קובעת לקידוש. שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה אכילת שבת מאליה: כך קובעת להבדלה. כך יציאתה קובעת להבדלה שאם יושבין על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אסור לאכול עד שיבדילו ואע"פ שלא הפסיקו סעודתן פורס מפה ומבדיל שיציאת שבת אוסרתן באכילה וקובעתן להבדלה: הבדלה אינה קובעת. דכיון שהתחיל בסעודת שבת מבעוד יום זהו כבוד שבת שיהא גומר סעודתו אף לאחר שהחשיך ולאחר שגמר סעודתו יבדיל: והני מילי. דהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל לאתחולי לא מתחלינן: והני מילי. דלא מפסקי לאכילה אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא ומפסיק ומבדיל: ולא אמרן. אתחולי לא אלא חמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה: לא קפדי אמיא. קמי הבדלה אבל קמי קידושא קפדי משום כבוד שבת והכי הלכתא ושמעינן נמי שאם היו סועדים בשבת והחשיך גומרין כל סעודתן ומזמנין ואחר כך מבדילין:

הקדמה תחילת הזמן שבו אין לאכול ללא הבדלה ההיתר לשתות מים משקים האסורים לפני הבדלה הסועד מבעוד יום וחשכה שתייה בתוך סעודה הקדמה סוגייתנו מספרת שתלמידי רב סברו שכמו שאכילה בשבת לפני קידוש אסורה, כך גם אכילה לפני הבדלה במוצאי שבת אסורה, וכפי שמפרש הרשב"ם (ד"ה כך קובעת) ש"יציאת שבת אוסרתן באכילה וקובעתן להבדלה", ולכן מי שהיה עומד בסעודה ויצאה השבת - אסור לו להמשיך לאכול עד שיבדיל. רב עמרם השיב להם, שאף שהשבת קובעת לקידוש ואין להמשיך סעודה ללא קידוש משעה שקידש היום, מכל מקום אינה קובעת להבדלה, דהיינו שאין צריכים להפסיק את הסעודה כדי להבדיל. עם זאת, אם האדם איננו עומד בסעודה במוצאי שבת, אסור לו להתחיל בסעודה חדשה בטרם יבדיל. הגמרא מבררת שההיתר להמשיך לאכול אינו אלא באכילה, אך שתייה אסורה. מצד שני, גם בשתייה, הגמרא מבדילה בין שתיית מים, שמותרת, לבין שתיית יין ושכר, שאסורה. יש לברר ממתי במוצאי שבת מתחיל האיסור שלא לאכול לפני הבדלה. כמו כן, יש לברר אלו משקים דומים ליין ושכר, שאסור לשתותם, וכן כיצד יש לנהוג למעשה בשתיית מים ושאר משקים במוצאי שבת. לעיל (דף ק) הובאו דברי שמואל: "כשם שמפסיקים לקידוש כך מפסיקים להבדלה". יש לדון האם שמואל חולק על רב בעניין הפסקת סעודה לצורך הבדלה, ואם כן, כמי הלכה. עוד יש לדון לגבי שתיית משקים בתוך הסעודה. כאמור, לדעת רב אין צריכים להפסיק סעודה לצורך הבדלה, אולם שתיית משקים אסורה. אם כן, יש לשאול, מה דין שתיית משקים בתוך הסעודה לדעת רב? האם היא נחשבת לחלק מן הסעודה, ומותרת, או שמא כיוון שמדובר בשתיית משקים, הדבר אסור. תחילת הזמן שבו אין לאכול ללא הבדלה הריא"ז כותב שרק בשעה שוודאי חשיכה, אין לשתות, אבל בין השמשות מותר עדיין לשתות. נראה שניתן ללמוד מכך שגם האיסור להתחיל סעודה