בקרבן הראשון מדין "זכין לאדם שלא בפניו". אמנם הוא מסיים שמן התוספות לא נראה כך, ונשאר בצריך עיון. נספח - פסקי הרמב"ם האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה - תאכל משל בעלה. היתה נחפזת ללכת לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה - תאכל משל אביה, מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה, והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. (רמב"ם קרבן פסח ב', י"א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300