מותרת. אין צריך לפרוש הימנה כדמפרש: הכי גרסינן אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. אפשר לו ליבדל וקא מיכוין להתקרב כדי ליהנות כגון ריח של ע"ז או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין הוא וחביב הוא לו ליהנות: לא אפשר. לו ליבדל ולא קא מיכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי: כי פליגי דאפשר. לו ליבדל ולא נבדל ומיהו לא קא מיכוון: פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במסכת שבת (דף כב.) בגרירת מטה וכסא וספסל ובמסכת ביצה (דף כג:): דלא אפשר. כגון שצריך לאותן כלים ואין יכול להגביהן על כתיפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי רבי שמעון אע"פ שאפשר להגביהן על כתיפו והכי אמרינן במס' שבת ולרבא לא שרי ר' שמעון אלא בגדולים: איכא דאמרי. מודה רבא היכא דלא קא מיכוין אע"ג שאפשר שרי ר' שמעון דבהכי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור לרבי שמעון שרי: כולי עלמא. אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפי' לרבי יהודה: כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. ומיהו אליבא דר' שמעון דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' בדאפשר הואיל ולא קא מיכוין אלמא אכוונה קפיד היכא דקא מכוין אע"ג דלא אפשר אסור: ה"ג כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר אסור. ולא גרסינן ולא אפשר שרי דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי דאי שמעינן ליה הכי היכי פליג רבא למיסר: אביי כר' יהודה. דקסבר כיון דאסר ר' יהודה בדאפשר אע"ג דלא קא מיכוין שמע מינה לא חשבינן ליה כוונה אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא הלכך היכא דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין לא איכפת ליה לרבי יהודה: ורבא אמר לך עד כאן. לא שמעת ליה לרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי רבי יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה:

הקדמה פסיקת ההלכה 'פסיק רישיה' באיסורי הנאה ההלכה למעשה הקדמה ידועה מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה לגבי 'דבר שאין מתכוון', שלפי רבי שמעון אם אדם עושה מעשה שייתכן שיגרור מעשה איסור, כיוון שאין לו כוונה לאיסור מותר לו לעשות את אותו המעשה. לעומת זאת, דעת רבי יהודה ש'דבר שאין מתכוון' אסור, ולכן אסור לו לעשות מעשה שייתכן שעל ידו יעבור על איסור אף שאין לו כוונה לכך. בהקשר לכך מביאה סוגייתנו את מחלוקת אביי ורבא לגבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, דהיינו שהאדם עושה פעולה שכתוצאה ממנה באה אליו הנאה האסורה עליו. לדוגמא, אדם ההולך בקרבה לבית עבודה זרה שבו מקטירים לעבודה זרה, והעובר שם מריח את הריח של אותה קטורת שאסור בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה. בגמרא מובאות שתי לשונות למחלוקת אביי ורבא. לפי הלשון הראשונה כאשר האדם מכוון ליהנות מהאיסור לכל הדעות הדבר אסור, ואף כאשר הוא הולך לאותו מקום