שיר שבתורה. אז ישיר משה: ועל כל צרה שלא תבא עליהם. לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה:

יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו:

שעמדו על הים. לאחר שעברו כדכתיב (תהלים קיד) הים ראה וינוס והתפללו לא לנו פן יעבור פרעה וחילו אחריהם: יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף ישראל ויהושע אמרוהו וכן פירש רבינו ולא נהירא לי שאם כן בכולן אתה צריך לפרש כן ואם כן מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהן אמרוהו וכו' ואתי למימר דכל הני דאמרן לעיל אמרוהו על צרתן שהרי תקנוהו נביאים לכך אלא כל אחד מן התנאים הכי קים ליה מרביה:

הקדמה הסוברים שתקנת אמירת ההלל היא לדורות הסוברים שהחיוב הוא רק בזמן התרחשות הנס על מה תיקנו לומר הלל הקדמה בסוגייתנו אומר שמואל שאת ההלל שבספר תהילים תיקנו הנביאים על מנת שיאמרו אותו כאשר ניצלים מצרה. יש לשאול, האם מדובר על חיוב הודאה על ידי אמירת ההלל בשעת ההצלה, או על חיוב לקבוע לדורות יום שבו אומרים הלל. עוד יש לברר מה מוגדר כצרה שיש להלל על הצלה ממנה, וכמו כן מה מוגדר כהצלה. הסוברים שתקנת אמירת ההלל היא לדורות מדברי רש"י שמציין כדוגמא את אמירת ההלל בחג החנוכה כדוגמא לתקנת הנביאים נראה שהמשמעות של תיקון ההלל על ידי הנביאים היא לכך שיאמרו הלל זה לדורות באותו יום שבו התרחש הנס. כשיטה זו כותב גם המאירי. הגר"ש גורן בספרו תורת המועדים מוכיח שהחיוב הוא לדורות מנוסח הברייתא כפי שהוא מופיע במגילת תענית (פרק י"ב), שם נאמר: "על אחת כמה וכמה שאנו חייבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה". באנציקלופדיה תלמודית (ערך הלל) מובאים מקורות רבים לכך שיש חיוב מן התורה לומר הלל. נראה אם כן שתקנת הנביאים שמובאת בסוגייתנו באה לחדש את חיוב אמירת ההלל לא רק בשעת התרחשות הנס, אלא גם לדורות. כך אכן מסביר הנצי"ב את דברי בעל השאילתות (שאילתא כ"ו) בפירושו העמק שאלה (סק"א). בעל השאילתות כותב שיש חיוב לומר הלל בזמן שמתרחש הנס, והנצי"ב מסביר שחיוב זה לומר הלל בשעת התרחשות הנס הוא מן התורה, אולם תקנת הנביאים היא שיאמרו את ההלל באותו זמן לדורות. אמנם יש להקשות על כך מהברייתא בה נחלקו התנאים על איזה נס תיקנו את ההלל אף שברוב התאריכים שמוזכרים לא נוהגת אמירת הלל היום, ומכאן שהייתה זו תקנה לשעתה בלבד. הסוברים שהחיוב הוא רק בזמן התרחשות הנס המגיד משנה (הלכות חנוכה ג', ו') כותב שתקנת הנביאים הייתה לומר את ההלל בשעת הגאולה מן הצרה, אבל לאומרו בימים קבועים צריך תקנה מיוחדת לגבי כל מועד ומועד, והימים הטובים שאנו נוהגים לומר בהם הלל הינם ימים שחכמים קבעו את ההלל בהם. כשיטה זו עולה גם מתוך דברי הרא"ש לעיל בפרק ראשון (סימן י'), שכותב שנוסח ברכת ההלל בלשון של "לקרוא את ההלל" ולא "על קריאת ההלל" הוא משום שמלכתחילה אין חובה קבועה לומר את ההלל לדורות. הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מביאים את האמור בסוגייתנו ומכך משמע שאין הם סוברים שמדובר בחיוב לדורות. אמנם החיד"א (שו"ת חיים שאל חלק ב', סימן