ושורפין בתחלת שש. ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזור רבנן עלה דילמא טעי וסבור על השביעי' שהיא ששית אבל אחמישי' לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית ומותר: תולין כל חמש. ואינו אוכל דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן גזירה משום שביעית: ותרומה כל חמש. דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאוכלן: ושורפין בתחלת שש. דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע: הלכה כר' יהודה. דתולין כל חמש: כרבן גמליאל. במתני': לאו מכריע הוא. כדפרישית לקמן בפירקין (ד' כא.) דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת והא הכרעת דעת שלישית היא דהא ר"מ ורבי יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי הוה תנן ר"מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר א' חולין ואחד תרומה כל ארבע ורבן גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית: ה"ג ואיבעית אימא רב דאמר כי האי תנא. דקבע הלכתא כרבי אלעזר ברבי יהודה דאמר אפי' תרומה כל ארבע ותו לא דקתני דקבעו הלכה כמותו: תלויות. ספק טמאות ספק טהורות: מזון שתי סעודות. ולא שלש דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה: טהורות לא ישרפו. כלל הואיל ולא הגיע זמנן לבער ואע"פ שיש לו שיור כדי לאנשי ביתו של כהן שמא ימצא כהנים אורחים שיאכילום ולא נפסיד תרומה בידים ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי כהנים או יבטלם בלבו: כבר בקשו ולא מצאו. כלומר כל מה שיש לו לבקש כבר ביקש דהא בשבת לא יבואו אורחים וכבר יודע ובקי הוא באותן שבעיר מי יבוא אצלו: לנו. לשון מלון שמא בתוך התחום לנים כהנים אורחים הלילה ויבואו למחר: מאי לאו אפי' לאכול. בכל דבריו קבעו כמותו ואף במה שקבע זמן האכילה עד ד' שעות ואפי' בתרומה: לא לבער. הא דקבעו כמותו לא איירי באכילה אלא בביעור שהיו חביריו חלוקין עליו שלא יבערו טהורות עד למחר קבעו דשורפין מערב שבת בשלשה עשר אבל בשיור לעולם אימא לך כדי לאכול עד חמש שעות והיא בכלל:

הקדמה פסק ההלכה במחלוקת התנאים האיסור בשעה החמישית שעות זמניות או שעות קבועות הקדמה מן התורה מצווה להשבית את החמץ כבר בערב פסח מסוף השעה השישית, כפי שדורשים האמוראים בגמרא לעיל (ד' ע"ב - ה' ע"א) מפסוקים. במשנתנו מובאות שלוש דעות לגבי זמני האיסור להלכה של חמץ בערב פסח. דעת רבי מאיר שמקל ביותר וגוזר רק על השעה השישית, דהיינו שמתיר לאכול כל השעה החמישית, ורק בסופה צריך לבער. לשיטתו גוזרים שמא ייטעה האדם בשעה אחת ויבוא לסבור על השעה השביעית שהחמץ אסור בה מן התורה שהיא השעה השישית, ולכן אסרו לאכול חמץ גם בשעה השישית. בגמרא (י"ב ע"ב) מבואר שאף שלשיטת אביי לגבי עדות סובר רבי מאיר שהטעות של אדם היא קטנה יותר והיה ראוי להקל יותר ולהתיר אכילת חמץ סמוך יותר לזמן הביעור, מכל מקום החמירו כיוון שאיסור חמץ מסור לכל אדם ולכן הטעות