מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. וטעמא מפרש בשילהי פירקין (דף קכ.): אפילו למ"ד כו'. דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי: ומבטל לה. לטעם מצה דאורייתא: כורכן בבת אחת. (מצה) פסח מצה ומרור כורכן בכרך אחד כמו כורכו בגמי (עירובין דף קג:): יאכלוהו. כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו (אותו) ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר: מתקיף לה רב אשי כו'. ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן אבל מהכא לא שמעינן: והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן. דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי עליה דרבנן לגמרי לית להו כריכה כלל: מברך. אמצה לחודא כו': זכר למקדש כהלל. כמו שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחים:

הקדמה שיטת רשב"ם שיטת התוספות שיטת המאירי שיטת הרמב"ן שיטת הרמב"ם הקדמה בתחילת הסוגיה מובא שבזמן הזה אין לכרוך יחד מצה ומרור ולאוכלם יחד משום שטעם המרור מבטל את טעם המצה. הגמרא מוסיפה שאף לדעה שסוברת שמצוות אינן מבטלות זו את זו, מכל מקום זהו רק במצוות שרמת חיובן שווה כגון שתי מצוות שהן מן התורה, אך כאן חיוב המרור הוא רק מדרבנן מכיוון שבזמן שלא מקריבים את הפסח אין חיוב אכילת מרור מן התורה, בעוד שחיוב המצה גם בזמן הזה מן התורה ובכגון זה לכל הדעות מצוות מבטלות זו את זו. בתחילה הגמרא נוקטת שהתנא שסובר שמצוות אינן מבטלות זו את זו הוא הלל, שהרי מסופר עליו שהיה כורך יחד מצה ומרור ואוכלן יחד ולא חשש לכך שהמצוות מבטלות זו את זו. רבי יוחנן מוסיף שחבריו של הלל חולקים עליו וסוברים שמצוות מבטלות זו את זו, ולכן אין לכרוך יחד מצה ומרור ומביא כראיה לדבריו ברייתא. אמנם רב אשי חולק עליו ומדייק בדברי הברייתא שמביא רבי יוחנן שחכמים אינם סוברים שאסור לכרוך יחד מצה ומרור, אלא רק שאין חיוב כזה. מסקנת הגמרא היא כי הואיל ולא נקבעה הלכה לא כהלל ולא כחכמים שחולקים עליו יאכל תחילה מצה בפני עצמה ויברך עליה, לאחר מכן יאכל מרור בפני עצמו וגם עליו יברך, ולבסוף יאכל מצה ומרור כרוכים יחד ללא ברכה 'זכר למקדש כהלל'. יש לברר האם גם למסקנה סוברים חכמים כי מצוות מבטלות זו את זו כפי שהובא בתחילת הסוגיה. לגבי אופן אכילת מצה ומרור בזמן הזה ההלכה היא פשוטה כפי שמובא בגמרא, אלא שיש לדון לאור מחלוקת חכמים והלל האם הדין היה שונה בזמן שהקריבו את קרבן הפסח וגם חיוב המרור היה מן התורה. שיטת רשב"ם מדברי הרשב"ם (ד"ה מתקיף, וד"ה והשתא) נראה כי אף שרב אשי מקשה על רבי יוחנן מהברייתא ממנה משמע שמותר לכרוך יחד מצה ומרור, מכל מקום רבי יוחנן לא חוזר בו משיטתו שלדעת חכמים מצוות מבטלות זו את זו ואין לאכול יחד מצה ומרור, ואם כן הברייתא שמתירה אך אינה מחייבת זאת היא שיטה שלישית שמחד סוברת שמצוות אינן מבטלות זו את זו כשיטת הלל, אך