מתני' נמי איכא הפסד עצים. ואמאי קאמר רבי יוסי אליבא דרבי יהושע דלא: מודה רבי אליעזר כו'. אמסקנא קאי אאם לאו תרד ותטמא ולקמן פריך מודה רבי יהושע לרבי אליעזר מבעי ליה מכל מקום קתני גבי שמן דכולהו מודו שלא יטמאנה בידים משום הפסד חולין דשמן חולין שנתערב תרומה בהן יאסרו לכהן ולזר משום טומאה דתרומה משום דהפסד מועט הוא כדמפרש דראוי להדליק: לאו מילתא היא. לא חשיב והרי הפסידו: שותין מלוג. שנמכר בסלע ומזלפין מלוג הנמכר בשתים נוח לקנות לוג בשתי סלעים לזילוף מלקנותו לשתיה ומי שאינו עשיר יקח יין בזול לשתייתו לוג בסלע ויין ביוקר לזילוף: בחדש. דאין ריחו נודף ואין ראוי לזילוף: אתי ביה לידי תקלה. אם ישהנו אצלו עד שיתיישן אתי למשתי מיניה: לזלוף קבעי ליה. וצריך שיהא לו ריחו טוב ובכלי מאוס רמי ליה בתמיה: ותקלה עצמה. אי חיישינן לה ואסור לשהויי אי לא תנאי היא: תשפך חבל . לשון חבילה כלומר תשפך יחד ולא לזלף דילמא אדמזלף קלי קלי אפי' בו ביום אתי למשתיה:

הקדמה הסוברים שאין חוששים לתקלה אף ביין חדש שיטת הרשב"א - רבי יהושע ובית הלל אינם חולקים שיטת התוספות - גם בית הלל חוששים לתקלה שיטת הרמב"ם והמאירי - אין הלכה כבית הלל הקדמה רבי אלעזר מיישב את שיטת רבי יהושע שמתיר לטמאות בידיים חבית תרומה שיורדת לבור של חולין טמאים ואף על פי כן בחבית שספק אם נטמאה מתיר לטמאותה רק בגרמא בכך שכשאשר ישנו הפסד מתיר רבי יהושע לטמאות בידיים. לכן הוא מתיר לטמאות חבית של תרומה שיורדת לבור של חולין טמאים כדי לא להפסיד את כל החולין שבבור שעתה יש לנהוג בהם כבתרומה טמאה. עם זאת אביי מסייג כלל זה רק למקום בו קיים הפסד מרובה, ומוכיח זאת מדברי רבי יהושע עצמו שמודה לרבי אליעזר שאין לטמאות שמן תרומה שיורד לבור שבו חולין טמאים, וההסבר הוא שניתן להשתמש בשמן הטמא להדלקה ונמצא שאין בכך הפסד גדול כל כך אם ננהוג בשמן שבבור דיני תרומה טמאה. אמנם, גם ביין ישנה אפשרות של שימוש ביין תרומה טמאה לזילוף, וכפי שהגמרא מסבירה זהו שימוש חשוב ביין, אלא שאין מתירים לאדם להשהות יין של תרומה טמאה לצורך זילוף מכיוון שמדובר ביין חדש שעד שיתיישן ויהיה ראוי לזילוף יעבור זמן, ובמשך זמן זה חוששים לתקלה. בשמן לא חוששים לתקלה כיוון שישנה אפשרות לאחסן אותו בכלי מאוס. עוד מוסיפה הגמרא שעצם הדין שחוששים לתקלה נתון במחלוקת תנאים, כאשר לדעת בית הלל אין חוששים לתקלה ולכן מותר להשהות חבית של יין תרומה טמאה לצורך זילוף, אך לדעת בית שמאי אסור להשהותה. על פי כללי הפסיקה, במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר אנו פוסקים כדעת רבי יהושע. אמנם בסוגיה זו יוצא לכאורה שדעת רבי יהושע שמתיר לטמא יין תרומה שנופל לבור חולין טמאים כדי לא להפסיד את החולין היא כדעת בית שמאי שחוששים לתקלה, שהרי על פי הסבר הגמרא הסיבה שרבי אליעזר מתיר זאת היא משום שמדובר כאן בהפסד מרובה מכיוון שאין להשהות יין של תרומה טמאה מחשש תקלה. על פי זה יש מקום לדון שנפסוק כדעת בית הלל ובמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע ההלכה כרבי אליעזר. עוד יש לדון בסוגיה זו ביחס לסוגיות נוספות מהן עולה שחוששים לתקלה. כך משמע מהדין המבואר במסכת שבת (י"ז ע"ב) שגידולים שגדלו מזרעי תרומה גם הם דינם כתרומה, וזאת מחמת הגזירה שמא ישהה כהן את תרומתו הטמאה שאינה ראויה לאכילה עד לעונת הזריעה הבאה כדי לזורעם ולאכול את גידוליהם, ובתוך כך יבוא לידי תקלה. גם במסכת חולין (נ"ג