בו עלולה להיות גדולה יותר. לעומת זאת, לדעת רבא לגבי עדות הטעות גדולה יותר, והיה ראוי להחמיר יותר ולאסור אכילת חמץ כבר מתחילת שעה חמישית, מכל מקום הקלו כיוון שאין הטעות מצויה באמצע היום, כיוון שבשעה חמישית החמה במזרח ובשעה שביעית במערב ולכן אין אנשים טועים בכך. לעומת זאת בין השעה השישית לשביעית מצויה הטעות מכיוון שבשעה השישית החמה נמצאת במרכז הרקיע וניתן לטעות בה ולסבור שהיא נוטה מעט מערבה. הדעה השנייה היא דעת רבי יהודה שמחלק בין זמן איסור האכילה לבין זמן איסור הנאה וחובת שריפה. לדעתו כבר בתחילת השעה החמישית אסור לאכול את החמץ, אך מכל מקום מותר להמשיך וליהנות ממנו עד סוף השעה החמישית, ורק בתחילת השעה השישית צריכים לבערו. גם את דעתו משווה הגמרא לשיטתו לגבי טעותו של אדם בהלכות עדות. לשיטת אביי גם לדעת רבי יהודה היה מקום להקל יותר באכילת חמץ בערב פסח, אלא שכפי שהתבאר לעיל בשיטת רבי מאיר, מחמירים יותר בביעור חמץ כיוון שהוא מסור לכל אדם והטעות בו שכיחה יותר. לשיטת רבא, הרי שגם לדעת רבי יהודה היה מקום להחמיר יותר ולהקדים את זמן הביעור יותר, אלא שלמסקנת הסוגיה אין מקום לגזור לגבי השעה הרביעית שייטעו בה כיוון שזהו זמן סעודת רוב בני האדם, ולכן לא חוששים שיבוא לאכול לאחר זמן זה. אמנם לאחר זמן זה גוזרים, ואף שבחמישית החמה במזרח ובשביעית במערב, בכל אופן חוששים לטעות משום יום המעונן. הדעה השלישית היא דעת רבן גמליאל שמחלק בין אכילת חולין לאכילת תרומה. בחולין רבן גמליאל מסכים לדעת רבי יהודה שגוזרים על אכילה כבר מסוף השעה הרביעית. אך לגבי תרומה, שכדברי רש"י (ד"ה ותרומה) "אסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלן", לא גזרו על אכילתם אלא מסוף שעה חמישית. יש לדון במשנה זו כמי ההלכה. בגמרא מובא שפוסקים כרבי יהודה, ויש ליישב פסק זה לפי כללי הפסיקה הרגילים, וכן ביחס לפסיקות בסוגיות שקשורות בסוגיה זו. עוד יש לדון לגבי גדר איסור חכמים על אכילה והנאה מחמץ, הן בשעה השישית, והן בשעה החמישית לפי הדעות שסוברות שחמץ אסור בשעה זו. בנוסף, יש להבין כיצד מחשבים למעשה את השעות שמוזכרות במשנה, האם מדובר בשעות זמניות שמשתנות לפי אורך היום, או בשעות קבועות. פסק ההלכה במחלוקת התנאים בגמרא מובא בשם רב שההלכה היא כרבי יהודה. כמו כן מובא בהמשך הגמרא מעשה ברבי שהורה הלכה למעשה כדעת רבי יהודה. על פי זה נראה שפשוט שפסק ההלכה הוא כדעת רבי יהודה. הגמרא מקשה על דברי רב שפוסק כרבי יהודה מהכלל ש"הלכה כדברי המכריע", דהיינו שאם נחלקו שני תנאים, ותנא שלישי מכריע במחלוקתם ופוסק פסיקה ממוצעת שמתבססת על שתי השיטות - הלכה כמכריע. כך לכאורה גם כאן, רבי יהודה אוסר בין חולין ובין תרומה באכילה כבר מסוף שעה רביעית, רבי מאיר אוסר בין חולין ובין תרומה באכילה רק מסוף שעה חמישית, ורבן גמליאל מכריע שלגבי חולין הלכה כרבי יהודה ולגבי תרומה הלכה כרבי מאיר. הגמרא מתרצת שכאן רבן גמליאל אינו מכריע, אלא נוקט