מאידך סוברת שאין חיוב לכרוך יחד את המצה והמרור. גם הר"י מלוניל סובר כך, אלא שהוא גורס בפירוש בדברי רב אשי 'האי תנא, תנא דהלל הוא' ומפרש כפי שהובא לעיל שהתנא של הברייתא הוא בשיטתו העקרונית של הלל שמצוות אינן מבטלות זו את זו, אך חולק עליו וסובר שאין חיוב לכרוך יחד מצה ומרור. לשיטה זו, הרוצה לצאת ידי חובת כל השיטות צריך לאכול מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, שהרי לדעת חכמים המצוות מבטלות זו את זו אף כאשר שתיהן מן התורה, ובנוסף לכרוך יחד מצה ומרור כשיטת הלל שכך הוא אופן אכילת מצה ומרור הכתוב בתורה. כמו כן בזמן הזה שחיוב המרור אינו אלא מדרבנן גם לדעת הלל אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בכריכת מצה ומרור, שהרי בכגון זה שמצווה אחת חיובה מן התורה ומצווה אחרת חיובה מדרבנן ההלכה היא שמצוות מבטלות זו את זו. אמנם לשיטת הלל אפשר שגם בזמן הזה שחיוב המרור מדרבנן אין לאוכלו בפני עצמו אלא דווקא בכריכה ואין לחשוש שטעם המצה יבטל את טעם המרור שכיוון שאנו מצווים לכרוך מצה ומרור זכר למקדש, הרי גם חיוב המצה שבכורך הוא מדרבנן ולכן אינו מבטל את המרור, ונמצא שלשיטתו צריך לאכול מצה בפני עצמה ובנוסף לכך כריכה של מצה ומרור יחד. אלא שלדעת חכמים אין יוצאים בכריכת מצה ומרור ולכן לשיטתם צריך לאכול את המרור בפני עצמו, ולכן למעשה יש לנהוג כפי שמבואר בגמרא לאכול תחילה מצה ומרור לחוד, ולאחר מכן כריכה של מצה ומרור יחד ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות. שיטת התוספות כאמורש לדעת הרשב"ם מסקנת רב אשי כי הדעה שבברייתא שהובאה על ידי רבי יוחנן סוברת שמצוות אינן מבטלות זו את זו, שהרי לדעה זו מותר לכרוך יחד מצה ומרור, וזה שלא כהבנת רבי יוחנן בברייתא. לעומת זאת, התוספות (ד"ה אלא) מסבירים כי הגמרא אינה חוזרת בה מכך שהתנא של הברייתא סובר שמצוות מבטלות זו את זו. הם מסבירים כי לדברי הכל פשט הפסוק מורה כי יש לאכול יחד מצה ומרור. לדעת הלל שמצוות אינן מבטלות זו את זו למדים מכך שיש חיוב לאכול יחד מצה ומרור בכריכה אחת, אך לדעת חכמים שההלכה הפשוטה היא כי מצוות מבטלות זו את זו יש לומר שהחידוש שבא הפסוק ללמדנו הוא כי על אף שמצוות מבטלות זו את זו, מכל מקום במצוות אכילת מצה ומרור מותר לאכלם יחד ואין לחשוש לכך שיבטלו זו את זו אך אין חיוב בזה. להסבר זה, המחלוקת האם מצוות מבטלות זו את זו נוגעת לשאר הדינים שבתורה, אך לא למצוות אכילת מצה ומרור שבה לכל הדעות אין מצוות מבטלות זו את זו, אלא שנחלקו הלל וחכמים האם הפסוק מלמדנו שחובה לאוכלם יחד, או רק רשות. מכל מקום, לכל הדעות מותר לאכול יחד מצה ומרור בזמן שחיוב שניהם מן התורה. בדעת הלל שבזמן שחיוב המרור מן התורה חובה לאוכלו בכריכה אחת עם המצה, יש לדון האם בדיעבד כשאכלם בנפרד יצא ידי חובתו. דעת התוספות שאכן בדיעבד מסכים הלל שיוצא ידי חובה גם באכילת מצה ומרור בנפרד, אך