י"א) כותב שהם השמיטו הלכה זו מפני שאינה נוהגת אלא בנס של הצלת כל ישראל כפי שיובא להלן, ודבר זה אינו מצוי בזמנינו. יש להעיר על דבריו שהסבר זה כוחו יפה ליישב את שיטת השולחן ערוך שאינו עוסק בהלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, אך בשיטת הרמב"ם קשה לאומרו, שהרי הרמב"ם שיטתו לפסוק את כל ההלכות אף אלו שאינן נוהגות ומצויות בזמן הזה. אפשר שהיישוב להשמטה זו היא שהם סוברים שיש צורך בתקנה מיוחדת של חכמי אותו הדור לקבוע שיש חיוב לדורות לומר הלל כדברי המגיד משנה, וממילא אין מקום לקבוע את האפשרות לקבוע יום טוב שאומרים בו הלל בהלכות כיוון שבלאו הכי הדבר מסור לחכמי אותו הדור. על מה תיקנו לומר הלל במסכת ברכות מובא ברבנו יונה (ז' ע"ב בדפי הרי"ף) בשם רבנו תם שהלל שלם תוקן רק על נס שנעשה לכל ישראל. כך כותבים גם בעל הלכות גדולות (ברכות ב', ה') והתוספות במסכת סוכה (מ"ד ע"ב ד"ה כאן). כך מדייק גם החיד"א (חיים שאל, שם) ממה שרש"י בסוגייתנו מביא כדוגמא לתקנת אמירת הלל על נס הצלה את חג החנוכה, שזהו נס שאירע לכל ישראל. גדר נוסף מובא על ידי המהר"ץ חיות במסכת שבת (כ"א ע"ב) שאין אומרים הלל על ניסים נסתרים שאינם חורגים מחוקי הטבע. כך הוא מסביר את שאלת הגמרא שם "מאי חנוכה?" שכוונתה על איזה נס על טבעי תקנו את חג החנוכה וההלל שבו. לעומתם, המאירי כותב שגם יחיד שאירעו נס יכול לקבוע הלל לעצמו באותו היום כל שנה, אלא שהיחיד אינו מברך על הלל זה. כמו כן נראה מדבריו שקובעים הלל גם על הצלה שאינה נושאת אופי ניסי. מפשט סוגייתנו נראה גם כשיטה זו, שהרי מוזכר רק שיש צורך לומר הלל, אך לא מוזכר שצריך שהנס יהיה לכל ישראל, או שיהיה נס על טבעי. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על גדר ההצלה המחייבת אמירת הלל הוא הסוגיה במסכת מגילה (י"ד ע"א). הסוגיה שם עוסקת בדיני פורים ומובא שם שישנו קל וחומר לחייב אמירת הלל בפורים: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה [על יציאת מצרים], ממיתה לחיים לא כל שכן?!". מכך משמע שהחיוב לומר הלל הוא על הצלה או ממיתה או מעבדות, וממילא ניתן לומר שעל הצלה מצרות אחרות אין חיוב לומר הלל. אכן החתם סופר (אורח חיים סימן קצ"א) מביא גמרא זו כראיה לכך שאין לקבוע יום טוב אלא על הצלה ממוות לחיים או מעבדות לחרות, ונראה שהוא הדין גם לעניין הלל. מדברי הירושלמי כאן (הלכה ו') יש ללמוד שיאן אומרים את ההלל אלא בזמן שההצלה גמורה וברורה, שכן בירושלמי כתוב שהטעם לכך שישראל לא אמרו שירה מיד כשיצאו ממצרים כי אין מהללים על הצלה שאינה גמורה, וההצלה משעבוד מצריים לא הסתיימה אלא בקריעת ים סוף וטביעת המצרים בים. לעומת כל ההגבלות שהובאו לעיל, יש לדייק מדברי רש"י לעיל (צ"ה ע"ב ד"ה לילה), שכותב שיש חיוב לומר הלל בפסח שני בזמן שחיטת התמיד על פי תקנת הנביאים שמוזכרת בסוגייתנו, שהרי החיוב הוא על כל פרק ופרק ועל כל דבר חידוש שעל כל הצלה ניתן לומר את ההלל. משמע שהתקנה היא על כל דבר חידוש ואין לתת בזה כל כך הרבה סייגים.

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300