ומותר בהנאתו. קס"ד אשעה שמותר לאכול קאי: פשיטא. דהא אמרת מאכיל ומוכר היינו הנאה: לא צריכא כו'. והאי מותר אלאחר זמן קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו:

שיעור החריכה אכילת חמץ שנשרף חרכו לאחר זמן איסורו שיעור החריכה בדברי רבא מבואר שאם החמץ נחרך לפני שהגיע זמן איסורו בפסח - הרי הוא מותר בהנאה בפסח. אמנם לא התבאר מהו שיעור החריכה שמפקיע ממנו את איסור החמץ בפסח. התוספות (ד"ה חרכו) מפרשים שמדובר כאן בחמץ שנחרך עד שנפסל לאכילת כלב, ובפחות מזה אינו מותר בהנאה, כפי שלמדנו לעיל (ט"ו ע"ב) לגבי פת שעיפשה שאינה מותרת בהנאה אם לא נפסלה מאכילת כלב. כך היא גם שיטתם של הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור), הריטב"א, הרא"ש, הר"ן, המאירי ומהר"ם חלאווה. שיטה אחרת מובאת בספר המכתם ולפיה יש לדייק מכך שהגמרא לא נוקטת מלשון "שרפו" אלא "חרכו" שמדובר כאן בחמץ שלא נשרף לגמרי, אלא בכזה שנחרך מלמעלה, "ואם יקלוף אותו ימצא ראוי לאכילה, ומותר בהנאה". הדברים דומים לכופת שאור שיחדה לישיבה, שאם טח פניה בטיט בטלה מתורת חמץ (כדלקמן מ"ה ע"ב) ואין עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא. המאירי מביא שיטה זו בשם יש מפרשים, וכך מבין הראב"ד את שיטת בעל המאור. כך מדייק גם בעל שפת אמת מדברי רש"י (ד"ה לא צריכא), שכותב שהחריכה היא עד "שבטל טעמו ומראיתו" ומשמע שאין צריך שיפסל מאכילת כלב. הרמב"ם והשולחן ערוך כותבים שאם שרף את החמץ קודם זמן איסורו מותר ליהנות מהפחמים שלו בפסח, ומכך משמע שמדובר שהחמץ נשרף לגמרי עד שנהפך לפחם. אכילת חמץ שנשרף בדברי רבא נאמר שהחמץ מותר בהנאה, אולם לא התבאר מה דינו לגבי אכילה. הר"ן כותב כי החמץ מותר גם באכילה, "אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך, נקט לישנא 'מותר בהנאתו', דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא, אלא דמיתהני מיניה". כלומר הר"ן מסביר שאכילת לחם חרוך אינה קרויה "אכילה" אלא "הנאה". כדעתו סוברים גם הבעל המאור, המאירי והמהר"ם חלאווה. שיטה שונה מובאת ברא"ש בשם הר"י ברצלוני. לדעתו חמץ שנחרך מותר רק בהנאה אבל לא באכילה. בטעם הדבר כותב הרא"ש "דאף על פי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה - אסור", כלומר מכיוון שהוא מחשיב את החמץ לאוכל - אסור לו לאוכלו. הב"ח (סימן תמ"ב, ד"ה ומ"ש) מקשה על שיטת הר"י ברצלוני מדברי רבא עצמו במסכת שבועות (כ"ב ע"ב) האומר שמי שנשבע שלא לאכול ואכל עפר - פטור, ומכאן שאין אכילה של דבר שאינו ראוי למאכל קרויה אכילה. על פי זה גם בחמץ שרוף יש לפטור את האוכלו שהרי אין זו קרויה אכילה. הוא מתרץ שיש לחלק בין עפר שאינו ראוי כלל למאכל לבין חמץ חרוך שראוי למאכל כשהוא מעורב בדברים אחרים, ולכן מועיל גילוי הדעת שבאכילתו להחשיבו כאוכל. מתוך השוואת הב"ח בין דין חמץ החרוך לאיסור שבועה ניתן להסיק כי מדובר באותה רמה של חיוב, דהיינו שכמו שבשבועה הפטור הוא מן התורה, כך גם החיוב בחמץ לשיטת הר"י ברצלוני הוא מן התורה. אולם הט"ז (סימן תמ"ב, סק"ח) מבאר שמדובר באיסור מדרבנן בלבד, וכך מסיק גם המשנה ברורה (סקמ"ג). הסבר מחודש בדעת הר"י ברצולוני כותב בעל שפת אמת. הוא מסביר שלא עלה על דעתו של הר"י ברצלוני לאסור חמץ שנשרף לגמרי קודם זמנו ופקע ממנו שם חמץ, שהרי פשוט הדבר שאין בכח אכילת האדם להחיל איסור חמץ על דבר שכבר איננו כזה. לכן הוא מעמיד את דברי הר"י ברצלוני בחמץ שנחרך בשעה החמישית כאשר הוא כבר נאסר באכילה, אף שעדיין הוא מותר בהנאה. מכיוון שבשעה זו כבר נוהג איסור האכילה, אין השריפה