ולרגלים - מפרש בגמרא.

רגל שבו ראש השנה לרגלים - רגל שהוא בחדש הנכנס באחד בניסן, הוא ראש השנה לרגלים. נפקא מינה - דהאי ראש השנה. לענין נדר - שהוא מוזהר בבל תאחר, ותלה הכתוב איחורו שלשה רגלים, ואשמועינן מתניתין שאינו עובר עד שיהא פסח ראשון לשלשתן, שאם עברו עליו שלא כסדרן אינו עובר. אחד הנודר - האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד. ואחד המקדיש - דבר לבדק הבית. ואחד המעריך - שאמר ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי שניו. פעמים שלשה - פעמים שהוא בבל תאחר בשלשה רגלים. פעמים חמשה - דבעינן כסדרן. חייבי הדמין - אמר דמי עלי. והחרמין - חרמי גבוה. בכור ומעשר - מעשר בהמה.

הקדמה הפסיקה במחלוקת התנאים בל תאחר במתנות כהונה היחס בין איסור בל תאחר לבין מצוות הביעור במעשרות בל תאחר במתנות עניים הקדמה המשנה שבתחילת המסכת עוסקת בראשי השנים שקיימים במהלך השנה, ואחד מראשי השנים שמוזכר הוא ראש השנה לרגלים, שכפי שמבארת הגמרא הכוונה היא לפסח, שחל בחודש ניסן. הגמרא מבארת שההשלכה להלכה מכך שהוא ראש השנה לרגלים, הוא לעניין איסור "בל תאחר". נאמר בתורה (דברים כג, כב): "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא". דהיינו, אדם שנודר צריך לקיים את התחייבותו בתוך פרק זמן מסוים, ואם עובר פרק זמן זה ולא קיים את ההתחייבות - עבר האדם בלא תעשה של "בל תאחר". הברייתא מונה חיובים נוספים שאינם נדרים שגם עליהם עוברים באיסור בל תאחר, והגמרא לקמן (ה, ב) לומדת זאת מפסוקים. בברייתות שבגמרא מובאות דעות שונות של תנאים בשאלה מהו פרק הזמן שבו עוברים משום בל תאחר. דעת רבי שמעון היא שעוברים לאחר שלשה רגלים, בתנאי שהרגלים עברו כסדרם, על פי הסדר שבפסוק "בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות", דהיינו שהאדם לא משלם את נדרו תחילה לא בפסח, לא בשבועות ולא בסוכות שלאחר מכן. אולם אם אדם נדר לפני שבועות, אף שעברו עליו שבועות, סוכות ופסח ולא שילם את נדרו - אינו עובר, שהרי לא עברו עליו הרגלים כסדרם, ואדם זה לא יעבור על בל תאחר עד שיעברו עליו שוב שבועות וסוכות. המשנה מעמידה את משנתנו כדעת רבי שמעון, ולכן אומרת המשנה שפסח הוא ראש השנה לרגלים לעניין איסור בל תאחר. יש לברר כמי ההלכה במחלוקת התנאים. הברייתא השנייה אומרת שעוברים על בל תאחר גם בהשהיית המעשרות. יש להבין באלו מעשרות מדובר, ומה הדין בשאר מתנות הכהונה. כמו כן, יש לעיין מהו היחס בין איסור השהיית המעשרות שנלמד מאיסור בל תאחר לבין הדין של ביעור המעשרות בשנה הרביעית והשביעית. חיוב נוסף שהברייתא אומרת עליו שעוברים בו משום בל תאחר, הוא חיוב נתינת לקט שכחה ופאה, שהם מתנות עניים. גם בחיוב זה יש לברר באיזו מציאות מדברת הברייתא, שהרי העניים באים לקחת את מתנות העניים ואין צורך לתת להם אותם, ואם אינם באים, לכאורה אין חיוב לחפש אותם ולתת להם. הפסיקה במחלוקת התנאים כאמור, מעמידה הגמרא את המשנה שנוקטת שפסח הוא ראש השנה לרגלים כדעת רבי שמעון, שאין עוברים בבל תאחר אלא אם עברו שלשה רגלים כסדרם, ולעניין זה פסח הוא ראש השנה לרגלים. על פי זה נראה שיש לפסוק כרבי שמעון, מאחר שסתם משנתנו כשיטתו. כך אכן פוסקים הרי"ד, הריא"ז, הרשב"א (בחידושיו על נדרים דף ג, ב) והמאירי. נראה שזו גם דעת הרי"ף והרא"ש, שהרי הם מביאים את העמדת הגמרא את המשנה כשיטת רבי שמעון, ומשמע שלדעתם