מכיוון שאין לו אפשרות אחרת, מכל מקום כיוון שיש לו כוונה ליהנות - אסור, ובזה אף רבי יהודה שאינו מחשיב את הכוונה מודה לאסור. אולם אם אינו מכוון ליהנות מהאיסור ואין לו אפשרות ללכת למקום אחר - הדבר מותר לכל הדעות, אך אם יש לו אפשרות ללכת למקום אחר לדעת רבי יהודה הדבר אסור, ובדעת רבי שמעון ישנה מחלוקת, כאשר אביי מתיר שהרי אינו מכוון, אך רבא אוסר כיוון שאפשר לו ללכת בדרך אחרת. לעומת זאת, הלשון השנייה סוברת שכאשר אפשר לו לאדם ללכת בדרך אחרת, אך הוא אינו מתכוון ליהנות מהאיסור בזה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (כדעת אביי לפי הלשון הראשונה). אם אפשר לו ללכת בדרך אחרת והוא מכוון ליהנות - בזה לכל הדעות הדבר אסור. כמו כן אם אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת והוא אינו מכוון ליהנות - לכל הדעות הדבר מותר. מחלוקת אביי ורבא היא בדעת רבי יהודה כאשר אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת, אך הוא מכוון ליהנות מהאיסור. אביי סובר שרבי יהודה מתעלם מהכוונה שהרי לשיטתו דבר שאין מתכוון אסור, ואם כן, כאן שאין לו דרך אחרת מותר לו ללכת באותה דרך אף שהוא מתכוון להנאה. לעומתו, רבא סובר שרבי יהודה מתעלם מהכוונה רק לחומרא, דהיינו לאסור לעשות פעולה שייתכן שתגרור אחריה איסור אף שאין כוונה לכך, אך לקולא, להתיר ללכת במקום שמתכוון ליהנות מאיסור - גם רבי יהודה מודה שהולכים אחר הכוונה והדבר אסור. אמנם רבי שמעון תמיד מחשיב את הכוונה, ולכן לכל הדעות כאשר הוא מתכוון ליהנות אין להתיר לו ללכת במקום שייהנה מאיסור. פסיקת ההלכה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון נפסקה ההלכה כרבי שמעון שדבר שאין מתכוון - מותר. כמו כן, על פי הכלל שמובא בדברי הפוסקים כאשר מובאות בגמרא שתי לשונות פוסקים לפי הלשון האחרונה. על פי זה נראה שאין משמעות להלכה במחלוקת אביי ורבא, שהרי לפי הלשון השנייה הם נחלקו בדעתו של רבי יהודה, ומכיוון שהלכה כרבי שמעון הרי שלכל דעות האמוראים הדין תלוי בכוונה בלבד, דהיינו כאשר אינו מכוון ליהנות מן האיסור - מותר ללכת אף כשאפשר לו ללכת בדרך אחרת, אך כאשר הוא מתכוון ליהנות - אסור לו ללכת בדרך זו אף שאין לו דרך אחרת. רבנו חננאל, הרי"ף, הרי"ד (בפסקיו) הריטב"א והר"ן כותבים שהלכה כרבא וכלשון השנייה, ולכן הדין תלוי בכוונה בלבד כפי שהובא לעיל. המאירי מעיר על כך שאין הכוונה שלפי אביי הדין שונה, אלא לכך שפוסקים לפי הלשון השנייה וכדעת רבי שמעון. הראשונים מקשרים את המחלוקת בין שתי הלשונות בסוגייתנו למחלוקתם של רבי ירמיה רבה ועולא במסכת שבת (כ"ט ע"א). רבי ירמיה רבה סובר שרבי שמעון שמתיר דבר שאין מתכוון, זה רק כאשר אין לו אפשרות אחרת, לכן לגבי גרירת ספסל על קרקע שייתכן שהוא יעשה בה חריץ סובר רבי ירמיה רבה שלדעת רבי שמעון הדבר מותר רק בספסל גדול שאין לו דרך אחרת להעבירו ממקום למקום. אולם בספסל קטן שיכול להרימו - גם רבי שמעון מודה שאין להתיר לגוררו. לעומתו, עולא סובר שרבי שמעון מתיר גם בספסל קטן. לפי זה נראה כי שיטת רבי