מתני' נמי דיקא. דמזיד ואונן קתני בה: אהייא. קתני חייבין בהכרת: ור"נ. דאמר לא תנן אוננין ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי אמר לך סיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עליה קאי והא דתני חייבין לשון רבים איידי דתנא פטורין תנא נמי חייבין...

חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני. חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד גברא לא משכחת לה דתרי קטלי בחד גברא ליכא ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת דתנן בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היא ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם שגג בא' מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים: ופטור על השני. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור: אף על הראשון. אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני אבל אם עשה את השני או שגג בו פטור לגמרי דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון הלכך באיזה מהן ששגג פטור: ואזדו לטעמייהו. רבי ורבי נתן: שהגדיל. צמחו בו שערות: חייבין לעשות את השני. דקסבר רגל בפני עצמו הוא ואית ליה חיובא באנפי נפשיה ואפי' למאן דלא איחזי בראשון: תשלומין דראשון. ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה ובראשון הרי שגג: תקנתא דראשון. מכרת דיליה דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מן הכרת:

דברי הכל חייב. חד כרת: לר' ור' נתן חייב. דלא סבירא להו דשני תקנתא דראשון: שגג בראשון והזיד בשני לר' חייב. דאית ליה כרת בשני באנפי נפשיה: לר' נתן ור' חנניא פטור. דהא לא כתיב כרת אלא אראשון והרי שגג בו:

הפסק במחלוקת רבי, רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא הזיד בראשון ועשה את השני ביאור המשנה גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני הפסק במחלוקת רבי, רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא בברייתא שבגמרא חולקים התנאים לגבי גדרו של פסח שני והעונש על החייב בו ומבטלו. לדעת רבי, הפסח השני הוא רגל בפני עצמו ולכן גם על ביטולו חייבים כרת, ומסבירה הגמרא שמדובר בכגון שביטל את ההקרבה בשוגג בפסח הראשון, שאינו חייב כרת על ביטול הפסח הראשון, אך הזיד בפסח השני ועל מזיד זה חייב כרת. רבי נתן סובר שהרגל השני אינו רגל בפני עצמו, אלא תשלומים לראשון, אך עם זאת אינו מתקן את ביטול הפסח הראשון, ולכן אם שגג בראשון אף אם הזיד בשני אינו חייב כרת על השני, מפני שהשני אינו רגל בפני עצמו, אולם אם הזיד בפסח הראשון, אף אם אחר כך שגג בפסח השני, חייב כרת. הדעה השלישית היא דעת רבי חנניא בן עקביא, שמקל יותר וסובר שהרגל השני הוא תקנתו של הראשון, ולכן אף אם הזיד בראשון, אינו חייב כרת אלא אם כן יזיד גם בשני, אולם אם שגג בשני - פטור מכרת. כמו כן, אם שגג בראשון, אינו חייב כרת אף אם הזיד בשני, כשיטת רבי נתן. הרמב"ם פוסק כדעת רבי, שחייבים כרת גם על זדון הפסח השני אף כששגג בראשון. כך פוסקים גם התוספות במסכת חגיגה (ט ע"ב ד"ה שני תשלומין), הסמ"ג (עשין רכד), והמאירי. הראב"ד בהשגותיו מקשה על הרמב"ם, מדוע הוא פוסק כרבי, והרי רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא חולקים עליו. כוונתו היא לכך שלדעת שניהם, במקרה זה ששגג בראשון והזיד בשני, יש לפטור מכרת - כך מבארים הכסף משנה