המהרש"א מדייק בלשון המרדכי שגם הוא מפרש בדרכו של התוספות, שלדעת הלל גם בדיעבד אין יוצאים ידי חובה באכילת מצה ומרור בנפרד. לשיטה זו בזמן שחיוב המרור מן התורה הדרך המובחרת לצאת ידי חובת כל הדעות היא לאכול את המצה והמרור בכריכה אחת, שהרי גם לדעת חכמים יוצאים ידי חובה לכתחילה גם באופן זה. אולם בזמן הזה שחיוב המרור מדרבנן יש לאכול מצה בנפרד כדי שהמרור לא יבטל את טעמה. אמנם לדעת הלל לאחר שאוכלים מצה ניתן לאכול כריכה של מצה ומרור יחד, ואף שכבר יצא ידי חובת מצה, מכל מקום אין המצה מבטלת את טעם המרור כיוון שיש מצווה מדרבנן בכריכה זכר למקדש, ולכן יוצאים בכך ידי חובה. אולם לדעת חכמים שאין חיוב גם בזמן שמקריבים את הפסח לכרוך מצה ומרור, אם כן גם בזמן הזה אין חיוב לכרוך זכר למקדש, ואם כן נמצא שהמצה שכורכים יחד עם המרור היא מצה של רשות שמבטלת את טעם המרור, ועל כן לשיטתם יש לאכול את המרור בפני עצמו. על פי זה מובנת המסקנה של הגמרא שכדי לצאת ידי חובת כל הדעות בזמן הזה יש לאכול תחילה מצה ומרור בפני עצמם, ולאחר מכן כריכה שלהם ביחד. שיטת המאירי המאירי גם הוא גורס כגרסת הר"י מלוניל שהובאה לעיל לפיה רב אשי מעמיד את הברייתא שהביא רבי יוחנן בשיטת הלל. אולם בניגוד לשיטת הר"י מלוניל הוא סובר שהברייתא היא לגמרי בשיטת הלל, וחכמים חולקים על ברייתא זו וסוברים שאסור לכרוך יחד מצה ומרור משום שמצוות מבטלות זו את זו. דהיינו שלדעת המאירי לכל השיטות דעת חכמים היא כי מצוות מבטלות זו את זו ואין לאכול יחד מצה ומרור, ואילו הלל סובר שמצוות אינן מבטלות זו את זו ומותר ואף מצווה לאכול יחד מצה ומרור. מחלוקת רב אשי ורבי יוחנן היא בשאלה האם הברייתא היא כדעת חכמים או כדעת הלל. לשיטת המאירי נראה כי אין הבדל בין הזמן הזה לבין הזמן שבו הקריבו את הפסח לדעת חכמים ותמיד יש לאכול את המצה ואת המרור בנפרד. אמנם לדעת הלל בזמן שמקריבים את הפסח יש לאכול את המצה והמרור ביחד, אך בזמן הזה המרור שהוא מדרבנן מבטל את טעם המצה ולכן יש לאוכלם בנפרד, אך בנוסף לכך כזכר למקדש יש לאכול גם בכריכה. שיטת הרמב"ן הרמב"ן (בספרו מלחמת ד') מסביר כי מתחילה סבר רבי יוחנן כי לדעת חכמים אין לאכול מצה ומרור ביחד משום שמצוות מבטלות זו את זו, אולם למסקנה מסביר רב אשי כי לדעת חכמים רשאי לאוכלם יחד, וההבנה כי חכמים חולקים על הלל בשאלה האם מצוות מבטלות זו את זו נדחית. עם זאת גם למסקנה חולקים חכמים על הלל וסוברים שאין חיוב לכרוך יחד מצה ומרור כדעת הלל. בדעת הלל לא מבואר בדברי הרמב"ן האם בדיעבד כאשר אוכלים מצה ומרור בנפרד יוצאים ידי חובה. לעניין הדין שיטת הרמב"ן בדעת חכמים והלל באכילת מצה ומרור היא כשיטת התוספות שהובאה לעיל, וההבדל ביניהם הוא האם חכמים סוברים שמצוות מבטלות זו את זו בשאר דיני התורה. לשיטת הרמב"ן הרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות בזמן שמקריבים את הפסח יאכל מצה ומרור