בדעה שלישית עצמאית. רש"י (ד"ה לאו מכריע) מפרש שהכרעה שייכת רק במחלוקת שבה נחלקו הדעות בכמה מקרים, והמכריע פוסק במקרה אחד כדעה אחת ובמקרה אחר כדעה שנייה. אולם כאן לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במקרה אחד של חולין ובמקרה נוסף של תרומה, מכיוון שלדעתם אין סברה לחלק ביניהם. ממילא רבן גמליאל שמחלק בכך אינו מכריע לא כשיטת רבי מאיר ולא כשיטת רבי יהודה, אלא זו דעה נוספת. באופן שונה מסבירים רבנו חננאל והרי"ד (בתוספותיו כאן ובמסכת בבא קמא, קט"ז ע"ב) שכיוון שרבן גמליאל קדם בזמן לרבי מאיר ולרבי יהודה, לא שייך לומר שהוא מכריע במחלוקתם. יתר על כן, מתוך דברי הרי"ד נראה שכך היא הגרסה בסוגייתנו 'דאמר ליה, רבן גמליאל דקשיש מינייהו - לאו מכריע היא'. (יש לציין כי בחלק מכתבי היד הנוסח הוא "רבן גמליאל לאו מכריע הוא" ללא ההמשך שבנוסח שלפנינו - "טעמא דנפשיה קאמר"). הסברה היא, שלא נקרא מכריע אלא השומע את מחלוקת הקודמים לו, ובא להכריע ביניהם. כאמור על פי שיטת הגמרא אצלנו אין לומר כאן את הכלל שהלכה כרבן גמליאל שהוא מכריע. לעומת זאת, בירושלמי (פ"א, סוף הלכה ה') מובא בשם רבי יודה בן פזי שהלכה כרבן גמליאל ש'נראין הדברים שתהא הלכה כרבן גמליאל, שהוא אומר מעין שניהן'. נראה שלפנינו מחלוקת בהבנת הכלל 'הלכה כדברי המכריע'. לדעת הבבלי יש לפסוק כדעה ששמעה את שתי הדעות שלפניה ופסקה במקצת כדעה אחת ובמקצת כדעה השנייה. ממילא זה שייך רק אם אכן השיטות האחרות סוברות שיש חילוק בין המקרים, וכן רק אם הדעה המכריעה מאוחרת לדעות החולקות. לעומת זאת הירושלמי סובר שהטעם שפוסקים כדעה המכריעה הוא משום שזו דעה ממוצעת שמאחדת את שתי השיטות, ולכן גם כאשר היא איננה מתייחסת ישירות לדעות החולקות האחרות יש לפסוק כמותה. התוספות (ד"ה רבן גמליאל) מקשים עוד שהיה ראוי לפסוק שלא כשיטת רבי יהודה, מכיוון שסתם משנה לקמן (כ"א ע"א) אינה כשיטתו, והכלל הוא שמחלוקת שמובאת במשנה, ובהמשך המשניות מובאת אחת הדעות בסתם - הלכה כאותה הדעה. במשנה לקמן נאמר 'כל שעה שמותר לאכול - מאכיל', ומבואר בגמרא שם שאין המשנה כשיטת רבי יהודה, שהרי לדעתו בשעה חמישית מותר להאכיל לבהמה, אך אסור לאכול, ואם כן הרי לפנינו מחלוקת במשנתנו, וסתם במשנה לקמן שלא כדעת רבי יהודה. התוספות מתרצים שעיקר הטעם שפוסקים כרבי יהודה הוא על פי המבואר בהמשך הגמרא שכך פסקו בברייתא במפורש 'אמרו, לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע' שהוא בשיטת רבי יהודה. הרי"ד מתרץ אחרת. לדעתו אין להחיל כאן את הכלל של 'סתם ואחר כך מחלוקת' מכיוון שרבן גמליאל קדם בזמן לרבי מאיר ולרבי יהודה, ולכן זה נחשב למחלוקת ואחר כך סתם. הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים כדעת רבי יהודה וכפי שעולה מסוגייתנו. הלחם משנה מקשה על פסק זה מפסיקתו של הרמב"ם בהלכות עדות שם הוא פוסק לגבי אפשרות של טעות בשעות היום כדעת רבי מאיר, וכפי שמובא בסוגייתנו בשם רב