והלחם משנה את כוונתו. הם מוסיפים, שגם בדין הזיד בראשון ושגג בשני יש לפסוק כדעת רבי נתן שחייב, מאחר שבמקרה זה רבי מסכים לדבריו, ונמצא שזו שיטת הרבים, בניגוד לדעת רבי חנניא בן עקביא שפוטר. הכסף משנה מיישב את שיטת הרמב"ם, שהוא פוסק כרבי מאחר שבהמשך הסוגיה נאמר שרבי דורש את דעתו מהפסוק "והאיש אשר הוא טהור וכו'", שחייבים כרת גם על הפסח השני, ולפי המבואר בגמרא, אופן דרשתו את הפסוק מתאים לשיטה הסוברת במסכת כריתות שמגדף היינו מברך את השם; ומכיוון שזו היא שיטת חכמים, שהלכה כמותם, לכן גם במחלוקת רבי, רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא, יש לפסוק כדעת רבי, שהוא בשיטת חכמים במסכת כריתות. אבל הכסף משנה מציין שיחוס דעה זו לחכמים תלוי בגרסאות השונות בסוגייה במסכת כריתות, ולדעת רש"י שם זו דווקא שיטת רבי עקיבא. רבינו אברהם בן הרמב"ם (דבריו מובאים בכסף משנה) מיישב את פסק הרמב"ם, שאף שכלל הוא ש"הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו", כלומר שאם רבים חולקים על רבי אין הלכה כמותו, הרי כאן אין זה נחשב שרבים חולקים על רבי, מאחר שמדובר בשלוש שיטות שונות, וכל שיטה היא דעת יחיד. כיוון שכך, כלפי כל אחד מהחולקים על רבי ניתן להחיל את הכלל ש"הלכה כרבי מחברו". דווקא במקום שיש שיטה אחת שרבים אוחזים בה בניגוד לדעת רבי, "אין הלכה כרבי מחבריו". כסברה זו נראה גם מדברי התוספות במסכת חגיגה, שמנמקים את הפסק כרבי משום שהלכה כרבי מחברו. יש להעיר שדרך זו מתבססת על הנחה שרבי נתן נחשב כחברו של רבי ולא כרבו, והנחה זו שנויה במחלוקת ראשונים (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך "הלכה", פרק יח). הזיד בראשון ועשה את השני בגמרא לא מבואר האם יש חיוב כרת במי שביטל את הקרבת הפסח בפסח ראשון במזיד, אולם בפסח השני הקריב את הפסח. ברור שלדעת רבי חנניא בן עקביא פטור מכרת, כשם שפטור אם הזיד בראשון ושגג בשני, שהרי השני הוא תקנה לראשון. בדעת רבי נתן, כותב רש"י (ד"ה תשלומין דראשון) שחייב, שהרי לדעתו אין הפסח השני מתקן את הכרת שהתחייב על הפסח הראשון. כך כותב גם הרי"ד (בפסקיו). נראה שגם לדעת רבי יש לומר כך, שהרי גם הוא סובר שאין הרגל השני תקנה לראשון אלא רגל בפני עצמו. וכך אכן כותב הצל"ח (צג ע"ב) בדעת רש"י. לעומת זאת, בעל אור חדש כותב שלדעת רבי, מאחר שקיים את השני, נפטר מכרת. גם הרש"ש סובר כך, ומסביר זאת על פי דברי רש"י במסכת חגיגה (ט ע"א). בסוגיה שם נחלקו בעניין חיוב הבאת קרבן חגיגה בשאר ימי החג: לדעת רבי יוחנן, כל הימים הם תשלומים לראשון ואין בהם חיוב עצמי, ואילו רבי אושעיא סובר שכולם תשלומים זה לזה. רש"י (שם ד"ה כולן תשלומין זה לזה) מבאר את דעת רבי אושעיא כך: "אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו, למי שלא נראה בימים שלפניו, דיום ראשון שהוא נראה להביא עיקר לדידיה וימים שלאחריו תשלומין זה לזה". דהיינו, הימים שאינם ראויים להבאת הקרבן אינם נחשבים לימים שבהם האדם מתחייב, והיום הראשון שבו ניתן להקריב הוא עיקר החיוב, שאם לא הקריב בו, הימים שלאחריו הם תשלומים ליום זה. כך גם ניתן לומר לדעת רבי כאן, שדווקא האנוס בראשון ומזיד בשני חייב כרת, משום שהפסח השני הוא עיקר זמן החיוב, שהרי ברגל הראשון לא היה ראוי להקרבה, אולם המזיד בראשון, שהתחייב בראשון אך ביטל את ההקרבה במזיד, בכגון זה הפסח השני הוא תשלומים לראשון ויכול לתקנו. הרמב"ם בספר