אחד טמא. קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואין עובר בו שלא יאהיל: והלך ועשה טהרות. נגע בטהרות אח"כ: והלך בשני. יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשתא ודאי אחד מהן טמא: אם נשאלו. כל א' לחכם ספקו בפני עצמו טהור ואין ב"ד יכול לטמאו כדקיימא לן בספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואם באו בבת אחת הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין אי אפשר לנו לומר להם טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין גרס: בזה אחר זה דברי הכל טהורין. אע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי: עליו ועל חבירו. מה תהא על שנינו ר' יוסי מדמי להו לבת אחת ואע"פ שאין שניהן לפניך צריך אתה הוראה אחת לשניהן או טמאין אתם או טהורין אתם והרי אין אתה יכול לומר טהורין אתם: ר' יהודה מדמי להו לזה אחר זה. הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא ומעצמו יבין שאף חבירו כמוהו אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דיבור צריך אתה להשיב לשניהן כאחד...:

הקדמה באו להישאל בזה אחר זה באו להישאל בבת אחת בא להישאל עליו ועל חברו הקדמה בהמשך לדיוני הגמרא על ספקות בבדיקת חמץ, דנה הגמרא על שני בתים בדוקים שלפניהם מונח חמץ ובא עכבר ונטל את החמץ ונכנס איתו לבית. הגמרא מדמה דין זה למשנה במסכת טהרות (פ"ה מ"ה) שם למדנו על ספקות בדיני טומאה כאשר מדובר על שני שבילים שאחד מהם טהור ובשני ישנה טומאה שמטמאת את ההולך בו. אם הלך אדם אחד ואינו יודע באיזה שביל הוא הלך - האדם טהור מספק. אולם אם הלכו שני אנשים כל אחד בשביל אחר שבוודאי אחד מהם נטמא, בזה יש חילוק בין אם באו לשאול ביחד או כל אחד לחוד וכפי שיבואר להלן. על פי זה נוקטת הגמרא שכך הדין גם לעניין ספקות בשני בתים בדוקים שידוע שלאחד מהם נכנס חמץ, ואין ידוע לאיזה שיש לחלק האם באים להישאל בבת אחת או בזה אחר זה. לגבי שני אנשים שהלכו בשני שבילים שאחד מהם טמא המשנה והגמרא עוסקות בדין טהרות שנגעו בהם אנשים אלו ולא בדין האנשים עצמם, ומבארים התוספות (ד"ה הלך) שאין לפסוק באופן מוחלט ששני האנשים טהורים, שהרי אם שניהם ייגעו באוכל טהור - לכל הדעות אותו מאכל ייטמא, שהרי בוודאי נגע בו אדם שהלך בשביל טמא. אולם כשדנים לגבי הטהרות שנגעו בהם אותם אנשים ניתן לטהר גם את הטהרות שנגע בהם הראשון וגם את הטהרות שנגע בהם השני. להלן נעסוק בהבנת הדין לגבי שני אנשים שהלכו בשני שבילים, ומתוך כך יש ליישם הלכות אלו גם לגבי בדיקת חמץ. באו להישאל בזה אחר זה כאשר הלכו שני אנשים בשני שבילים שאחד מהשבילים טמא ובאו להישאל בזה אחר זה מסקנת הגמרא שלכל הדעות הטהרות שנגעו בהם שניהם נשארו טהורות. רש"י (ד"ה אם נשאלו) מפרש שסיבת ההיתר היא על פי הכלל בהלכות טומאה ש'ספק טומאה ברשות הרבים - טהור". רבנו פרץ (בתוספותיו) מסביר שסיבת הטהרה היא משום שיש להעמיד את האנשים ואת הטהרות על חזקת הטהרה שלהם. גם מדברי התוספות (ד"ה הלך) נראה כי יש לטהר את האנשים מכח חזקת טהרה. באו להישאל בבת אחת כאשר שני אנשים הלכו בשני שבילים שאחד מהם טמא ובאו לשאול את החכם ביחד, בכגון זה הדין הוא ששניהם טמאים. רש"י (שם) מסביר שכיוון שמדובר על הוראה אחת של החכם, הוא צריך או לטהר את שניהם או לטמא את שניהם. מאחר ואי אפשר לטהר את שניהם ביחד שהרי אחד מהם וודאי טמא, לכן יש צורך לטמא את שניהם. מהסבר זה ניתן להבין שמדובר בטומאה מן התורה. לעומת זאת התוספות (ד"ה בבת אחת) כותבים שטומאה זו הינה מדרבנן, אך מן התורה גם כאן היה ניתן לטהר את שניהם. ההסבר לגזירת חכמים זו מובא ברבנו פרץ (שם) וכן בתוספות במסכת נידה (ס' ע"א ד"ה באנו) שאם נטהר את שניהם יראה הדבר כחוכא ואיטלולא. אפשר שמחלוקת זו בין רש"י לתוספות תלויה במחלוקת קודמת בעניין הנשאלים בזה אחר זה, שדינם