שוה לאילן - לילך אחר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית. שבשעת לקיטתו עישורו - שאם חנטה בשניה ונלקטת בשלישית - מתעשר כדת שנה שלישית כירק, לפי שאף הוא דרכו ליגדל על כל מים, הכי מפרש לה בשמעתא קמייתא דקדושין.

אמר רבה אתרוג בת ששית - שחנטה בששית. פטורה מן המעשר - לקמיה מפרש טעמא דכולה מילתא. אמר ליה אביי בשלמא סיפא - דקא אמרת בת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר - אלמא נהגה בה קדושת שביעית, ומיחייב לאפקורה, והפקרא פטורה מהמעשר, דמשמע דאזלת בה בתר חנטה לענין הפקר שביעית, ולענין ביעור נמי כדקאמרת חייבין בביעור, כל הך סיפא אף על גב דסתרא לה לרישא דקאמרת בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דהפקר הוא משום שביעית, אלמא בתר לקיטה אזלת בה לענין שביעית, דאי לאו דשביעית נהגא בה - לא הוה מפטרא, דהפקרא דשביעית פטר לה ממעשר, כדתניא במכילתא: ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר - אף אדם פטור, הא לא הוה קשיא לי, דאמינא: ספוקי מספקא לך אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין שביעית, או בתר לקיטה כמו במעשר, ואזלת לחומרא, דשביעית דאורייתא היא וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא רישא - דסיימת בה: פטורה מן הביעור, דקולא הוא. אמאי? דאמרינן זיל בתר חנטה - אשמעת לן בה דלא מספקא לך, ומסקנא דרישא וכולה סיפא חד טעמא הוא, דפשיטא לך דבתר חנטה אזלינן. אי הכי - דלא מספקא, ולא נהגא שביעית באתרוג בת ששית. תתחייב במעשר - דלאו הפקר הוא. יד הכל ממשמשים בה - נהי דלא מחייב לאפקורה דלא נהגא בה שביעית, מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית, ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו, ועל כרחו הכל ממשמשין בו, והפקר פטור מן המעשר. רב המנונא אמר לעולם ששית - חייב במעשר, דכיון דשביעית לא נהגא בה, ולאו הפקרא דמלכא היא - משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל, ואין הפקר כזה פטורה מן המעשר. תנאי היא - האי תנא פליג עלייהו, ותנא אחרינא קאי כוותייהו. חסורי מיחסרא והכי קתני, אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר, אחר חנטה לשביעית, ורבותינו נמנו באושא וגמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית - והכי פירושה: אתרוג אחר לקיטה למעשר, לענין חדש וישן, ולענין שניה נכנסת לשלישית או שלישית לרביעית, ואחר חנטה לשביעית - בין להפקר בין לביעור כשאר אילנות, ובת שביעית הנכנסת לשמינית - הפקרה הוא פוטרה מן המעשר, דאילו לענין מעשר בשאר שני שבוע אזול ביה רבנן בתר לקיטה לגבי חדש וישן ומעשר שני ומעשר עני, משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק, והכי מפרש בשמעתא קמייתא דקדושין (ג, א), אבל לשאר דבריו - שוה לאילן, בתר חנטה, ורבה ורב המנונא סבירא להו כאבטולמוס, דאמר: בתר חנטה לשביעית, הלכך: בת שביעית שנכנסת לשמינית - חייבת בביעור, ובת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מן הביעור, דאזיל בתר חנטה, ומיפלג פליגי רבה ורב המנונא במילתיה דאבטולמוס בהא, רב המנונא סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרא דמלכא היא, ורבה סבר: סוף סוף יד הכל ממשמשין, ומודה אבטולמוס דפטורה מן המעשר. לעולם ששית - חייבת במעשר, ופטורה מן הבעור. אפילו כזית - אפילו לא גדלה בששית אלא מעט, ורובה גדלה בשביעית עד שנעשית ככר - חייבת משום טבל, דבתר חנטה אזלינן.