ירמיה רבה היא כשיטת רבא בלשון הראשונה בסוגייתנו, שלדעת רבי שמעון במקום שאפשר בדרך אחרת תמיד הדבר אסור אף שאינו מכוון. אולם עולא שמתיר גם כשאפשר בדרך אחרת מתאים ללשון השנייה בסוגייתנו שלפי רבי שמעון הדבר תלוי בכוונה בלבד, וכאשר אין לו כוונה - הדבר מותר גם כשיכול לעשות בצורה שוודאי לא תגרור איסור. במסקנת הגמרא במסכת שבת נדחים דברי רבי ירמיה רבה, ומכאן עוד ראיה לפסוק בסוגייתנו כלשון השנייה וכך כותב הרי"ד (בפסקיו). כפסיקה זו עולה גם מתוך דברי הרמב"ם שמחלק לגבי הנאה הבאה לאדם בעל כורחו האם יש לו כוונה לכך או לא, ואינו מחלק בין אם אפשר לו ללכת בדרך אחרת או לא. 'פסיק רישיה' באיסורי הנאה כאמור, במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי שמעון שדבר שאין מתכוון מותר. אולם הגמרא במסכת שבת (קי"א ע"ב) אומרת שגם לדעת רבי שמעון אם מדובר ב'פסיק רישיה', היינו שכתוצאה מהמעשה שהוא עושה בהכרח תיעשה עבירה, גם רבי שמעון מודה שהדבר אסור אף שאין לו כוונה לכך. הדבר אמור שם בהקשר לאיסורי שבת, כאשר אדם עושה פעולה שהיא בהכרח גוררת אחריה מעשה שמוגדר כמלאכה האסורה בשבת. על פי זה כותבים התוספות (ד"ה לא אפשר) והר"ן בשם הרא"ה במסכת שבת שאם בהכרח שהאדם ייהנה מהאיסור יש לאסור עליו הנאה זו, ואסור לו ללכת במקום שבהכרח ייהנה מהאיסור. גם הרא"ש מסכים לכך, ומסביר שבהליכה ליד בית עבודה זרה שמקטירים בו ריח לעבודה זרה אין זה 'פסיק רישיה' שייהנה מהאיסור, שהרי יכול לסתום את אפו. בדומה לזה כותב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו ברכת אברהם (סימן ט') שאין זה 'פסיק רישיה' שייהנה מהריח, שהרי אפשר שתבוא רוח ותפזר את הריח או שיתערב בריח ריח רע שיפגום את ריחו הטוב. אחרת היא דעתו של המהר"ם חלאווה שסובר שכאשר האדם אינו מתכוון ליהנות מהריח אין זה מוגדר כ'פסיק רישיה' אף שהריח נכנס באפו, מכיוון שהנאת הריח ממשית רק כאשר האדם מתכוון ליהנות ממנה, אך כשנהנה ממנה ללא כוונה - אין זו הנאה שלמה, ולכן איננה אסורה. שיטה שונה לריא"ז (בפסקיו) שסובר שבאיסורי הנאה כלל לא אומרים את הכלל של 'פסיק רישיה' אלא הדבר תלוי בכוונה בלבד, שאם מתכוון ליהנות - הדבר אסור, ואם אינו מתכוון ליהנות - הדבר מותר אף שזהו 'פסיק רישיה'. כיוצא בדבר כותב הר"ן במסכת חולין (ל"ב ע"א בדפי הרי"ף) שלעניין הנאה 'אף על גב דהוי פסיק רישיה - שרא'. עם זאת הוא מסייג זאת שבהנאה של אכילה וביאת איסור יש לאסור 'פסיק רישיה', על פי הכלל של 'המתעסק בחלבים ובעריות - חייב'. לשיטת המתירים 'פסיק רישיה' באיסורי הנאה ראיה ממשנה במסכת כלאים (פ"ט מ"ה) בה למדנו שהמוכר בגדי כלאים מותר לו ללובשם לצורך מכירתם אם אינו מתכוון ליהנות מהם, אף ששם לכאורה זהו 'פסיק רישיה' שייהנה מהבגד, והגמרא במסכת שבת (כ"ט ע"ב) מעמידה משנה זו כשיטת רבי שמעון שמתיר דבר שאין מתכוון. אמנם התוספות במסכת שבת (ד"ה ובלבד) מפרשים שמדובר במציאות שאין זה 'פסיק רישיה' לעניין ההנאה כגון שלובש בגדים אחרים תחתיהם, או שלובשם על כתפיו. ההלכה למעשה הרמב"ם כאמור מחלק בין