הוא רק משעה זו, שהרי בסוגייתנו מובאים איסורים אלו יחד. כך עולה גם משיטת בעל המאור. בעל המאור סובר שהאיסור לאכול בכניסת שבת לפני קידוש, שמובא גם כן בדברי רב, הוא רק משעה שחשכה וודאי. על פי זה נראה שגם האיסור להתחיל סעודה לפני הבדלה הוא רק בשעה זו, שהרי תלמידי רב, שחשבו מתחילה לאסור אפילו להמשיך בסעודה במוצאי שבת כדרך שהדבר אסור בכניסת השבת, וודאי עסקו (לדעת בעל המאור) משחשכה וודאי, ואם כן גם דברי רב שמתיר להמשיך בסעודה אך אוסר להתחיל, עוסקים רק משחשכה וודאי. לעומתם, כותבים הב"ח והמגן אברהם (סק"א) שהאיסור מתחיל כבר מספק חשיכה, שזהו זמן בין השמשות, דהיינו משקיעת החמה. הט"ז (סק"א) כותב שהדבר תלוי במחלוקת אחרת. כפי שיובא להלן, נחלקו הראשונים על איזה זמן דיבר רב כשהתיר להמשיך את הסעודה. לדעת בעל העיטור, וכך היא גם הבנת הסמ"ג בדעת הרי"ף, ההיתר להמשיך סעודה הוא רק בספק חשיכה, אולם לדעת הרא"ש ועוד ראשונים ההיתר הוא אף בוודאי חשיכה. מעתה, גם האיסור להתחיל בסעודה הוא לדעת בעל העיטור והרי"ף על פי הסמ"ג כבר מספק חשיכה, אך לדעת הרא"ש האיסור הוא רק מצאת הכוכבים. מכיוון שפסק ההלכה הוא כדעת הרא"ש, שמותר להמשיך סעודה אף בחשיכה וודאית, ממילא גם האיסור להתחיל בסעודה הוא רק משעה זו. הט"ז מוסיף שכך ניתן גם לדייק מדברי השולחן ערוך שכותב "ואסור לאכול משתחשך" – משמע חשיכה וודאית. עוד כותב הט"ז שגם מצד הסברה נראה כי אין לאסור לאכול לפני שחשיכה וודאי, שהרי הזמן בו ניתן להבדיל הוא רק משעה שחשכה וודאי, ואם כן "מנא לך לבקש חומרא דהתחלה קודם עיקר חיוב הקביעות להבדלה". כאמור, המגן אברהם חולק וסובר שהאיסור נוהג כבר משקיעת החמה. בעל מחצית השקל (כאן, וכן בסימן רע"א סק"י) מבאר שלהבנת המגן אברהם בדעת הרא"ש הסוגיה עוסקת בכל המצבים, בין בספק חשיכה ובין בחשיכה וודאית ועל כן ההיתר להמשיך סעודה קיים גם בחשכה וודאית והאיסור להתחיל סעודה קיים גם בספק חשכה. המשנה ברורה מסיק שבשעת הדחק, כגון כאשר טרם סעד סעודה שלישית וכבר שקעה החמה ניתן להתחיל סעודה לאחר השקיעה לפני צאת הכוכבים, וזאת על פי דבריו בביאור הלכה שבמקום הדחק ניתן לסמוך על שיטת בעל המאור. ההיתר לשתות מים כאמור, הגמרא מבדילה בין המשכת סעודה שמותרת אף משיצאה שבת לבין שתייה שאסורה, אלא שאף על פי כן שתיית מים אל נאסרה. ניתן להבין שההיתר לשתות מים הוא באותם תנאים שבהם אסורה שתיית יין ושכר, דהיינו שכמו שהאיסור לשתות יין ושכר הוא אף אם נמשכה שתייתו מבעוד יום כך גם ההיתר לשתות מים הוא רק בכגון שהתחיל לשתות כבר מבעוד יום, אך אין להתיר תחילת שתייה במוצאי שבת אף אם הוא שותה רק מים. כך אכן מביא המהר"ם חלאווה בשם בעל העיטור ובשם מקצת מפרשים. המהר"ם חלאווה עצמו חולק על שיטה זו, ומוכיח שמותר אף להתחיל לשתות מים