הקדמה הדעות השונות שבגמרא הפוסקים כרבן גמליאל הפוסקים כרבותינו שנמנו באושא פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הקדמה כידוע ישנה חלוקה בין שנים שונות לגבי חיובי מצוות התלויות בארץ. הדבר נוגע בעיקר לשלשה דינים. הדין הראשון הוא לגבי דיני שמיטה שחלים כל שנה שביעית. הדין השני הוא לגבי קביעת סוג המעשר: בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והשישית מתחייבים בנוסף למעשר ראשון ותרומה גדולה גם במעשר שני אותו צריכים להעלות הבעלים לירושלים ולאוכלו בקדושה. לעומת זאת בשנה השלישית והשישית מתחייבים במקום במעשר שני במעשר עני אותו נותנים לעניים. עוד ישנה חשיבות לקביעת שנת המעשר כיוון שישנו דין שאין מעשרים מפירות שנה חדשה על פירות שנה חדשה, דהיינו שאי אפשר להפריש מעשר מהפירות של השנה החדשה כדי לתקן את הפירות של השנה שעברה. בגמרא לעיל למדנו שישנו הבדל בעניין זה בין ירקות לבין אילן, בירקות הזמן הקובע הוא זמן הלקיטה, דהיינו שירק שנלקט בשנה השלישית דינו כירק של השנה השלישית אף שגדל בעיקר בשנה השנייה. לעומת זאת בפירות האילן הקובע הוא זמן החנטה, דהיינו שפירות שחנטו בשנה השנייה דינם כפירות השנה השנייה אף אם נלקטו בשנה השלישית. סוגייתנו עוסקת בקביעת שנת המעשרות לגבי אתרוג, ומצאנו בזה דעות שונות בדברי התנאים ובדברי האמוראים. במסכת קידושין (ג, א) מסבירה הגמרא שיש מקום להשוות את דינו של האתרוג לדין הירק כיוון שהאתרוג בדומה לירק ממשיך לגדול כל הזמן, והמים שמשקים אותו בשנה החדשה מוסיפים לגידולו. גם בדברי הראשונים מצינו מחלוקות בהבנת השיטות השונות ובפסיקת ההלכה. יש לברר את הדעות השונות שהוזכרו בסוגיות, ומתוך כך יש לברר מהי פסיקת ההלכה. הדעות השונות שבגמרא בתחילת הסוגיה מביאה הגמרא את מחלוקת התנאים שבמשנה במסכת ביכורים (ב, ו). דעת רבן גמליאל שאתרוג דינו כירק שהולכים בו אחר הלקיטה לעניין מעשרות, אך לגבי שביעית דינו כפירות האילן שהולכים אחר החנטה. כשיטה זו סובר גם רבי יוסי בברייתא שבגמרא (על פי הסבר הגמרא בברייתא) שמביא את עדותו של אבטולמוס בשם חמישה זקנים. רבי אליעזר חולק על רבן גמליאל וסובר שאתרוג דינו כאילן שהולכים בו אחר חנטה גם לעניין מעשרות. בברייתא שבגמרא מובאת גם דעת רבותינו שבאושא שנמנו ואמרו שבאתרוג הולכים אחר הלקיטה כירק בין לעניין מעשרות ובין לעניין השביעית. הגמרא במסכת סוכה (מ, א) מעמידה את את המשנה שם (לט, א) כשיטה זו. בפשטות זו דעה שלישית שמשווה את האתרוג לירק לגמרי. אמנם, דעת בעל המאור שרבותינו שבאושא אמרו דין זה רק לחומרא אך עיקר דינו של האתרוג הוא שהולכים בו אחר חנטה. בגמרא סוברים רבה ורב המנונא שהולכים אחר חנטה באתרוג, ולכן אתרוג שחנט בשביעית, אף שנלקט בשמינית יש בו חובת ביעור. לגבי חיוב מעשרות באתרוג זה, לפי הגרסה שלפנינו האתרוג פטור ממעשרות, ומסביר רש"י (ד"ה אמר ליה אביי) שפירות שביעית פטורים מן המעשר. אמנם לגבי אתרוג שישית שנלקט בשביעית סובר רבה שפטור אף מן המעשר, ואף שדינו כדין שישית ואין בו קדושת שביעית, מכל מקום אין הולכים אחר החנטה לחייבו במעשר כדין פירות שישית כיוון שהאתרוג בשנה השביעית נמצא בשדה פרוץ ו"יד הכל ממשמשים