מקום שהאדם מתכוון ליהנות מן האיסור ובין מקום שאינו מתכוון, אולם לא מבואר מה דעתו בכגון שההנאה היא בגדר 'פסיק רישיה' לגבי האדם. רבי חיים מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם הלכות שבת, פ"י הי"ז) סובר שמכך שהרמב"ם סותם משמע שהוא סובר שמותר גם ב'פסיק רישיה' כדעת הריא"ז והר"ן שהובאה לעיל. לעומתו, מסביר רבנו אברהם בן הרמב"ם (שם) שלדעת הרמב"ם ב'פסיק רישיה' יש לאסור הנאה הבאה לאדם בעל כרחו. כשיטה זו מוכיח הב"ח מדברי הרמב"ם בהלכות כלאים שכותב שמי שלובש כלאים כדי להבריח את המכס לוקה, אף שאין כוונתו ליהנות, מכל מקום כיוון שזהו 'פסיק רישיה' - חייב. הרמ"א בשולחן ערוך, על דברי המחבר שאוסר ליהנות בשמיעה ובמראה של עבודה זרה מוסיף שאם אינו מתכוון - מותר. הש"ך (סקל"ד) מסביר שהדבר פשוט בסוגייתנו, אולם נראה כי אפשר שהרמ"א מחדש שאפילו ב'פסיק רישיה' הדבר מותר. כך משמע מדברי המציין את מקורות הרמ"א, שמביא את דברי הריא"ז כמקור לדברי הרמ"א. הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך) מביא ראיה לדברי הרמ"א מהברייתא שמובאת במסכת ברכות (נ"ג ע"א) בה נאמר: 'היה מהלך בשוק של עבודה זרה, נתרצה להריח - הרי זה חוטא', ומשמע שאם אין לו כוונה להריח אין לו איסור אף שלמעשה הריח נכנס באפו. בעל חכמת אדם (כלל פ"ד, סעיף ט"ז) כותב שאסור ליהנות מעבודה זרה בין בשמיעת כלי שיר שלהם, בין בהנאת מראה ובין בריח. הוא מוסיף שלכן על העובר בקרבה למקום של עבודה זרה אסור לו ליהנות ממנה ולכן צריך לאטום אזניו, לעצום עיניו ולסתום נחיריו כדי שלא ייהנה, שהרי אילולי זאת יש לאסור כדין 'פסיק רישיה'. החפץ חיים (כלל ו', בהגהה שבבאר מים חיים סקי"ד) חולק עליו וסובר שמהראשונים בסוגייתנו וכן מפסיקת הרמ"א ביורה דעה עולה שכל שיש לו אפשרות שלא ליהנות, כגון לסתום את נחיריו - אין זה מוגדר כ'פסיק רישיה' אף שבפועל הוא איננו סותם. את הסברה בכך הוא מסביר ש'פסיק רישיה' אסור רק כאשר האדם עושה מעשה של עבירה בפועל, אולם בהנאה הבאה לאדם בעל כורחו והאדם אינו עושה שום מעשה - אין זה מוגדר כ'פסיק רישיה' האסור שהרי איננו עושה מעשה. עם זאת, אם האדם הולך למקום בו בעל כורחו ייהנה מאיסור הרי שעצם ההליכה מוגדרת כמעשה של איסור ואסורה. מעתה, ההולך במקום בו ישנו ריח טוב של עבודה זרה ואי אפשר לו לסתום את נחיריו - עובר על איסור. אולם אם באופן עקרוני הוא יכול לסתום את נחיריו - אין בדבר איסור אף שבפועל איננו סותם אותם, שהרי אינו עושה שום מעשה של איסור. על פי זה הוא כותב שלהלכה "אם הנגינות שמנגנים לעבודת גילולים גדול קולם מאד, עד שהוא משער שלא יועיל לזה אפילו אטימת אזניים... הרי הוא 'פסיק רישיה' גמור, מפני שנצטרף הליכתו גם כן לזה", ואסור. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון - אסור, ואם לא נתכוון - מותר. (רמב"ם מאכלות אסורות י"ד, י"ב) אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה. (ומיהו דבר שאין מתכוין - מותר). (יורה דעה קמ"ב, ט"ו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300