דיסקייא. שתי מלות מורכבות שני שקים אמתחת של עור: ונקבוה עכברים. והיה נחסר וארבעה עשר בניסן היה וחמץ בזול ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו מפני חסרונו של מפקיד: המתן. שמא יבא ויאכל בעליו: חמישית. דמהשתא תו לא אכיל ליה: אמר לו צא ומוכרן בשוק. בעוד שהוא מותר בהנאה: כמאן אזלא הא דרבי. שהורה למכור פקדון מפני שאבד: אבודין. נחסרין והולכין: בכדי חסרונן. כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון של פירות הקצוב בב"מ בהמפקיד (ד' מ.) לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור: דקא פסיד לגמרי. שנאסרים בהנאה:

הקדמה הסוברים שלא חלה חובת ביעור על אף אחד הסוברים שהנפקד צריך לבער את החמץ הקדמה לעיל (בסוגיה מספר 2) עסקנו בחיוב הביעור בחמץ של נכרי המופקד ביד ישראל. כפי שלמדנו, כאשר ישראל מקבל על עצמו אחריות על החמץ הוא חייב בביעורו. אמנם יש לדון לגבי ישראל שמפקיד חמץ בידי ישראל אחר, האם אחד מהם חייב בביעורו. אכן, סוגייתנו עוסקת בישראל שהפקיד חמץ בידי ישראל אחר והגיע ערב הפסח. אמנם הנושא של הסוגיה הוא ההיתר או אף החובה של המפקיד למכור את החמץ כדי שלא יופסד ממונו של המפקיד, אך יש לעיין בדבר שמא ניתן להוכיח מהאמור כאן לגבי השאלה שהועלתה לעיל. מסקנת הסוגיה היא שאף שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל לגבי מכירת פירות שנפסדים בידי הנפקד, מכל מקום כאשר ההפסד הוא של כל הפקדון לכל הדעות צריך הנפקד למוכרן, וזהו המצב בחמץ בערב פסח. הסוברים שלא חלה חובת ביעור על אף אחד מהר"ם חלאווה בחידושיו לסוגייתנו סובר שאין מי שעובר בבל יראה ובל ימצא בחמץ השייך לישראל אך מופקד בידי ישראל אחר. המפקיד אינו עובר משום שאין החמץ ברשותו, והנפקד אינו עובר מפני שמדובר בכגון שלא קיבל אחריות על החמץ המופקד אצלו. הפרי חדש מוכיח כדבריו מסוגייתנו שאין מי שעובר על איסור 'בל יראה'. הראיה היא מכך שהגמרא משווה את פסקו של רבי לגבי מכירת החמץ על ידי הנפקד למחלוקתם של חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, ושם הרי המחלוקת היא בגדרי 'השבת אבידה', דהיינו חובת הנפקד להציל את ממונו של המפקיד. אילו היה הנפקד צריך לבער את החמץ אין מקום להשוות את פסיקתו של רבי לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהרי כאן אפשר שגם רבן שמעון בן גמליאל מודה שצריך למכור כדי שלא יעבור בבל יראה על החמץ. הרמב"ם מביא את ההלכה העולה מסוגייתנו שמי שמופקד בידו חמץ בערב פסח צריך למוכרו משעה חמישית ומעלה, אך הלכה זו מובאת בהלכות שאלה ופקדון. מכך ניתן לדייק שהוא מבין שאין סיבת המכירה משום חובת הביעור, אלא רק משום השבת אבידה, וכדיוקו של הפרי חדש. הסוברים שהנפקד צריך לבער את החמץ הרי"ץ גיאת בספרו מאה שערים (הלכות פסחים, דף ע"ט) לאחר שהוא מביא את הדין האמור בסוגייתנו מוסיף שאם אינו יכול למכור את החמץ - מבערו. כשיטה זו פוסקים גם הטור והשולחן ערוך. בעל מקור חיים דוחה את ראיית הפרי חדש מסוגייתנו שאין מי שעובר על החמץ. הוא מסביר שאף אם ישנה חובה על הנפקד לבער את החמץ, מכל מקום אין לו לעשות זאת עד שעה שישית שזהו זמן הביעור. עד זמן זה יש מקום לומר שהשומר צריך למכור את החמץ כדי להציל את ממונו של המפקיד, ובזה דנה סוגייתנו, והמסקנה כאמור היא שעד שעה חמישית אין היתר למכור שמא יבואו הבעלים ויאכלו את החמץ בעצמם, אך בשעה חמישית מצווה על הנפקד למכור חמץ זה. אמנם אם לא מכר את החמץ עד שעה שישית, אז חלה חובת ביעור על החמץ והנפקד צריך לבערו. אמנם עדיין יש לדון האם החיוב של הנפקד לבער את החמץ הוא כדי שהוא עצמו לא יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, או שמא כדי להציל את המפקיד מאיסור זה. המגן אברהם (סק"ה) מסביר שחובת הביעור היא כדי שלא יעבור המפקיד על איסור חמץ, אך הגר"א בביאורו לשולחן ערוך כותב שטעם הביעור הוא כדי שלא יעבור הנפקד על חמץ זה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המפקיד חמץ אצל חבירו, והגיע הפסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית מיום ארבע עשר. מכאן ואילך, יוצא ומוכרו בשוק לשעתו, משום השב אבידה לבעלים, והוא הדין לשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף על פי שהוא יודע בודאי שיזולו בזמן פלוני או יאנוס אותם המלך, שמא יבא בעליהן מקודם ויטלו ממונם. (רמב"ם שאלה ופקדון ז', ג') ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לנכרי. ואם לא מכרו, חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אם אינו חייב באחריותו. (אורח חיים תמ"ג, ב') המפקיד חמץ אצל חבירו, והגיע הפסח, הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית ביום ארבעה עשר. מכאן ואילך, יוצא ומוכר בשוק לשעתו מפני השבת אבדה לבעלים. (חושן משפט רצ"ב, י"ז)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300