אשי המחלוקות תלויות אחת בשנייה. הוא מתרץ, שאף שמסברה יש מקום לתלות את המחלוקות לגבי זמן איסור חמץ ולגבי טעות של שעות בעדות כדברי רב אשי, מכל מקום אין זה מוכרח, וניתן לחלק ביניהם ולפסוק לגבי חמץ כדעת רבי יהודה ולגבי עדות כרבי מאיר. הוא מבסס זאת על פי הטעם שמובא במסקנת הסוגיה שלפי רבי יהודה הטעם שגוזרים על השעה החמישית אף שאין אנשים טועים בין חמישית לשביעית מכיוון שבחמישית חמה במזרח ובשביעית במערב מכיוון שחוששים ליום המעונן. על פי זה הוא מסיק שחשש זה לא קיים בעדות, שהרי כשהעדים מעידים על השעה שואלים אותם האם היום היה מעונן. האיסור בשעה החמישית כאמור על פי הפסיקה המקובלת כרבי יהודה החמץ אסור באכילה כבר מתחילת השעה החמישית. כפי שהובא לעיל הגמרא מסבירה את טעם הגזירה משום יום המעונן שלא נראית בו החמה, ולכן יש מקום לטעות אפילו בשעה החמישית שהחמה במזרח. הרי"ף מסביר שהחשש הוא 'דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה חמש בשבע', כלומר החשש הוא שמא יבוא לטעות בשעה השביעית שהיא השעה החמישית. מסתבר שכוונתו לומר שאין לפרש את הגזירה שמא יבואו לטעות ביום המעונן ויתירו אכילה בשעה שישית, שהרי האיסור בשעה השישית הוא מדרבנן, ואין גוזרים גזירה לגזירה. סברה זו מובאת בכסף משנה בשם רבינו אליהו מזרחי (הרא"ם). לעומת זאת, הרמב"ם כותב שהחשש הוא שמא ייטעו ביום המעונן בין שעה שישית לשעה חמישית, וכך מביא בעל שלטי הגבורים על הרי"ף בשם "כל הפוסקים". אמנם, הכסף משנה מביא את דברי הרמב"ם בתשובה (מהדורת בלאו, סימן קפ"ו), שהאמת היא כדברי הרי"ף בהלכותיו, ואף על פי כן הוא כותב במשנה תורה שהגזירה היא שמא יחליף את השעה החמישית בשישית מכיוון שזה מצוי יותר, 'כי כוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר'. לעצם הגדרת האיסור בשעה החמישית לפי רבי יהודה, נראה כי זהו איסור שונה ונוסף על האיסור בשעה השישית ולא הרחבה של איסור זה וישנן שתי גזירות נפרדות על חמץ בערב פסח. כך נראה מהטעם שמובא בגמרא לאיסורים אלו. שהרי הטעם לגזירת השעה השישית הוא משום שהחמה נמצאת במרכז הרקיע, ואילו הטעם לגזירת השעה החמישית הוא משום יום המעונן. לפי זה מובנים ההבדלים בהלכה שבין שתי השעות האלו, שכן בשעה השישית החמץ אסור אף בהנאה, בעוד שבשעה החמישית הוא אסור רק באכילה. עוד נראה להוכיח כי מדובר בשתי גזירות שונות מדברי הרמב"ם בהלכה י' שכותב שהאוכל חמץ בשעה השישית מכים אותו מכת מרדות, משמע שאם אוכל בשעה החמישית - אין מכים אותו. מכאן שזו גזירה קלה יותר מן הגזירה הראשונה שנגזרה על השעה השישית. הגרי"ז סולובייציק (מובא בחידושי הגר"ח הלוי - סטנסיל) כותב שזו אכן שיטת הרמב"ם, ומסביר שלשיטתו בשעה השישית גדר האיסור הוא חמץ שאסור מדרבנן כדין דברים שאינם חמץ מן התורה ואסרום חכמים בפסח עצמו. אולם בשעה החמישית ישנו רק איסור אכילה של החמץ, אך הוא אינו מוגדר כחמץ שאסור בפסח. הוא מביא שלהבדל זה ישנן השלכות נוספות להלכה, אך