ראוהו בית דין בלבד - שאין מי שיעיד אלא הם, ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה, אלא שהיה שהות לקדש. יעמדו שנים ויעידו בפניהם - ואף על פי שכולן ראוהו, ובגמרא פריך: לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ויעידו בפניהם - השנים. שאין היחיד נאמן - לומר מקודש בפני עצמו, לכן צריך להושיב מחביריהן אצלו.

ואמאי - יעמדו שנים ויעידו, הלא ראוהו כולן, יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה, דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש. שראוהו בלילה - הלכך למחר אי לאו שמיעה - על מה יקדשו.

הקדמה הסתמכות על ראיית בית דין ביום אחר ראיית הדיינים בדיני נפשות ודיני ממונות הקדמה סוגייתנו עוסקת בבית דין שראו את המולד ועליהם לקדש את החודש, והשאלה היא אם הם יכולים לקדש את החודש על סמך ראייתם, או שצריכים לקבלת עדות של עדים על המולד. במשנה נאמר שאין בית הדין יכול לקדש את החודש אלא חלק מהדיינים צריכים להתפצל מבית הדין ולהעיד בפני הדיינים הנותרים על המולד, ובית הדין יקדש את החודש. הגמרא מקשה מדוע אין יכולים בית הדין לקדש על סמך ראייתם שלהם גם ללא קבלת עדות על המולד, שהרי לא מסתבר שתהא שמיעת עדות עדיפה על מראה עיני הדיינים, ומתרצת שמדובר בכגון שראו בית הדין את המולד בלילה ולמחרת שוב אינם יכולים לסמוך על הראיה שראו בלילה וצריכים לקבל עדות על המולד. מכך יוצא שאם ראו בית הדין את המולד ביום אינם צריכים לקבלת עדות, אלא יכולים לקדש את החודש על סמך ראייתם שהיא עדיפה על קבלת עדות מעדים. יש לברר האם כשבית דין רואה את המולד ביום אחד יכול לסמוך על ראייה זו ולקדש את החודש למחרת, כגון שלא הספיקו לקדש את החודש באותו יום שראו, או שרק כאשר מקדשים את החודש מייד בסמוך לראייה אומרים את הכלל "שלא תהא שמיעה גדולה מראייה". עוד יש לדון האם ראיית הדיינים מועילה במקום קבלת עדות גם בשאר דיני התורה, או שזהו דין מיוחד בהלכות קידוש החודש. הסתמכות על ראיית בית דין ביום אחר כאמור, בית הדין יכול לסמוך על ראיית המאורע ביום כדי לפסוק על פי זה את הדין. רש"י (ד"ה ראוהו בית דין) מפרש שמדובר בכגון שיש עוד שהות באותו יום לקדש את החודש. מכך מדייק הרדב"ז (שו"ת, סימן א שעט) שלא ניתן להסתמך על ראיית הדיינים אלא באותו יום ולא ביום אחר. כיוצא בזה מדייק רבי עקיבא איגר(על המשניות) מפירוש רבינו עובדיה מברטנורה, ומבאר שביום אחר שוב צריכים לעדות הדיינים ולא ניתן להסתמך על ראייתם. הרדב"ז סובר שזו אף דעת הרמב"ם. לעומת זאת, הרלב"ח סובר שאין לדייק כך מרש"י, ונוקט שניתן להסתמך על הראייה גם ביום אחר. כך כותב גם רבי עקיבא איגר בדעת התוספות (ד"ה כגון) שמסבירים שאי אפשר להסתמך על ראיית הדיינים בלילה כיוון שאין קבלת עדות בלילה. מכך עולה שראיית הדיינים היא כאילו הם קיבלו עדות, ואם כן ניתן להסתמך על עדות זו גם לאחר שעבר אותו היום. גם הסמ"ע (סקט"ו) פוסק שדיינים יכולים לדון על סמך ראייתם גם לאחר כמה ימים. ראיית הדיינים בדיני נפשות ודיני ממונות רש"י (ד"ה ואמאי) מסביר את שאלת