כך הלכה. לעומת זאת, הרמב"ם בפירושו למשנה, אחרי שהוא מסביר שהמשנה היא כדעת רבי שמעון, הוא כותב שאין הלכה כן. בחיבורו הוא פוסק שעוברים לאחר שלשה רגלים, ואינו מזכיר שצריך שיהיו כסדרן, ומכאן שלדעתו הלכה כתנא קמא שבברייתות המובאות בגמרא. הכסף משנה מבאר שכאן אין לפסוק על פי סתם המשנה ששנויה כרבי שמעון, מפני שיש תנאים רבים שחולקים על המשנה, וכיוון שכן יש לפסוק כדעת תנא קמא. הוא מוסיף, שמדברי רבא לקמן (ו, ב) "כיון שעברו עליו שלשה רגלים - בכל יום ויום עובר בבל תאחר", משמע שעוברים אם עברו שלשה רגלים, אף שלא כסדרן. הכסף משנה מביא עוד תנא בספרי הסובר גם הוא שעוברים בכל שלשה רגלים. בדרך אחרת מסביר הר"י קורקוס, שכאן אין לפסוק כסתם משנה מאחר שאין כוונת המשנה להכריע הלכה אלא רק להביא דוגמאות לראשי שנים לפי השיטות השונות. שיטה נוספת בפסיקת ההלכה היא שיטת היראים (מצווה שצג), שפוסק כדעת רבי אליעזר בן יעקב שעוברים בשני רגלים, על פי הכלל ש"משנת רבי אליעזר בן יעקב - קב ונקי" (גיטין סז, א ועוד מקומות). אבל הסמ"ג (לאוין שלא) כותב שכאן אין הולכים אחר כלל זה, שהרי רבא אומר שעובר אחרי שלשה רגלים, הרי שאינו פוסק כרבי אליעזר בן יעקב. בל תאחר במתנות כהונה אחד מהדברים שמונה הברייתא (השנייה) שעוברים עליהם משום בל תאחר הוא "מעשרות". הגמרא לקמן (ו, א) דורשת שעוברים במעשרות בבל תאחר, מהמילים שבפרשת בל תאחר "ה' אלהיך". רש"י (שם, ד"ה ה' אלהיך) מבאר שמילים אלו מיותרות, ועל כן דורשים מהן שעוברים בבל תאחר במעשרות, שגם בהם כתובה לשון זו. הפסוק שמביא רש"י עוסק במעשר שני, אולם הפני יהושע (לקמן) מבאר שכל המעשרות הוקשו זה לזה, ועל כן ניתן ללמוד מפסוקים אלו שעוברים על בל תאחר בכל המעשרות. בדרך אחרת כותב בעל שפת אמת (כאן), שגם בשאר המעשרות נאמרה הלשון "לפני ה'" בביעור ובווידוי מעשרות, ומכאן אפשר ללמוד שגם בהם נוהג בל תאחר. אבל הוא מקשה על הסבר זה, הרי גם בראשית הגז נאמרה לשון זו, ולפי זה עוברים משום בל תאחר גם בראשית הגז, וקשה מדוע זה לא הוזכר בברייתא. לגופם של דברים, כך היא שיטת התוספות (ד"ה ומעשרות) שעוברים על בל תאחר בכל סוגי המעשרות. המאירי כותב שעוברים במעשר ראשון, ומביא שיש אומרים שעוברים גם במעשר שני, אולם הוא אינו מבאר מה המקום לחלק בין המעשרות - איזו סברה יש לחייב במעשר ראשון ולפטור במעשר שני. לעומת זאת, בעל טורי אבן אומר שכיוון שלפי רש"י הלימוד לקמן נאמר רק לגבי מעשר שני, אין לנו לחייב בבל תאחר אלא במעשר שני, וגם במעשר עני, כיוון שיש לימוד נוסף לגבי לקט שכחה ופאה שהם מתנות עניים, ומסתבר שכך הדין גם במעשר עני שגם הוא אחד ממתנות העניים. לעומת זאת, במעשר ראשון ובתרומה, שלא מצאנו שום מקור לומר שיש בהם איסור בל תאחר - נשאר הדין שאין בהם משום בל תאחר, ודינם כשאר מתנות כהונה, כגון פדיון הבן ופדיון פטר חמור, שלא עוברים בהם על בל תאחר. התוספות (שם) מקשים מדוע לא מנו בברייתא גם את מצוות הביכורים, ומתרצים שאין עוברים בבל תאחר בביכורים בשלשה רגלים, אלא כפי שקובעת המשנה (ביכורים א, ו) זמן הבאת ביכורים: עד סוכות - הבאה עם קריאה, ועד חנוכה - הבאה ללא קריאה. מתירוצם משמע שאכן עוברים בבל תאחר גם בביכורים, אלא שהזמן אינו בשלשה רגלים, אלא בסוף זמן ההבאה של הביכורים. לעומת זאת, המאירי כותב שבמצוות ביכורים אין איסור של בל תאחר בכלל, כיוון שכל דבר שזמנו קבוע - אין עוברים עליו בבל תאחר. הסברה לכך היא, שלאחר שעובר הזמן, כבר אין מצווה בהבאת הביכורים, ובל תאחר חל רק כשעדיין קיימת המצווה, והאדם אינו מקיימה. יש להעיר, עם זאת, שדעת התוספות (לקמן ה, א ד"ה ואי) היא שגם בדבר שזמנו קבוע עוברים משום בל תאחר לאחר שעובר הזמן, והדבר מתאים לשיטתם גם לגבי ביכורים. גם בעל טורי אבן סובר שאין איסור בל תאחר בביכורים, וזה בהתאם לשיטתו שכיוון שלא מצאנו מקור שיש בל תאחר במצווה זו - אין בה איסור בל תאחר. היחס בין איסור בל תאחר לבין מצוות הביעור במעשרות התוספות (ד"ה ומעשרות) מקשים על האמור בברייתא שעוברים משום בל תאחר במעשרות, הרי במקרא נקבע זמן לביעור המעשרות, ומבואר במשנה (מעשר שני ה, ו) שיש חובה לבער את כל המעשרות בערב יום טוב הראשון של פסח בשנה הרביעית והשביעית. מהרש"א מבאר שמהפסוקים בתורה משמע שהביעור נוהג בתבואת כל השנים, ואילו לפי הדעות השונות שבברייתא כבר לאחר כמה רגלים עוברים משום בל תאחר, ואם כן לעולם לא יגיעו פירות השנה הראשונה והשנייה לידי ביעור בשנה הרביעית. התוספות ישנים מקשים אותה קושיה בדרך אחרת: הרי ביעור הוזכר גם לגבי מעשר שני, שנוהג רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא בשנה השלישית, וקשה מדוע צריכה התורה להזהיר על ביעור מעשר שני בשנה הרביעית, שהוא של פירות השנה השנייה, הרי כבר התחייבו בביעור מדין בל תאחר. המאירי מקשה באופן שונה: הרי התורה נתנה בפירוש זמן לביעור לאחר שלוש שנים, וכיצד ניתן לומר שיש חיוב לבער משום בל תאחר לפני שמגיע זמן זה? בתשובה לקושיות אלו מבארים הראשונים שיש הבדל בין דין בל תאחר לבין דין הביעור, ובעניין זה נאמרו מספר הבדלים. התוספות מתרצים בתחילה שחיוב הביעור חל גם על פירות שעוד לא הופרשו מהם מעשרות, ואף על פי כן, כשמגיע זמן הביעור, חוזה להפרישם ולבערם. לעומת זאת, בל תאחר חל רק בפירות מעשר שכבר הפריש אך עוד לא נתן ללוי. התוספות מוכיחים חילוק זה מהגמרא לקמן (ו, א) שלומדת משני פסוקים שני איסורים של בל תאחר בקרבן: אחד בקרבן שהאדם התחייב להפריש אך טרם הפריש, ואחד בקרבן שהאדם כבר הפריש אך עוד לא הקריב. במעשרות, לעומת זאת, יש רק פסוק אחד, ומכאן שעוברים רק אם הפריש. גם המאירי (בהסברו השני) והריא"ז מחלקים כך, אלא שהם נוקטים סברה הפוכה: איסור בל תאחר נוהג רק בפירות שלא הופרשו מהם מעשרות, ואילו חיוב הביעור קיים רק לאחר שכבר הפרישו את המעשרות. עוד מתרצים התוספות, שהן חיוב ביעור והן איסור בל תאחר נוהגים רק בפירות שכבר נגמרה מלאכתם והתחייבו במעשרות, ולפי זה, פירות שנגמרה מלאכתם רק בשנה הרביעית לפני חג הפסח, ואז התחייבו במעשרות, בהגיע זמן הביעור האדם אינו עובר על פירות אלו משום בל תאחר, שהרי לא עברו עליהם שלשה רגלים, ומאידך גיסא, הוא חייב בביעורם. תירוץ נוסף כותבים התוספות, שהתורה הוסיפה את חיוב הביעור כדי לחייב את המשהה מעשרותיו בשני לאווים. הר"ב רנשבורג (בהגהתו על התוספות) מעיר שלשונם אינה בדווקא, אלא הכוונה ללאו (של בל תאחר) ועשה (של הביעור). אבל הפני יהושע מבאר שלשיטת התוספות, מי שחייב לבער ואינו מבער, עובר בזמן הביעור גם על איסור בל תאחר, ונמצא שאפשר לעבור על הלאו של בל תאחר פעמיים, פעם משום שלשה רגלים ופעם משום הביעור. הרשב"א והריטב"א מתרצים שמצד אחד עוברים בשלשה רגלים משום בל תאחר אף שלא הגיע עדיין זמן הביעור, ומצד שני, בזמן הביעור