בו", ולמעשה האתרוג מופקר ופירות הפקר פטורים ממעשר. רב המנונא לעומת זאת חולק וסובר שהאתרוג חייב במעשר כיוון שמעיקר הדין דינו כפירות שישית שאינם חייבים בביעור ובהפקר. כאמור, באתרוג שנלקט בשנה השביעית רבה פוטר ממעשר מכיוון ש"יד הכל ממשמשים בו". רש"י (ד"ה תתחייב במעשר) מבאר שאילולא טעם זה היו הפירות חייבים במעשרות כיוון שאין דינם כפירות שביעית ואין חיוב להפקירם, ומשמע שאף לשיטת הסוברים שהולכים אחר לקיטה באתרוג, מכל מקום פירות שנלקטו בשנה השביעית ואין בה קדושת שביעית חייבים במעשר. לשיטה זו יש לעיין באיזה מעשר יתחייבו בשנה השביעית - מעשר שני או מעשר עני. לעומת זאת, התוספות (ד"ה יד הכל) מסבירים שלפי שיטת רבן גמליאל שהולכים באתרוג אחר לקיטה לעניין מעשרות, מובן מדוע הפירות פטורים ממעשר, שהרי כיוון שנלקטו בשנה השביעית דינם כפירות שביעית לגבי מעשר אף שאין דינם כפירות שביעית לגבי ביעור, ובשנה השביעית אין חיוב מעשרות. שיטה זו של התוספות מתאימה לדבריהם לעיל (יד, ב ד"ה ולשביעית) שמביאים את דברי הירושלמי שלהולכים אחר הלקיטה לגבי מעשרות, מה שנלקט בשנה השביעית אין בו חיוב מעשרות אף אם אין בו קדושת שביעית. גרסה שונה בדברי רבה ורב המנונא מביא בעל המאור ולפיה הם מחמירים ומחייבים באתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית גם מעשרות כשנה שמינית וגם ביעור כפירות שביעית. לשיטה זו מעיקר הדין הולכים אחר חנטה, אך לחומרא הולכים גם אחר לקיטה, כפי שמסביר בעל המאור את שיטת רבותינו שנמנו באושא. לשיטתו ניתן להחמיר גם בפירות שנוהגת בהם קדושת שביעית ומפקירים אותם ולחייבם במעשרות. הריטב"א מעיר שעיקר דינו של רב המנונא הוא שהולכים אחר החנטה לעניין שביעית, ומתוך כך ממילא נקבע הדין גם לגבי מעשר, דהיינו שבאתרוג שיש בו קדושת שביעית - אין חיוב מעשרות, ומאידך באתרוג שאין בו קדושת שביעית- יש חיוב מעשרות. יש להעיר שלפי התוספות בשם הירושלמי אין זה מוסכם, שהרי אפשרי שאתרוג לא יהיה בו קדושת שביעית ואף על פי כן יפטר ממעשרות כדין פירות שביעית. מכל מקום לפי הריטב"א יכולים רבה ורב המנונא לסבור לגבי חיוב אתרוג במעשרות של שאר השנים או כרבן גמליאל או כרבי אליעזר. עוד מובא בסוף הסוגיה בשם רבי יוחנן וריש לקיש שאתרוג של שישית ונלקט בשביעית - דינו כשל שישית. וכן אומר רבין בשם רבי יוחנן שאפילו אתרוג שהיה בגודל זית בשישית ונעשה גדול כככר בשביעית - חייבים לעשרו כפירות שישית. בפשטות שיטתם כדעת רבי אליעזר שהולכים אחר החנטה אף לעניין מעשרות, וכך נראה מדברי רש"י (ד"ה לעולם ששית, אפילו כזית). הפוסקים כרבן גמליאל כאמור, ההסבר הפשוט בדעת רבה ורב המנונא וכן רבי יוחנן וריש לקיש הוא שהם כדעת רבן גמליאל שהולכים אחר חנטה בשביעית ולרבי יוחנן וריש לקיש כך הדין אף לגבי מעשרות. על פי זה פוסק הראב"ד (בהשגותיו להלכות מעשר שני) כדעת רבי יוסי בשם אבטולמוס שהעיד משום חמשה זקנים, וכפי שהתבאר זוהי גם דעת רבן גמליאל שהולכים אחר חנטה לעניין שביעית ואחר לקיטה לעניין מעשר. גם מדברי הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (ס"ק קצא) נראה שהוא גם נוטה לפסוק כשיטה זו וכך פוסק גם הריטב"א. על פי זה הדין בששת