המצוות (עשה נז) כותב שהמזיד בראשון ועשה את השני חייב כרת. אולם מלשונו בהלכותיו: "הזיד ולא הקריב בראשון - הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג - הרי זה חייב כרת", משמע שאין חיוב כרת על המבטל את הקרבת הפסח בראשון אלא אם כן לא הקריב גם בשני. אכן, הצל"ח (שם), בעל מנחת חינוך (מצווה שפ) והאור שמח (הלכה ז) כותבים שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בספר המצוות, וסובר שהמזיד בראשון וקיים את השני פטור מכרת. ביאור המשנה בסיפא של המשנה שנינו "אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה? שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת". הגמרא שואלת לגבי מה נאמר "ואלו חייבין בהכרת", שאין לומר שדין זה נאמר על אחד מאלו שלא עשו את הפסח הראשון שמוזכרים במשנה, שהרי הן מי שהיה בדרך רחוקה או טמא, והן מי שהיה שוגג או אנוס, אין לומר שהוא חייב כרת. על כן הגמרא מסיקה שצריך לומר שיש להוסיף למקרים שבמשנה: לדעת רב אשי גם מי שהיה אונן או מזיד, ולדעת רב נחמן רק את המזיד. מכאן יוצא שהמשנה עוסקת בחיוב כרת למי שמבטל את ההקרבה בפסח ראשון, ומשמיעה לנו שכל המקרים שמוזכרים במשנה פטורים מכרת, חוץ ממי שבמזיד לא הקריב. וכך עולה גם מפירוש רש"י במשנה (ד"ה שאלו). לעומת זאת, הרמב"ם בפירושו למשנה מפרש ש"אלו פטורין מהכרת" מתייחס לרישא של המשנה, דהיינו למי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ו"אלו חייבין בהכרת" מתייחס להמשך המשנה, דהיינו למי ששגג או נאנס ולא עשה את הפסח. הוא מסביר זאת על פי שיטת רבי המובאת בגמרא, שחייבים כרת גם על ביטול פסח שני, אולם לדעת הרמב"ם מדובר רק במי ששגג או נאנס, שאז הוא חייב כרת גם על ביטול הרגל השני, ואילו אותם המפורטים במקרא, דהיינו הטמא או מי שהיה בדרך רחוקה, אינם חייבים כרת על הפסח השני. לשיטה זו, הסיפא של המשנה עוסקת בחיוב כרת על ביטול הפסח השני, שלא כפירוש שהובא לעיל, שמדובר על חיוב כרת למי שמבטל את הקרבת הפסח הראשון. כפירוש זה עולה גם מתוך דברי הרמב"ם בהלכותיו, שאף שכאמור הוא פוסק כדעת רבי שאם שגג בראשון והזיד בשני חייב כרת, מכל מקום הוא כותב שאם בראשון היה טמא או בדרך רחוקה ובשני הזיד - אינו חייב כרת. כך מפרשים גם הסמ"ג (שם) והמאירי. הראב"ד (בהשגה) מקשה על דברי הרמב"ם, שאין להבדיל בין אונס של מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לבין שאר אונסים. גם מדברי הרי"ד (בפסקיו) ובעל אלפסי זוטא, שמבארים את מחלוקת רבי והתנאים שבגמרא גם במי שהיה טמא בראשון והזיד בשני, יוצא שלדעת רבי יש לחייב בכרת גם את הטמא או מי שבדרך רחוקה בראשון והזיד בשני. עוד מקשה הלחם משנה על הרמב"ם, שפירוש זה במשנה סותר לכאורה את דברי הגמרא, שמעמידה את החיוב בכרת במשנה רק לגבי המזיד בראשון. הוא מתרץ, שאמנם הגמרא מפרשת אחרת את המשנה, אך זה בשיטת רבי נתן, שסובר שהרגל השני הוא תשלומים לראשון ואין חיוב כרת על הרגל השני, ועל כן חיוב הכרת האמור במשנתנו אמור רק לגבי הפסח הראשון, וחיוב זה כדברי הגמרא אי אפשר להעמידו אלא לגבי המזיד. אולם לדעת רבי, שהרמב"ם פוסק כמותו, חייבים כרת על הרגל השני אף אם היה אנוס או שוגג בראשון, ולכן ניתן לפרש את המשנה כפשוטה, ש"אלו פטורים בהכרת" מתייחס לאותם המפורשים במקרא, שאף אם לא קיימו את הפסח השני, פטורים מכרת, והפטור מתייחס לפסח השני, לעומת אותם שנאמרו בסיפא של המשנה, דהיינו