ממה שמסופר בסוגיה על רבנן דבי רב אשי שלא הקפידו על שתיית מים, ומלשון זו משמע שלא הקפידו כלל ואף התחילו לשתות מים לפני הבדלה. יש להעיר שבדברי בעל העיטור שלפנינו מובא שמותר אף להתחיל בשתיית מים. רש"י ורשב"ם (ד"ה ולא אמרן) מפרשים שניהם שדברי הגמרא "ולא אמרן אלא חמרא ושיכרא, אבל מיא לית לן בה" היינו שמה שאסרו להתחיל בשתייה זה רק ביין ושכר, אך מותר להתחיל בשתיית מים. הרי שלדעתם שתיית מים מותרת לפני הבדלה אף אם לא היו עוסקים קודם בשתייה. המהרש"ל (בחכמת שלמה) כותב שאין לדייק מדבריהם ששתיית יין ושכר מותרת אם התחיל בשתייה מבעוד יום, שהרי אם כך אין כל הבדל בין שתיית יין ושכר לבין אכילה, ובגמרא נאמר בפירוש שהשתייה אסורה אף כשהאכילה מותרת. הוא מסביר שהם נקטו שאין להתחיל לשתות יין ושכר כדי להשמיענו שבשתיית מים מותר אף להתחיל. המרדכי כותב כי הסברה לחלק בין אכילה שמותר להמשיך במוצאי שבת לפני הבדלה ובין שתייה שאסורה היא כי האכילה חשובה ויש לה קביעות ולכן כל האכילות נחשבות לסעודה אחת, ואם התחיל מבעוד יום המשך סעודתו במוצאי שבת נגרר אחר עיקר הסעודה שהתחילה בשבת. לעומת זאת לשתייה אין חשיבות ולכן כל שתייה נחשבת בפני עצמה ואין השתיות מצטרפות יחד ולכן אין להמשיך לשתות במוצאי שבת אף אם התחיל מבעוד יום. על פי סברה זו נראה כי אין הבדל בין התחלת שתייה לבין המשכתה, ואם התרנו להמשיך לשתות מים, יש להתיר גם להתחיל בשתייה חדשה במוצאי שבת. הרמב"ם מביא את ההיתר לשתות מים בהלכה ה' עוד לפני שהביא את ההיתר להמשיך ולסעוד כשנמשכה סעודתו במוצאי שבת, ומכאן שלדעתו ההיתר לשתות מים הוא אף אם לא שתה מים קודם לכן, וכך משמע גם בשולחן ערוך. משקים האסורים לפני הבדלה בפשטות נראה כי יין ושכר הם רק דוגמאות, וכל המשקים מלבד מים בכלל האיסור. כך משמע מדברי הרמב"ם שכותב להתיר רק מים. כך פוסק במפורש השולחן ערוך: "אסור... לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל". לעומת זאת, הנימוקי יוסף כותב כי יין ושכר בלבד אסורים וזאת מכיוון שהם משקים שראויים להבדיל עליהם. לפי זה יוצא ששאר המשקים שאין מבדילים עליהם גם מותרים בשתייה לפני הבדלה. שיטה שלישית היא שיטת הרי"ד בפסקיו שגורס בדברי הגמרא "ולא אמרן אלא חמרא, אבל מיא ושיכרא – לית לן בה", ולגרסתו רק יין נאסר, ומסתבר שזה בשל חשיבותו. הסועד מבעוד יום וחשכה כאמור, דעת רב שאין השבת קובעת להבדלה, דהיינו שאין צריכים להפסיק את הסעודה שנמשכה למוצאי שבת לצורך הבדלה. כמו כן הובאו דברי שמואל (בדף ק' ע"א) שמפסיקים להבדלה. בעל העיטור (הלכות מצה ומרור וארבע כוסות) כותב שרב ושמואל לא נחלקו, שמואל עוסק במי שסעד והגיע זמן חשיכה וודאית שצריך להפסיק, ואילו רב עוסק במי שסועד ושקעה החמה אך עדיין לא יצאו הכוכבים, ורק בכגון זה איננו צריך