הוא מציין שישנן דעות החולקות על שיטת הרמב"ם בזה, אולם לא נעסוק בכך במסגרת זו. שעות זמניות או שעות קבועות כידוע, בהלכה ישנו מושג שנקרא "שעות זמניות" שפירושו שעות שאורכן משתנה לפי אורך היום, דהיינו שבימי החורף הקצרים השעות מתקצרות, ולעומת זאת בימי הקיץ הארוכים השעות מתארכות. יש לדון אם כן לגבי סוף זמן אכילת חמץ בערב פסח, וכן זמן שריפתו, שהם להלכה בארבע וחמש שעות, באיזה שעות מדובר. בתרומת הדשן (שו"ת, סימן קכ"א) דן לגבי סוף זמן אכילת חמץ בשנה מעוברת שבה הימים בניסן ארוכים יותר מאשר משנה פשוטה, וכפי שהוא כותב, במקומו מתחילת השעה החמישית ועד חצות ישנן שלוש שעות ואילו בשנה פשוטה יש שתי שעות. שאלתו היא האם סוף זמן האכילה הוא לאחר ארבע שעות מתחילת היום, או שמא אפשר להקל בשנה מעוברת ולאכול עד שעתיים קודם חצות. הוא מביא את מסקנת הגמרא שסיבת הגזירה מסוף ארבע שעות היא משום יום המעונן, והיה מקום לגזור אף על שעה מוקדמת יותר לפי שיטת רבא בדעת רבי יהודה, אלא שבארבע שעות אין טועים משום שזהו זמן סעודה לכל אדם, ולפי זה יש מקום לומר שתמיד יש לאסור אכילה לאחר ארבע שעות שזהו זמן הסעודה אף אם נשאר זמן מרובה עד חצות. עם זאת הוא מסיק שכיוון שלפי ההסבר שמובא קודם לכן, הסיבה שגזרו היא משום שאדם טועה בשתי שעות ולא יותר וממילא אין מקום לאסור אלא משעתיים קודם חצות, מסתבר שגם התירוץ השני מסכים להלכה זו, כיוון שלא מצינו שהגמרא חזרה בה בעניין זה. העולה מדבריו שחישוב השעות הוא לפי שעות קבועות, שהרי אם מחשבים בשעות זמניות אין הבדל בין שנה מעוברת או שנה פשוטה, ותמיד סוף זמן האכילה הוא בשליש היום. מאידך, הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת ברכות (פ"א מ"ד) כותב כלל שכל השעות הנזכרות בכל המשנה הן שעות זמניות. מסתבר שזו גם כוונתו בהלכה כשהוא כותב שעה חמישית ושעה שישית. הרמ"א מביא בשולחן ערוך את שתי הדעות, היינו הדעה שמחשבים לפי שעות זמניות ומותר לאכול עד שליש היום, ודעת בעל תרומת הדשן שגם בשנה מעוברת אפשר להקל ולאכול עד שתי שעות קבועות לפי חצות. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית, כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית, אין אוכלים בה חמץ גזרה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש, לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל. (רמב"ם חמץ ומצה א', ט') חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור בהנאה (אפילו חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו) ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה... ומתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. הגה. ובשנת העיבור שהיום ארוך אלו הארבע שעות לפי ענין היום, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום. ויש אומרים עד שתי שעות קודם חצות. (אורח חיים תמ"ג, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300