השוגג והאנוס, שחייבים בכרת אם לא הקריבו בפסח שני. לפירוש זה, אין צורך להוסיף למשנה מקרים שלא נאמרו בה. גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני בגמרא מבואר שדין גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין הפסחים תלוי במחלוקת רבי ורבי נתן, האם הפסח השני הוא תשלומים לראשון או רגל בפני עצמו. לדעת רבי שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, גר שנתגייר וקטן שהגדיל חייבים בפסח שני. לעומת זאת, לדעת רבי נתן שפסח שני הוא תשלומים לראשון ואינו רגל בפני עצמו, הגר והקטן פטורים מפסח שני. כפי שהובא לעיל, במחלוקת רבי ורבי נתן פוסק הרמב"ם כדעת רבי, ולכן מובן שגם כאן הוא פוסק כדעת רבי, שהגר והקטן חייבים בשני. לעיל הובאה שיטת הראב"ד, שפסק כרבי נתן, שהרגל השני הוא תשלומים לראשון. מתוך זה נראה כי גם כאן הוא יסבור שקטן שהגדיל וגר שנתגייר בין הפסחים יהיו פטורים מפסח שני. אולם אם כן, מדוע הראב"ד אינו משיג על דברי הרמב"ם שפוסק שהם חייבים בשני? ניתן לתרץ, שהראב"ד סומך על מה שחלק על הרמב"ם לעיל, ולכן אינו שב ומשיג על ההלכה שלפנינו. אבל ניתן להסביר את שיטת הראב"ד, שהוא מסכים כאן לדעת הרמב"ם, וזאת על פי שיטת הירושלמי. הירושלמי במסכת חגיגה (פ"א ה"א) חולק על הבבלי, וסובר שגם למי שנוקט ששני תשלומין לראשון, גר שנתגייר בין שני פסחים חייב בשני. בעל פני משה מסביר, שלפי הירושלמי, המושג "שני תשלומים לראשון" פירושו שכל מי שלא היה ראוי או לא היה חייב בראשון - חייב בפסח שני. פירוש זה הוא שלא כפירוש הבבלי, שהחיוב להביא בשני הוא רק על מי שהיה חייב בראשון, אלא שלא היה ראוי להביא מסיבה כלשהי, כגון טומאה וכדומה. לפי זה ייתכן שהראב"ד מסכים לרמב"ם לחייב בנידוננו, כיוון שהוא סובר כירושלמי שגם לדעה שאין חייבים כרת על הפסח השני, מכל מקום גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין הפסחים חייבים בשני. המאירי כאמור פוסק כרבי, שחייבים כרת על הפסח השני שהוא רגל בפני עצמו. בכל זאת הוא כותב שמי שלא הייתה עליו תורת חיוב בראשון, אין בו חיוב בשני כלל, ולכן גר שנתגייר בין שני פסחים פטור מפסח שני. דבריו צריכים עיון, שהרי הם לא כבבלי, האומר שרבי שמחייב בפסח שני גר שנתגייר אומר כך לשיטתו, שהרגל השני הוא רגל בפני עצמו, וודאי שלא כירושלמי, שאומר שגם למי שסובר שהשני הוא תשלומים לראשון, מכל מקום גר שנתגייר חייב בשני. נספח – פסקי הרמב"ם מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון - הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים. ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת. כיצד? מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני - חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני – פטור. הזיד ולא הקריב בראשון - הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני, אף על פי ששגג - הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד. השגת הראב"ד. שנה זה במשנתו כרבי, ורבי נתן ורבי חנינא בן עקביא פליגי עליה. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. השגת הראב"ד. עכשיו סותר את דבריו, ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני. גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור. (רמב"ם קרבן פסח ה', א'-ב', ז')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300