בכריכה אחת. אולם בזמן הזה אי אפשר לאכול את המצה יחד עם המרור משום שהמרור שמצוותו מדרבנן מבטל את טעם המצה כדברי הגמרא. כמו כן מדברי הרמב"ן נראה כי אף שלדעת הלל יש לכרוך מצה ומרור זכר למקדש גם בזמן הזה, מכל מקום אין יוצאים בכריכה זו ידי חובת מרור מאחר ורמת חיוב המצה שבכריכה היא בגדר "מצה דרשות", וזו מבטלת את טעם המרור שחיובו מדרבנן. גם בעניין זה הרמב"ן חולק על התוספות שלשיטתם לדעת הלל יוצאים ידי חובה במרור שבכורך גם בזמן הזה כיוון שגם חיוב המצה הוא מדרבנן ואין מצוות מדרבנן מבטלות זו את זו. שיטת הרמב"ם הרמב"ם פוסק שבזמן שמקריבים את הפסח כורך את המצה ומרור ביחד ומברך עליהם ברכה אחת, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו. בפשטות נראה שלכתחילה יש לאכול את המצה והמרור בכריכה אחת, ורק בדיעבד יוצאים ידי חובה כשאוכלים אותם בנפרד. בהמשך ההלכות כותב הרמב"ם שבזמן הזה אוכל תחילה את המצה ומברך עליה, לאחר מכן אוכל את המרור ומברך עליו, ולאחר מכן אוכל בלא ברכה כריכה של מצה ומרור יחד "זכר למקדש". בביאור שיטת הרמב"ם נאמרו כמה הסברים. דעת המגיד משנה היא כי הרמב"ם פוסק שלכתחילה יש לחוש גם לשיטת הלל ולכן לכרוך מצה ומרור בזמן שמקריבים את הפסח, אולם בדיעבד אם אכל כל אחד בנפרד יצא ידי חובה כדעת חכמים. פסק זה הוא בהתאם למסקנת הגמרא כי לא נקבעה הלכה במחלוקת הלל וחכמים ולכן לכתחילה יש להחמיר כשיטת הלל, ובדיעבד ניתן לסמוך על דעת חכמים. הלחם משנה מקשה על הסברו שאם הרמב"ם רק חושש לדעת הלל, היה לו לפסוק שגם יאכל מצה ומרור בנפרד כדעת חכמים. אמנם נראה כי המגיד משנה סובר בהסבר הסוגיה כדעת הרמב"ן והתוספות שהובאה לעיל לפיהם גם חכמים מודים להלל שיוצאים ידי חובה בכריכה, ואם כן וודאי שהדרך לצאת ידי חובת כל הדעת לכתחילה בזמן שמקריבים את הפסח היא בכריכה. אמנם בזמן הזה יש לאכול את המצה בנפרד כדי שלא יבטל המרור את טעם המצה, וכן מרור בנפרד שלא תבטל מצת הרשות את טעם המרור, ובנוסף מצה ומרור בכריכה זכר למקדש. הלחם משנה עצמו מציע פירוש אחר לפסיקת הרמב"ם. הוא סובר שלדעת חכמים יש לאכול את המצה והמרור דווקא בנפרד ואילו לדעת הלל יש לאוכלם יחד, וזה כשיטת המאירי שהובאה לעיל. לדעתו, הרמב"ם פוסק שבזמן שמקריבים את הפסח יש לאכול את המצה והמרור גם בדרך של כריכה וגם בנפרד כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. דברי הרמב"ם בהלכה מוסבים לגבי הברכה, שאם אוכל תחילה את הכריכה מברך על המצה והמרור ברכה אחת, אך אם אוכל תחילה את המצה בנפרד ולאחר מכן את המרור בנפרד מברך על כל אחד ברכה נפרדת, אולם לעולם עליו לאכול גם מצה ומרור בנפרד וגם בכריכה. פירוש נוסף לדברי הרמב"ם מצוי בשו"ת שער אפרים (סימן נ"ד). הוא מסביר כי הרמב"ם מפרש את מחלוקת הלל וחכמים כדעת התוספות, והרמב"ם פוסק כדעת הלל שצריך לכרוך, אך גם לדעת הלל הכריכה אינה מעכבת בדיעבד, ולכן אם אכל