חמץ בזמנו וכו'. מפרש כוליה לקמיה: אי נימא בנותן טעם שלא בזמנו שלא במינו מותר. בתמיה הא יהיב טעמא ורב מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור גלי דעתיה דכר' יהודה סבירא ליה דאמר אף לאחר הפסח אסור: שלא במינו. נמי בזמנו אסור ואע"ג דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם רב גזר בחמץ בזמנו הואיל ובכרת הוא שלא במינו אטו מינו ואע"ג דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו התם הוא דבדילי מיניה אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה: שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה. דאמר לאחר הפסח דאורייתא הלכך אף תערובת אסור: שלא במינו מותר. דשלא בזמנו דאינו בכרת שלא במינו אטו מינו לא גזר כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין: ושמואל אמר כו'. במשהו עסקינן שלא במינו מותר כשאר איסורין דלא גזר שמואל בחמץ שלא במינו אטו מינו: כרבי שמעון. דלאחר זמנו שרי ואפי' בנותן טעם נמי שרי ולקמן פריך והא אסר ליה ר' שמעון משום קנסא: אמר רבא הלכתא כו'. ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא:

הקדמה הפוסקים כרב גם בשאר איסורים הפוסקים כרב רק לעניין חמץ בפסח הפוסקים כרבי יוחנן תערובת חמץ בערב פסח פסיקת ההלכה הנאה מתערובת חמץ הקדמה בגמרא נחלקו האמוראים ביחס לתערובת חמץ בפסח ולאחר הפסח. במסגרת זו נעסוק בדין התערובת בפסח עצמו. דעת רב היא שיש לאסור תערובת שהתערב בה אפילו משהו חמץ. פסיקה זו מוסברת על פי שיטתו שהלכה כרבי יהודה שבכל תערובת מין במינו אוסרים את התערובת אם התערב בה כלשהו מאיסור, ולכן גם בפסח תערובת חמץ מין במינו אוסרת במשהו, אלא שבפסח יש חומרה יתירה, וכפי שכותב רש"י (ד"ה שלא במינו) שאיסורו בכרת, וכן האנשים לא בדלים מהחמץ מתוך שרגילים לאוכלו כל השנה ולכן גזרו גם על תערובת מין בשאינו מינו שאוסר במשהו. שמואל גם הוא סובר כרב שבכל האיסורים מין במינו אוסר במשהו, אלא שלדעתו לא גוזרים על חמץ בפסח יותר מאשר שאר איסורים, ולכן רק בתערובת מין במינו אוסר החמץ במשהו, אך בתערובת מין בשאינו מינו אסור רק אם החמץ נותן טעם בתערובת. לעומתם, סובר רבי יוחנן שבכל האיסורים שבתורה בין בתערובת מין במינו ובין בתערובת מין בשאינו מינו האיסור אוסר את התערובת רק אם הוא נותן טעם (ובתערובת מין במינו משערים שאילו הייתה התערובת מין בשאינו מינו היה האיסור נותן טעם, ושיעור נתינת טעם בסתם הוא אחד משישים). גם הוא בדומה לשמואל לא גוזר בחמץ מעבר לשאר איסורים, ולכן לשיטתו חמץ בפסח בין במינו בין בשאינו מינו אוסר רק בנתינת טעם. במסקנת הסוגיה מכריע רבא שחמץ בין במינו בין בשאינו מינו אוסר, ולפי הגרסה שלפנינו נאמר "אסור במשהו כרב". על פי זה ברור שההלכה היא כדעת רב, ויש לדון האם הכרעה זו כוללת גם הכרעה במחלוקת רב ורבי יוחנן בשאר איסורים בתערובת מין במינו. אמנם, בראשונים מובאת גרסה שונה לפיה רב רק אומר שבין במינו בין בשאינו מינו אסור, ולא מפרש באיזה יחס החמץ אוסר את התערובת, ולפי גרסה זו יש לדון מהי הכרעתו של רבא. בנוסף לכך יש לשאול מה דין תערובת חמץ בערב פסח לאחר חצות, שהחמץ כבר אסור באכילה מן התורה, אלא שבשעה זו אינו ענוש כרת. עוד יש לדון גם לאוסרים תערובת חמץ במשהו כרב, האם האיסור נאמר רק לגבי אכילת התערובת, או גם לגבי איסור הנאה ממנה. הפוסקים כרב גם בשאר איסורים רש"י (ד"ה אמר רבא) גורס כפי הגרסה