הגמרא "ואמאי? לא תהא שמיעה גדולה מראייה!" שיש סברה לסמוך על הראייה בקדוש החודש כיוון שבקידוש החודש לא נאמרה לשון של עדות, אלא "כזה ראה וקדש". מכך נראה שרק בקידוש החודש ניתן להסתמך על ראיית הדיינים, אך לא בשאר הדינים שבהם כן נזקקים לעדות. גם במלחמות ה' במסכת כתובות (ח, ב בדפי הרי"ף) מובאת דעה שסוברת שאין להסתמך על ראיית הדיינים בשאר הדינים. לעומת זאת בעל המאור (מסכת כתובות שם) סובר שמועילה ראיית הדיינים גם בדיני ממונות ודיני נפשות, ואין דין שהעדים צריכים להעיד בפני הדיינים. גם התוספות (ד"ה לא) סוברים שראיית הדיינים מועילה אף בדיני נפשות, ומוכיחים כך מדברי הגמרא במסכת בבא קמא (צ, ב) שאומרת שסנהדרין שראו אדם שהורג יכולים לדון על סמך ראייתם כשהראייה הייתה ביום. אמנם, בגמרא שם נאמר תירוץ אחר ולפיו ניתן לומר שאין סנהדרין יכולים לפסוק על סמך ראייתם כיוון ש"אין עד נעשה דיין", ונראה שרש"י סובר שזו מסקנת הגמרא. דעת הרשב"א שבית דין יכולים לסמוך על ראייתם ולדון על סמך ראייה זו גם בלי להזדקק לעדים, אך עם זאת אין עד יכול להיעשות דיין כמבואר בגמרא לקמן (כו, א) ובמסכת בבא בתרא (קיד, א) ולכן עדים שהזדמנו יחד כדי להעיד אינם יכולים להפוך לדיינים ולדון על סמך ראייתם. הרי"מ בחידושיו לחושן משפט (סק"ו) דן בעניין זה ומחלק בין סוגי ראיות שונות. ישנה ראייה שעצם הראייה מחייבת את הרואים לפסוק את הדין, כגון בעדות על קידוש החודש שישנה מצווה לקדש את החודש, וכן בדיני נפשות כשרואים אדם שהורג שיש מצוות "ובערת הרע מקרבך", כמו כן בדיני ממונות כשרואים אדם שחובל בחבירו ויש מצווה להציל את הגזול מיד עושקו. בראייה זו אומרים שבית הדין יכולים לפסוק על סמך ראייתם "שלא תהא שמיעה גדולה מראייה". לעומת זאת, ישנה עדות שללא תביעה אין בית הדין דן בתביעה, וממילא כשהדיינים רואים את המעשה אין עליהם שם של בית דין אלא של עדים, ו"אין עד נעשה דיין". השולחן ערוך פוסק שבית דין רשאים לדון על סמך ראייתם, והלכה זו בשולחן ערוך עוסקת בדיני ממונות. עם זאת, עדיין יש מקום לומר שבדיני נפשות יחמיר השולחן ערוך ויסבור שאין בית דין יכולים לדון על סמך ראייתם כדעת רבי עקיבא לקמן (כו, א) שסובר שבדיני נפשות יש להחמיר יותר משום שצריך לקיים את דרשת הפסוק "ושפטו העדה... והצילו העדה...". נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים - בית דין אומרים 'מקודש מקודש', שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים - למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה. (רמב"ם קדוש החדש ב, ט) ...אין עד נעשה דיין. ודוקא עד שמעיד, כגון אם העיד אחד מהדיינים בפני חבריו על מעשה שראה - אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה, אבל אם אינו מעיד, כגון שהשלשה דיינים ראו המעשה, אפילו כיוונו ראייתן בתורת עדות, אם ראוהו ביום - נעשים דיינים ודנים על המעשה ההוא, אבל אם ראוהו בלילה - אין דנין על פי עצמן, אבל בעדות אחרים - דנין. וכו'. (חושן משפט ז, ה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300