ע"ב) למדנו על האיסור להשהות בהמה שהיא ספק דרוסה במשך שנים עשר חודש כדי לברר את הספק, משום שיש לחשוש לתקלה בזמן שבינתיים. הסוברים שאין חוששים לתקלה אף ביין חדש כפי שהובא לעיל, ממשמעות הגמרא עולה שלדעת רבי יהושע חוששים לתקלה ביין חדש, ואילו לפי בית הלל אין חוששים לתקלה. הרמ"ה (מובא בשיטה מקובצת למסכת בבא קמא, דף קט"ו ע"ב) סובר שבית הלל חולקים על רבי יהושע והלכה כמותם, ולכן הוא סובר שגם ביין חדש אין לחשוש לתקלה ומותר להשהותו כדי שיתיישן ויהיה ראוי לזילוף. כך משמע גם מדברי רבנו חננאל בסוגייתנו שכותב שהלכה כבית הלל, ואינו מחלק בין יין ישן לחדש. לשיטה זו סיוע מהגמרא שתולה את דברי רבי יהושע שחוששים לתקלה במחלוקת בית הלל ובית שמאי. הרי"ד (בתוספותיו למסכת בבא קמא, שם) מסביר שלאחר שהקשתה הגמרא שגם יין חדש ניתן לישן הגמרא אכן חוזרת בה, וסוברת שרבי יהושע עוסק בין ביין ישן ובין ביין חדש, וגם ביין ישן יש חשש תקלה. לשיטתו הוא גורס בהמשך הגמרא: "יין נמי אתי לידי תקלה" ללא המילה "ביה", ומשמעות הדברים היא שתירוץ זו מתייחס לכל סוגי היין ולא רק ליין חדש שהגמרא עסקה בו לפני כן. הוא מוכיח זאת מהדין לגבי שמן שגם בו יש מקום לחשש תקלה אילולא האפשרות לאחסנו בכלי מאוס, אף שהוא כבר מוכן לשימוש בדומה ליין ישן. על פי זה הוא כותב שדברי רבי יהושע בברייתא מהם עולה שחוששים לתקלה ביין הם כשיטת בית שמאי. גם על פי דבריו יש לפסוק כדעת בית הלל שאין חוששים לתקלה כלל בין ביין ישן ובין ביין חדש. כמו כן משיטות אלו נראה שכיוון שאין חוששים לתקלה ביין כלל, במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אין הלכה כדברי רבי יהושע שבברייתא שהרי הם בשיטת בית שמאי, ולהלכה גם ביין של תרומה יש להחמיר שלא לטמאותו בידיים בדומה לשמן מכיוון שאין מדובר בהפסד מרובה, שהרי יכול להשהותו לצורך זילוף. אמנם, אפשר שלשיטות אלו במקומות אחרים בית הלל יסכימו שחוששים לתקלה, וכפי שיובא להלן בשם התוספות. שיטת הרשב"א - רבי יהושע ובית הלל אינם חולקים הרשב"א בחידושיו למסכת בבא קמא (שם) סובר שחוששים לתקלה רק כאשר מדובר בזמן ארוך. לפי דבריו רבי יהושע חושש לתקלה רק ביין חדש שצריך לחכות זמן רב עד שיתיישן וניתן יהיה להשתמש בו לזילוף. לדעתו, לא נחלקים בית שמאי ובית הלל ביין חדש שאינו ראוי לזילוף עד לאחר זמן מרובה, אלא ביין ישן בלבד, שבו סבורים בית הלל שאין לחשוש לתקלה מפני שראוי לזילוף מיד. אמנם לשיטתו יש להקשות מדוע בשמן תרומה טמאה שעומד להדלקה חוששים לתקלה ובשל כך מצריכים לאחסנו בכלי מאוס, אף שהוא ראוי להדלקה מיד. הרשב"א מתרץ קושיה זו ומסביר שביין ישן אין לחשוש לתקלה שהרי כפי שמבואר בסוגייתנו, דמיו יקרים יותר מהיין העומד לשתיה, ולכן אין חשש שיבוא לשתותו, מה שאין כן בשמן שהשימוש החשוב שבו הוא לצורך אכילה, ולכן אם לא יניחו בכלי מאוס יש חשש שיבוא לאוכלו. לפי שיטה זו מובן מדוע חוששים לתקלה בתרומת תבואה טמאה שעומדת לזריעה, שהרי החשש הוא שמא ישהה את התבואה עד לעונת הזריעה הבאה שזהו זמן מרובה. לשיטתו רבי יהושע ובית הלל אינם חולקים כלל, שהרי בית הלל אינם חוששים לתקלה ביין ישן שראוי לשימוש מידי, ואילו רבי יהושע חושש לתקלה רק ביין חדש כהעמדת הגמרא. ממילא ניתן לפסוק גם כדעת בית הלל וגם כדעת רבי יהושע. שיטת התוספות - גם בית הלל חוששים לתקלה התוספות במסכת בבא קמא (שם, ד"ה אתי) סוברים שאכן בית הלל ובית שמאי נחלקים גם ביין חדש, ואף