הוא שהם טהורים. לרש"י התבאר הטעם על פי הכלל שספק טומאה ברשות הרבים טהור. לכן אם באו שניהם להישאל בבת אחת, ועכשיו דנים בהוראה אחת על שניהם, אי אפשר לדון זאת כספק טומאה שהוא טהור, שהרי בוודאי יש כאן אחד שהוא טמא, ולכן על כורחנו אנו מטמאים את שניהם. אולם לפי התוספות שהטעם שאנו מטהרים בבאו להישאל בזה אחר זה הוא משום חזקת הטהרה, גם כאשר דנים על שניהם ביחד ניתן להסתמך על חזקת טהרתם ולטהרם. לפיכך כותבים התוספות ורבנו פרץ שאין לטמא אותם מן הדין, אלא רק כדי שלא ייראו דברי חכמים כחוכא ואיטלולא. בא להישאל עליו ועל חברו את מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה שבמשנה מעמידה הגמרא בכגון שהלכו שני אנשים בשני שבילים וכו', ובא אחד מהם לשאול על דינו ועל דין חברו. בפירוש המציאות בדוגמא זו נחלקו הראשונים. דעת רש"י (ד"ה עליו) שמדובר שבא אדם אחד לחכם ושואלו בשאלה אחת על דינו שלו ושל חברו. בכגון זה יש מקום להחמיר ולומר שמדובר בהוראה אחת שכפי שהתבאר לעיל לדעת רש"י אי אפשר לפסוק בה לקולא לשני האנשים כאשר יש בפסק זה סתירה. אולם יש גם מקום לפסוק רק לאותו אחד שבא לפנינו לקולא, ומתוך כך ממילא יבין שכך הדין גם לגבי חברו, אך החכם אינו צריך להיזקק בפירוש גם לדינו של השני. כפירוש זה נראה גם מדברי רבנו חננאל, וכך עולה גם מתוך פסק הרמב"ם. לעומת זאת, רבנו פרץ, וכן התוספות במסכת כתובות (כ"ז ע"א ד"ה בבא) סוברים שאם בא אדם אחד להישאל עליו ועל חברו יש לפסוק לשניהם לחומרא. דין זה נראה על פי הסברם לעיל שמחמירים בבת אחת כדי שלא יראה כחוכא ואיטלולא, ואם כן סברה זו קיימת גם כאשר בא אדם אחד לשאול שאם נפסוק לו ששניהם טהורים, גם אם לא נאמר זאת בפירוש, ייראה הדבר כחוכא ואיטלולא. לכן הם מסבירים שמדובר שבא אדם אחד ושואל תחילה רק על עצמו, ואז מטהרים אותו. לאחר זמן הוא בא ושואל פעם נוספת על דינו של חברו, ובזה נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה האם ניתן לטהר גם את השני כיוון שמדובר בהוראות שונות בזמנים שונים, או שאף על פי שהשאלה על שניהם לא הייתה בבת אחת, מכל מקום כיוון שמדובר בשואל אחד נראה הדבר כחוכא ואיטלולא אם נטהר את שניהם. עולה מכך, שישנה מחלוקת עקרונית בין רש"י לבין התוספות האם כשהשאלה נשאלת על ידי אדם אחד זו סברה להקל או אדרבה, סברה להחמיר. לפי רש"י ניתן להקל יותר בכגון זה משום שניתן לומר שלא חייבים לפסוק את דינו של השני ולכן אין כאן הוראה אחת לשני אנשים. לעומת זאת לפי התוספות זו סברה להחמיר, שהרי אם פוסקים לאדם אחד פסקים סותרים יש בכך יותר חשש של חוכא ואיטלולא. לגבי פסק ההלכה במחלוקת זו הדבר תלוי בשינויי גרסאות. לפי הגרסה שלפנינו בגמרא, וכך גורס גם רש"י, רבי יוסי הוא המחמיר ורבי יהודה מקל. על פי זה יש לפסוק לחומרא שהרי הכלל הוא ש'רבי יוסי נימוקו עמו' וההלכה כמותו. הרמב"ם גם פוסק לחומרא, ומסתבר שהפירוש לפסק זה הוא על פי גרסה זו ופסק כדעת רבי יוסי. אמנם אפשר שלדעת הרמב"ם שכאמור מפרש כרש"י שמדובר באדם ששואל בבת אחת עליו ועל חברו, אם יבוא אדם אחד ויישאל תחילה על עצמו, ולאחר זמן יבוא וישאל על חברו, ניתן יהיה להקל כיוון שאין מדובר בהוראה אחת. לעומת זאת, רבנו חננאל, בעל המאור והראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור) גורסים שרבי יוסי הוא המקל, ולשיטתם נראה שיש לפסוק לקולא. נספח: פסקי הרמב"ם שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, אם באו ונשאלו זה אחר זה, מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור. באו שניהן כאחד, או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר: 'שנים היינו ובשני השבילים הלכנו ושתי טהרות עשינו', הרי שניהם טמאין וטהרות שעשו נשרפות. (רמב"ם שאר אבות הטומאות י"ט, ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300