שנות המעשר שהזמן הקובע הוא זמן הלקיטה בלבד. אמנם, באתרוג של שנה שישית שנלקט בשנה השביעית אין הולכים אחר הלקיטה לעניין השמיטה אלא אחר החנטה ודינו כאתרוג של שנה שישית. לעומת זאת לגבי חיוב מעשרות הולכים אחר הלקיטה. לשיטת התוספות בשם הירושלמי אתרוג זה יהיה פטור ממעשרות כדין פירות שביעית, אולם לשיטת שאר הראשונים הוא יתחייב במעשרות אף שנלקט בשנה השביעית. אתרוג של שנה שביעית שנלקט בשמינית תהיה בו קדושת שביעית מאחר והוא חנט בשביעית ולכן יהיה גם פטור ממעשרות כדין פירות שביעית שהופקרו. גם מדברי בעל המאור נראה שהנטייה לפסוק כדעת רבן גמליאל, שכך היא דעת האמוראים, אולם לגרסתו באתרוג של שנה שביעית שיוצא לשמינית סוברים רבה ורב המנונא שהוא חייב במעשרות לחומרא, ואף שנוהג בו קדושת שביעית החמירו לעניין מעשרות. הפוסקים כרבותינו שנמנו באושא המאירי מביא שיש שפוסקים כדעת רבותינו שהולכים אחר הלקיטה בין לעניין מעשר ובין לעניין שביעית. פסיקה זו מסתייעת מסתם משנה שבמסכת סוכה, שכפי שמעמידה הגמרא שם היא כשיטת רבותינו. אמנם גם לפסיקה זו יש לדון האם רבותינו שבאושא פוסקים כך מעיקר הדין ולפי זה הדין יהיה שאתרוג שנלקט בשביעית אף שחנט בשישית חייב בביעור ופטור ממעשר ואתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית פטור מביעור וחייב במעשר, או רק כחומרא כפירוש בעל המאור שהובא לעיל ואתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית יהיה חייב גם בביעור וגם במעשרות. המאירי עצמו נוטה לפרש את שיטת רבותינו כהסברו של בעל המאור. פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הרמב"ם פוסק בהלכות מעשר שני שדין האתרוג כדין ירק שהולכים אחר לקיטה "בין למעשר בין לשביעית". מכך נראה שהוא פוסק כדעת רבותינו שנמנו באושא. אמנם בהמשך הוא כותב שאף שהולכים אחר הלקיטה, אתרוג שגדל בשישית ונלקט בשביעית חייב במעשרות כפירות שישית, ולכאורה זה שלא כשיטת רבותינו. כך פוסק הרמב"ם גם בהלכות שמיטה שאתרוג שנלקט בשביעית אף שנגמר גידולו בשישית דינו כפירות שביעית, אך עם זאת הוא גם חייב במעשרות כפירות שישית. מצינו מספר הסברים בפסיקת הרמב"ם. דעת הכסף משנה (בהלכות שמיטה) שהרמב"ם מסתפק האם הולכים אחר החנטה כדעת רבן גמליאל, אבטולמוס בשם חמשה זקנים והאמוראים שבסוגיה, או אחר הלקיטה כדעת רבותינו שבאושא וסתם משנה במסכת סוכה. על כן מחמירים גם שהולכים אחר החנטה באתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית ומחייבים במעשרות, וגם שהולכים אחר לקיטה ועל כן אתרוג שנלקט בשביעית חייב בביעור אף שחנט בשישית. [הכסף משנה מוסיף שהספק הוא גם לגבי מעשר האם הולכים אחר הלקיטה כדעת רבן גמליאל ושאר התנאים או אחר החנטה כדעת רבי אליעזר ורבי יוחנן וריש לקיש. נראה שהכסף משנה כותב כך מאחר ולדעתו אם הדין היה פשוט שהולכים אחר הלקיטה לא היה מקום לחייב במעשרות בפירות שנלקטו בשנה השביעית אף אם חנטו בשישית, שכיוון ודינם לעניין מעשר כפירות שביעית הם פטורים ממעשרות כסברת התוספות בשם הירושלמי. אמנם בעל שער המלך מקשה על כך שאם כן היה על הרמב"ם להשמיענו ספק זה גם לגבי מעשרות של כל השנים, שיש מקום להחמיר באתרוג שנלקט בשנה אחת