שלפנינו וכותב שעל פי זה נראה כי הלכה כרב לגמרי, היינו בין לעניין תערובת חמץ שאסורה במשהו בין במינו ובין בשאין מינו, וכן לעניין תערובת שאר איסורים מין במינו שיש לאסור אם התערב אפילו משהו של איסור. הרי"ף אף שאינו גורס כגמרא שלפנינו, מדייק מלשונו של רבא שבא ללמדנו איסור, ואם כוונת רב לפסוק כרבי יוחנן היה צריך לומר בלשון שמשמעה היתר. על כן הוא מסיק ששיטת רבא היא כרב ולכן תערובת חמץ בפסח אסורה במשהו בין במינו ובין בשאין מינו. על פי דבריו נראה כי יש לפסוק כרב גם בתערובת מין במינו בשאר איסורים, וכך אכן כותב הרי"ף במסכת עבודה זרה (ע"ז ע"ב). הפוסקים כרב רק לעניין חמץ בפסח התוספות (ד"ה אמר רבא) מביאים את דעתו של רב יהודאי גאון (מובא גם באוצר הגאונים עמ' 22) שאף שסובר שרבא אוסר אכן תערובת חמץ בפסח בין במינו בין בשאינו מינו במשהו, מכל מקום סובר לעניין שאר איסורים בתערובת מין במינו שמשערים בנתינת טעם (דהיינו בשישים). רבנו תם (בתוספות שם) מסביר את דעתו של רב יהודאי גאון שיש להחמיר בחמץ בפסח משום חומר איסורו. כך כותבים גם הרמב"ן (במלחמות ה' בהסבר הראשון) ובעל המכתם, וכך עולה גם מדברי הרא"ש והסמ"ק (סימן רכ"ב) שהחומרה בחמץ נובעת מכך שעונשו כרת. הסבר נוסף להחמיר בחמץ לאסור במשהו אף שבשאר איסורים אוסרים רק בנותן טעם מובא ברמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות) שדין החמץ כדין דבר שיש לו מתירים שאינו בטל אפילו באלף, מאחר שלאחר הפסח פוקע איסורו. כך מסבירים גם הרמב"ן (שם בהסברו השני) והריטב"א. הרמב"ן כותב שאף שגם לאחר הפסח החמץ אסור משום קנס, מכל מקום מסתבר שחכמים שקנסו לאסור חמץ לאחר הפסח לא באו להקל, שאם נאמר שבגלל הקנס שבחמץ שעבר עליו הפסח נחשיב את החמץ לדבר שאין לו מתירים, נמצאנו מקילים שאינו אוסר את תערובתו במשהו. עוד כותב הרמב"ן שאף שבדבר שאין לו מתירין שאינו בטל זהו דווקא בתערובת מין במינו, אך כשמתערב באינו מינו מתבטל כדין שאר איסורים, מכל מקום בחמץ בפסח החמירו יותר וגזרו תערובת שאין מינו משום תערובת במינו. הר"ן מקשה על כך שזוהי גזירה לגזירה, שהרי כל החומרה היתירה בדבר שיש לו מתירים היא גזירה מדרבנן, ואם כן אין לגזור בתערובת בשאינו מינו משום תערובת מין במינו שאינו בטל מדרבנן. עוד מקשה הר"ן (בחידושיו) על שיטה זו, שלפי דבריהם רבא אוסר חמץ בפסח במשהו מטעם חדש שעוד לא נזכר בסוגיה, ואם כן היה לו לפרש טעם זה. הפוסקים כרבי יוחנן רבנו תם (בתוספות שם, וכן בספר הישר סימן תע"א) עצמו כותב שהגרסה המסתברת היא כספרים שאינם גורסים בדברי רבא "אסור במשהו כרב", מכיוון שהוא סובר שרבא עצמו חולק על רב בשאר איסורים וסובר שגם בתערובת מין במינו משערים בשישים. הוא מסביר שרבא פוסק כרבי יוחנן שבין במינו ובין בשאינו מינו משערים בשישים גם בחמץ בפסח, ורבא לא אומר שהלכה כרבי יוחנן שאם כן היה משמע שהלכה כמותו רק לגבי חמץ בפסח, אך לא לגבי חמץ לאחר הפסח. כך מסביר גם בעל המאור. למעשה, גם רבנו תם וגם בעל המאור לא הורו להלכה כדבריהם, והחמירו בחמץ בפסח שאוסר במשהו מכיוון שכך המנהג. לעומתם, פוסקים למעשה בעל השאילתות (פרשת צו, סימן פ'), וכן הרי"ד והריא"ז כשיטה זו, וסוברים שגם חמץ בפסח אינו אוסר תערובתו אלא אם כן נותן בה טעם. תערובת חמץ בערב פסח כאמור, החמץ נאסר כבר בערב הפסח לאחר חצות, ויש לדון בדבר לדעות שסוברות שיש חומרה בחמץ יותר משאר איסורים האם מחמירים בו כבר מערב הפסח. לשיטת