מתירה את איסור האכילה שכבר חל על החמץ, אך את איסור ההנאה שעדיין לא חל מתירה השריפה. אכן, כדבריו כותב הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו שחריכת החמץ לאחר השעה החמישית אינה מתירה אותו באכילה בפסח. לדעת בעל המכתם שהובאה לעיל שאין מדובר בחמץ שנחרך לגמרי עד שנפסל מאכילת כלב גם יש לדון האם ההיתר הוא גם היתר אכילה. אכן, במכתם מובא שהפת מותרת רק בהנאה ולא באכילה. לעומת זאת, שיטת בעל המאור כפי שהיא מפורשת בהשגותיו של הראב"ד עליו היא שמותר אף לאכול פת כזו שלא נשרפה לגמרי, והסברה היא שלאחר החריכה יצאה הפת מתורת חמץ לגמרי. הרמב"ם כאמור כותב שמדובר באדם ששרף חמץ עד שנעשה לפחמים, אך הוא לא מבאר האם מותר גם לאוכלם. רבינו מנוח כותב בדעתו שהם מותרים גם באכילה. גם השולחן ערוך לא מפרש מה דינו של האוכל חמץ שנחרך, אך הט"ז (שם) והמשנה ברורה (שם) פוסקים לאסור. בשולי הדברים, יש להעיר שהפוסקים דנים במחלוקת הפוסקים כאן בהקשר ללקיחת תרופות בפסח שמעורב בהן חמץ שפסול מאכילת כלב. חרכו לאחר זמן איסורו מהר"ם חלאווה מדייק מדברי רבא שאם חרך את החמץ לאחר זמן איסורו הריהו אסור בהנאה. הסיבה לכך היא שהחמץ כבר נאסר בהנאה, ואם הוא נהנה מהאפר הרי למעשה הוא נהנה מחמץ שנאסר. עם זאת, גם הוא מודה שישנו שיעור מסוים בשריפת החמץ שבו הוא מוגדר כמבוער לגמרי. דעתו של מהר"ם חלאווה, וכך סובר גם הרי"ד (בפסקיו עמ' ר"כ) שאם החמץ נשרף עד שהפך לאפר - אפרו מותר בהנאה, אך אם נשאר מהחמץ פחמים - הם אסורים בהנאה. לעומתם, המאירי סובר שאיסור החמץ פוקע לאחר שרפה גמורה, דהיינו "משיעשה גחלים". למעשה מחלוקת זו תלויה בהבנת הכלל האמור לקמן (כ"ז ע"ב) "כל הנשרפין - אפרן מותר". לדעת הרי"ד ומהר"ם חלאווה דווקא אפרן מותר, אך לא גחלתן. ואילו לדעת המאירי כל שנשרפו לגמרי הרי הם מותרים, וגחלת בכלל אפר היא. הרמב"ם פוסק שאם שרפו לאחר שהגיע זמן איסורו - הפחמים אסורים בהנאה, ונחלקו המפרשים בהסבר שיטתו. המגיד משנה מסביר שאכן הרמב"ם מסכים לשיטת המאירי שלאחר שריפה גמורה מותרים גם הגחלים, אך בכל זאת כאן הרמב"ם אוסר את הנאת הגחלים. איסור זה נובע מכך שאין הרמב"ם מגדיר את החמץ כאיסור שדינו בשריפה, שהרי רק לדעת רבי יהודה ישנה מצווה לבער את החמץ בשריפה, אך לדעת חכמים ניתן לבער את החמץ בכל דרך שהיא, וממילא דינו כאיסורי הנאה שאסורים גם לאחר שנשרפו, ולפי זה גם אפר גמור של החמץ אסור. כך היא גם דעת הט"ז (תמ"ב סק"ד). לעומתו, כותב רבינו מנוח כי לדעת הרמב"ם אין הפחמים נחשבים לאפר מפני שצורת הלחם עדיין ניכרת בהם, ולפיכך הפחמים אסורים בהנאה גם לדעת רבי יהודה הסובר שחמץ מתבער דווקא בשריפה ונמנה הוא עם הנשרפין. על פי זה יש מקום להתיר אפר גמור של חמץ, שהרי לא ניכרת בו צורת החמץ. נמצא שלהסברו שיטת הרמב"ם היא כדעת הרי"ד ומהר"ם חלאווה. לשון השולחן ערוך היא כלשון הרמב"ם ונראה כי בדבריו יש להסתפק כפי שמבואר בדברי הרמב"ם דלעיל, אולם המשנה ברורה (סקי"ד) פוסק כי גם אפרו של החמץ שנחרך לאחר זמן איסורו אסור בהנאה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנייה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים... וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. (רמב"ם חמץ ומצה ג', י"א) ...ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים... וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. (אורח חיים תמ"ה, ב') חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח. (שם תמ"ב, ט')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300