מתחייבים בביעור אף אם עדיין לא עברו שלשה רגלים ולא התחייבו בבל תאחר. הם לא התחשבו בהוכחת מהרש"א ותוספות ישנים שביעור נאמר גם לפירות שכבר עברו עליהם שלשה רגלים. המאירי מביא עוד שני תירוצים: תירוצו הראשון של המאירי הוא שאיסור בל תאחר בשלשה רגלים נאמר רק לאחר שכבר עבר הביעור, ואילו לפני הביעור אין כלל איסור של בל תאחר. התירוץ השלישי של המאירי הוא שאיסור בל תאחר נוהג רק במי שאינו מודיע ללוי שיש לו מעשרות בידו, אך אם הודיע ללוי - כבר אינו עובר בבל תאחר; מה שאין כן בביעור, שאף אם הודיע ללוי - חייב לבער. כאמור, לפי התוספות ישנים עיקר הקושיה היא ממעשר שני, והם מתרצים שאם האדם מעלה את פירות מעשר שני לירושלים כדי לאוכלם שם כדינם בטהרה - כבר אינו עובר עליהם משום בל תאחר, שאיסור בל תאחר האמור לגביהם הוא שאסור לאחר את העלאתם לירושלים, אך לאחר שכבר העלה אותם - אין איסור בהשהייתם שם. לעומת זאת, חיוב הביעור הוא אף לגבי פירות שכבר הועלו לירושלים. בל תאחר במתנות עניים דין נוסף שאומרת הברייתא הוא בלקט, שכחה ופאה שברשות האדם, שהמשהה אותם עובר בבל תאחר. הראשונים מתקשים בדבר, לאור דברי רבא בגמרא לקמן (ו, א): "וצדקה מחייב עלה לאלתר, מאי טעמא? דהא קיימי עניים". אם כן קשה, באיזו מציאות יש איסור בל תאחר בלקט, שכחה ופאה: אם נמצאים כאן עניים, עוברים לאלתר; ואם אין עניים מצויים כאן, קשה מדוע יש חובה לתת מתנות אלו לעניים בכלל, והרי במסכת חולין (קלד, ב) משמע שבמקום שאין עניים, מותר לבעל השדה יטול את מתנותיה לעצמו, שהרי נאמר בתורה "לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים. התוספות (ד"ה לקט) מפרשים במסקנתם שאכן מדובר שנמצאים כאן עניים, אלא שבעל הבית מלקט אותם וזוכה בהם לעני מסוים, ולכן אין חיוב להעביר מתנות אלו לעניים לאלתר, אלא בזמן המפורט בדברי התנאים שבברייתא. גם הר"ן מסביר שמדובר שיש עניים כאן, ולכן אם לוקט עובר מיד בבל תאחר; והוא מסביר שדברי התנאים שנותנים שיעור לאיסור בל תאחר נאמרו לגבי הדוגמאות האחרות שבברייתא, ולא לגבי לקט שכחה ופאה. הוא כותב שרבא היה יכול ללמדנו את הדין שעוברים בבל תאחר לאלתר במתנות עניים לגבי הדוגמה של לקט שכחה ופאה, שכבר הובאה בברייתא, אלא שהעדיף לנקוט את הדוגמה של צדקה מאחר שבלקט שכחה ופאה עבר האדם על איסור כבר כאשר לקח את המתנות ששייכות לעניים. הריטב"א והמאירי (שניהם לקמן ו, א) מחלקים בין צדקה לבין מתנות עניים אחרות: דוקא בצדקה, שהאדם מחייב את עצמו - עובר מיד בבל תאחר, אולם במה שהתורה חייבה אותו, היא נתנה לו שהות מסוימת לפרוע את חובו לעניים. נספח: פסקי הרמב"ם אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן, מערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים - מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה, שנאמר: "...ובאת שמה, והבאתם שמה" וגו', כלומר: בעת שתבוא לחוג - תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם. הגיע הרגל ולא הביא - הרי זה ביטל מצות עשה. עברו עליו שלשה רגלים ולא הקריב קרבנותיו שנדר או התנדב, או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים - הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר: "...לא תאחר לשלמו". אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. (רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300