רש"י שהאיסור במינו הוא כדין שאר איסורים שאוסרים במינם במשהו וודאי שגם בערב פסח הוא אוסר במינו במשהו. אולם בתערובת בשאינו מינו שגוזרים משום תערובת מינו יש לדון, שאם עיקר הטעם הוא משום שחמץ עונשו כרת, הרי בערב פסח אינו ענוש כרת, אולם אם עיקר הטעם הוא משום שאין האנשים בדלים מאיסור חמץ, מסתבר שטעם זה קיים גם בערב הפסח וכך כותב הר"ן (בחידושיו). בדעת הסוברים שאף שבשאר איסורים משערים תמיד בנתינת טעם, מכל מקום בחמץ מחמירים שאוסר במשהו יש להבחין בין הסברות השונות. לדעת הרא"ש והסמ"ק שהסברה להחמיר נובעת מאיסורו החמור של חמץ שענוש בכרת, הרי שיש לגזור רק בפסח עצמו ולא בערב פסח, וכך הם כותבים. אמנם אם הסברה להחמיר היא כדי שייבדלו האנשים מאיסור חמץ הרי שגם כאן יש להחמיר ולאוסרו בערב פסח. לעומת זאת, לדעות שהסיבה היא שהחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירים יש מקום לומר שהתערובת אסורה גם בערב פסח, וכך מביא המגיד משנה שיש שסוברים בדעת הרמב"ם. פסיקת ההלכה השולחן ערוך פוסק שחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו. פסיקה זו היא בהתאם לשיטה הסוברת שרבא פוסק כרב רק לעניין חמץ בפסח, שהרי לגבי שאר איסורים פסיקת השולחן ערוך (יורה דעה צ"ח, א') היא שגם בתערובת מין במינו משערים בשישים. אמנם המשנה ברורה (סק"ב) מסיק שאם יש צדדים נוספים להקל מצרפים את דעתו של רבנו תם שחמץ בפסח שווה לשאר איסורים ובטל בשישים. לגבי הסברה של החומרה באיסור חמץ יותר משאר איסורים נראה כי דעת השולחן ערוך היא כדעת הרא"ש, שהחומרה נובעת מכך שהחמץ ענוש כרת, שהרי הוא פוסק שהחמץ אוסר במשהו רק בפסח עצמו ולא בערב הפסח. אמנם דעת הש"ך (יורה דעה ק"ב, סקי"ג) היא שמה שהמחבר מיקל בתערובת בערב הפסח זה רק בתערובת חמץ מין בשאינו מינו, שלא גוזרים בזה משום תערובת חמץ מין במינו שלא בטלה מטעם דבר שיש לו מתירים, אך הביאור הלכה (ד"ה כשאר איסורין) מביא שרוב הפוסקים כותבים שדעת המחבר היא שאין להחשיב חמץ כדבר שיש לו מתירים. הנאה מתערובת חמץ לעיל הבאנו את מחלוקת הראשונים לגבי איסור אכילה של תערובת שמעורב בה חמץ, אולם יש לדון מה דין התערובת לגבי הנאה, שהרי חמץ בפסח אסור גם בהנאה. הריטב"א סובר שבדומה לאיסור האכילה, גם איסור ההנאה מחמץ בפסח הוא לשיטתו אף כשהוא מעורב בתערובת שיש בה רק משהו חמץ. לעומתו, סובר בעל המכתם שתערובת חמץ מותרת בהנאה אפילו אם החמץ נותן בה טעם. דעה ממוצעת למאירי שתערובת חמץ מותרת בהנאה כאשר מעורב בה משהו חמץ, אך אם החמץ נותן בה טעם אסורה בהנאה. כך משמע גם מדברי הר"ן (בחידושיו) שכותב "אבל הנאה אפשר אינו אוסר תערובתו במשהו", ומכאן אפשר להסיק שהתערובת אסורה בהנאה לדעתו בנותן טעם. השולחן ערוך פוסק שהחמץ אוסר תערובתו במשהו אפילו בהנאה, ומכאן שדעתו כריטב"א. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח' בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא. (רמב"ם חמץ ומצה א', ה') חמץ בפסח, אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו. לפיכך, אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. (שם מאכלות אסורות ט"ו, ט') חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, אפילו בהנאה. חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו, אלא דינו כשאר איסורין. (אורח חיים תמ"ז, א', ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300