להפסיק. כך מבין גם הסמ"ג את שיטת הרי"ף. לשיטתם יוצא שהסועד ויצאה שבת ועכשיו כבר חשכה וודאית – צריך לפסוק כדברי שמואל. הרא"ש כותב שיש דוחק בשיטה זו, שכל החילוקים שמובאים בגמרא הם רק לגבי הסועד בין השמשות. לעומת זאת, הרא"ש עצמו סובר, וכך כותבים גם הר"ן והמאירי שאכן רב ושמואל נחלקו והלכה כרב. כך מבינים את דעת הרי"ף גם בעל העיטור ובעל המאור. הגר"א מסייע הבנה זו בדברי הרי"ף מכך שהרי"ף לעיל (י"ט ע"ב) דוחה את דברי שמואל מההלכה מכיוון שרב חולק עליהם, והרי לפי הבנת הסמ"ג בדברי הרי"ף אין הכרח שרב חולק על שמואל. בעל הלכות גדולות מביא רק את דברי שמואל שמפסיקים להבדלה, ומכך מסיק הרי"ד שהוא סובר כשיטת הרא"ש שרב ושמואל חולקים, אלא שבניגוד לרא"ש, בעל הלכות גדולות פוסק כשמואל. כשיטה זו מביא גם בעל העיטור בשם הרי"ץ גיאות. הרמב"ם כותב שאם התחיל סעודתו מבעוד יום יכול לגמור, ואינו מחלק בין ספק חשכה לחשכה וודאית ומכך משמע שיכול לגמור את הסעודה אף בחשכה וודאית. השולחן ערוך פוסק בסתם שיכול לסיים סעודתו אף בחשכה וודאית, אך מביא שיש מחמירים שההיתר לסיים את הסעודה הוא רק בספק חשכה, אך בחשכה וודאית - פוסק להבדלה. הרמ"א כותב שהמנהג כדעה המקלה. בטעם ההיתר לגמור את הסעודה כותב הרשב"ם (ד"ה הבדלה אינה קובעת) שכבוד השבת הוא שיגמור את הסעודה. המגן אברהם מביא טעם נוסף בשם רבנו בחיי שכאשר פוסק לצורך הבדלה נראה כמגרש את המלך. בעל לבושי שרד כותב שהחידוש לדין לפי הסבר זה הוא, שלא זו בלבד שאין חיוב להפסיק, אלא אף יש איסור בדבר. שתייה בתוך סעודה התוספות (ד"ה אבל) כותבים שהפסק בעניין הפסקת שתייה הוא שמפסיקים משתייה בלי סעודה כיוון שאין בשתייה קביעות, אבל אין מפסיקים משתייה בתוך הסעודה. בעל ספר המאורות מסביר שכיוון שהתרנו לגמור את הסעודה התרנו גם לשתות, שהרי אי אפשר לאכול מבלי לשתות. כשיטה זו מסיקים המאירי והבית יוסף להלכה. לעומת זאת, בעל ספר המאורות מביא שיש מחמירים, שאף שהתרנו לגמור את הסעודה, מכל מקום מכיוון שיש אפשרות לשתות מים בהיתר, אין להתיר לשתות יין ושכר. כך משמע שפוסק גם הרי"ד שכותב "אסור לשתות יין קודם הבדלה ואף על פי שנמשכה סעודתו". נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות מים מותר... ...היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו. ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. (רמב"ם שבת כ"ט, ה', י"ב) אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, אין צריך להפסיק (אפילו משתייה). ואם היה יושב ושותה וחשכה לו, צריך להפסיק. ויש אומרים דהני מילי בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. הגה. והמנהג פשוט כסברא הראשונה. (אורח חיים רצ"ט, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300