מצה ומרור בנפרד יצא ידי חובה. בזמן הזה הרמב"ם פוסק שאוכלים תחילה מצה ומרור בנפרד ואחר כך בכריכה. אמנם לשיטת התוספות לדעת הלל בזמן הזה די באכילת מצה בפני עצמה ובאכילת כריכת מצה ומרור ואין צורך לאכול גם את המרור בפני עצמו, אלא שבזה הרמב"ם חולק על התוספות וסובר כדעת הרמב"ן שגם לדעת הלל מבטלת מצת הרשות שבכורך את טעם המרור ולכן יש צורך לאכול את המרור גם בפני עצמו. יש לציין שלדרכו של בעל שער אפרים שהרמב"ם פוסק כהלל ניתן להסביר את הרמב"ם גם כשיטת המאירי, שהרי המאירי אינו חולק על שיטת התוספות בדעת הלל, אלא רק בדעת חכמים. בעל יפה עינים מבאר את פסק הרמב"ם על פי דברי הירושלמי במסכת חלה (פ"א ה"א). בירושלמי מובא שלדעת הלל יש לכרוך את קרבן הפסח יחד עם המצה והמרור. רבי יוחנן, על פי התירוץ השני שם, סובר שחכמים חולקים וסוברים ששני דברים מבטלים זה את זה ולכן אין לאכול את קרבן הפסח יחד עם המצה והמרור, אלא יש לאכול את המצה והמרור יחד ללא קרבן הפסח. לפי זה בזמן הזה שאין פסח, לדעת הלל אין תקנה מדרבנן לכרוך כיוון שאי אפשר לקיימה כהלכתה שהרי קרבן הפסח חסר. אולם לדעת חכמים שגם בזמן שמקריבים את הפסח הוא אינו נאכל עם המצה והמרור גם בזמן הזה ישנה תקנה לאכול מצה ומרור בכריכה אחת. ביאור מסקנת סוגייתנו על פי דרכו היא כי מכיוון שלא נפסקה הלכה יש להחמיר כשיטת חכמים ולכרוך יחד את המצה והמרור, מה שאין כן לשיטת הלל שבזמן הזה אין תקנת כריכה כלל. נראה שבעל יפה עינים גורס בסוגיה שכורכים 'זכר למקדש' ואינו גורס 'כהלל'. הרמב"ם פוסק כדעת חכמים וכהסבר רבי יוחנן שמובא בירושלמי ולכן מחייב לכתחילה לכרוך מצה ומרור, אך גם לשיטתם בדיעבד יוצאים ידי חובה גם ללא כריכה כפי שפוסק הרמב"ם. בזמן הזה אין יוצאים ידי חובה בכריכה שהרי המרור שחיובו מדרבנן מבטל את טעם המצה ולכן יש לאכול תחילה את המצה והמרור בנפרד, אך מכל מקום ישנה תקנה 'זכר למקדש' לאכול גם בכריכה. לשיטתו, מדויקת לשון הרמב"ם שכותב שבזמן הזה כורכים 'זכר למקדש' ואינו כותב 'זכר למקדש כהלל' שהרי לשיטת הלל בזמן הזה שלא מצרפים את קרבן הפסח לכריכה אין תקנה לכרוך. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך 'ברוך אתה... וצונו על אכילת מצות ומרורים', ואוכלן. ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך 'המוציא לחם' חוזר ומברך 'על אכילת מצה' ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך 'על אכילת מרור' ומטבל מרור בחרוסת ואוכל... וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש. (רמב"ם חמץ ומצה ח', ו',ח') ...יאכל של 'המוציא' תחלה ואחר כך של 'אכילת מצה', ואחר כך יקח כזית מרור... ויברך 'על אכילת מרור' ויאכלנו... ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור... ואומר 'זכר למקדש כהלל' ואוכלן ביחד בהסיבה... (אורח חיים תע"ה, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300