על פי שצריך להשהותו אין בית הלל חוששים לתקלה. עם זאת, הם כותבים שגם לדעת בית הלל חוששים לתקלה בזמן ארוך של שנים עשר חודשים ולכן גם בית הלל מסכימים שגוזרים על גידולי תרומה שהרי שם החשש הוא שמא ישהה את התרומה עד לשנה הבאה. על פי דבריהם מובן גם מדוע חוששים לתקלה בהשהיית בהמה שספק אם נדרסה, שהרי לצורך בירור הספק יש להמתין שנים עשר חודשים. על פי שיטתם עולה שאף שגם לפי בית הלל ישנו חשש לתקלה, מכל מקום רבי יהושע שחושש לתקלה ביין חדש אינו כדעת בית הלל מכיוון שיין חדש אינו שוהה זמן כה רב עד שהוא מתיישן. כפי שהובא לעיל, סיוע לדעה זו ישנו מפשט הגמרא ממנה עולה שאכן בית הלל ורבי יהושע חולקים. עוד כותבים התוספות ליישב את שיטת בית הלל עם הגמרא במסכת שבת שם נאמר שחוששים לתקלה בהשהיית תרומה לצורך זריעתה, שחוששים לתקלה רק במקום שלא נגרם מכך הפסד מרובה. לכן ביין שאם נחשוש לתקלה צריך לפסוק שיש לשפוך את כל היין לא חשו לכך. לעומת זאת בתבואה, אם נחשוש לתקלה ונגזור על הגידולים שגם הם תרומה אין בכך הפסד מרובה שהרי גם כעת זהו דינם. שיטת הרמב"ם והמאירי - אין הלכה כבית הלל הרמב"ם פוסק כרבי יהושע ומתיר לטמאות בידיים יין של תרומה כדי שלא יתערב בחולין טמאים. הר"י קורקוס תמה עליו מדוע אינו מחלק בין יין ישן ליין חדש כפי שעולה מסוגייתנו, שהרי ההיתר לטמאות את היין הוא משום שאי אפשר להשהות את היין משום חשש תקלה, והרי חשש זה קיים רק ביין חדש כפי שמעמידה הגמרא. ניתן לומר שהרמב"ם סובר כדעת הרי"ד שהובאה לעיל שלמסקנה אין רבי יהושע מחלק בין יין חדש ליין ישן ותמיד חוששים לתקלה, אולם עדיין קשה מדוע פוסק הרמב"ם כדעת רבי יהושע שהיא בניגוד לדעת בית הלל. פסיקה זו עולה גם מדבריו בהלכה י"ב, שם הוא פוסק שיין שנטמא יקבר ואינו מתיר להשהותו לזילוף, והרי זה לכאורה כדעת בית שמאי. הכסף משנה מתרץ שהרמב"ם אכן אינו פוסק כסוגייתנו אלא כסוגיה בסוף מסכת תמורה (ל"ד ע"א) ממנה עולה שאין מתירים להשהות משקים לזילוף, ולדעת הכסף משנה ההסבר לכך הוא משום שחוששים לתקלה. כך מדויק לשון הרמב"ם בהלכה י"ב הכותב: "משקין שאין ראויין להדלקה משנטמאו כגון היין קוברין אותן", כלשונה המדויק של הסוגיה במסכת תמורה. לפי זה יוצא שהרמב"ם דוחה את דברי בית הלל מההלכה מכח הסוגיה במסכת תמורה. כשיטה זו סובר גם המאירי בחידושיו לעיל (ט"ו ע"א). לעומת זאת, התוספות במסכת שבת (כ"ה ע"א ד"ה כך) מפרשים את הסוגיה במסכת תמורה לעניין משקים של ערלה וכלאי הכרם שאסורים בהנאה, ומובן מדוע אין ליהנות מהם בדרך של זילוף. נספח: פסקי הרמב"ם חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה, אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל, ואם לאו - יציל בידיו בלא נטילת ידים, ואף על פי שהוא מטמאה, כמו שיתבאר בענין טהרות. במה דברים אמורים? בחבית של יין, והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה שהרי ידמע הכל ויפסל. אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית, שהרי היא עולה באחת ומאה, או שהיתה חבית של שמן, תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו, שהרי הכל ראוי להדלקה ואין שם הפסד מרובה. ...וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו... ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו, כגון היין, קוברין אותן. (רמב"ם תרומות י"ב, ד'-ה', י"ב)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300