וחנט בשנה אחרת ולחייבו את המעשרות של שתי השנים.] המאירי כותב בדעת הרמב"ם שהוא מסביר את שיטת רבותינו שנמנו באושא כהסבר בעל המאור שאמרו כך לחומרא בלבד, והרמב"ם פוסק כשיטתם. לפי זה מעיקר הדין הולכים אחר החנטה באתרוג, אך לחומרא גם אחר הלקיטה. כך מסביר גם החזון איש (שביעית ז סק"י). לשיטות אלו אתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית נוהג בו דין שביעית. אמנם לגבי חיוב מעשרות כותב המאירי שחייב במעשרות לחומרא כיוון שהולכים גם אחר הלקיטה, וזה כגרסת בעל המאור בדעת רבה ורב המנונא שהובאה לעיל. אולם החזון איש סובר שאין לחייב במעשרות כיוון שמעיקר הדין לאתרוג זה דין קדושת שביעית. הסבר נוסף כותבים הר"י קורקוס (בהלכות מעשר שני) והרדב"ז (שו"ת, ב אלפים קעז) בדעת הרמב"ם. הם מסבירים שהרמב"ם פוסק לגמרי כדעת רבותינו שבאושא שהולכים אחר הלקיטה בלבד באתרוג וכסתם משנה שבמסכת סוכה. עם זאת הוא סובר שרבי יוחנן וריש לקיש אינם חולקים על רבותינו שבאושא אלא רק מוסיפים גזירה נוספת שאף שהולכים אחר הלקיטה, מכל מקום פירות שחנטו בשישית אינם נפטרים ממעשר אף אם נלקטו בשביעית וחלה עליהם קדושת שביעית. בעל אור שמח מסביר גם הוא כך את הרמב"ם ומבאר שהחמירו לעניין מעשרות הואיל והפירות כבר התחייבו במעשר בשנה השישית - לא רצו לפוטרם. כשיטה זו עולה מדברי הרמב"ם עצמו בפירושו למשנה (בכורים ב, ו) שהלכה כרבותינו שנמנו באושא ולשיטתם גם באתרוג של שביעית שיוצא לשמינית ונלקט בשמינית אין בו קדושת שביעית. זאת בניגוד להסברים שהובאו לעיל שבכגון זה חלה קדושת שביעית על האתרוג, לפי הכסף משנה מספק ולפי המאירי והחזון איש מעיקר הדין. השולחן ערוך מעתיק את לשונו של הרמב"ם. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן - הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד? אם נלקט בשלישית אחר חמשה עשר בשבט - מפרישין ממנו מעשר עני אף על פי שנגמרה בשניה, וכן אם נלקט ברביעית קודם חמשה עשר בשבט - מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בה אחר חמשה עשר בשבט - מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית ככד - חייבת במעשרות. השגת הראב"ד. כמה דבריו מבולבלים ומקולקלים ומשובשים! והוא תופס דברי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית - לעולם ששית וחייבים עליה משום טבל ופטורה מן הביעור, ואם כן היינו אחר חנטה לשביעית, מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני - אזלינן בתר לקיטה כרבי יוסי. (רמב"ם מעשר שני א, ה-ו) הירק - בשעת לקיטתו, והאתרוג - אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככד בשביעית - חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה ככד בששית, הואיל ונלקט בשביעית - הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר. (רמב"ם שמיטה ויובל ד, יב) ...וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן - הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית... ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית ככד - חייבת במעשרות. (יורה דעה שלא, קכו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300