נתינת מאכלים בכלי שני

הקדמה במשנה מבואר שיש חילוק בין אלפס וקדרה שהעבירם מעל האש רותחים לבין קערה ותמחוי, שלאלפס אין לתת תבלין ולקערה מותר. רש"י מבאר שהחילוק הוא בין כלי ראשון לבין כלי שני. בנוסף לכך הגמרא דנה לגבי בישול מלח, ומביאה שתי לשונות שנחלקו בכך. ללשון הראשונה מלח מתבשל בקלות ולכן אסור לשים אותו אפילו בכלי שני וללשון השנייה מלח קשה להתבשל ואפילו בכלי ראשון אינו מתבשל כבשר שור. מכל החילוקים שהוזכרו במשנה ובגמרא עולה שישנם דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני, ישנם כאלו שמתבשלים רק בכלי ראשון וישנם דברים שצריכים בישול רב שאפילו בכלי ראשון אינם מתבשלים. בסוגיה זו יש לברר מהי ההגדרה המדויקת של כלי ראשון וכלי שני, וכמו כן יש לעמוד על סוגי המאכלים השונים אלו מתבשלים בכלי שני, אלו בכלי ראשון ואלו רק בקדרה שעל האש. כלי ראשון הר"ן מביא את דברי הירושלמי (פ"ג ה"ה) שסובר שמן התורה אין כלי ראשון שהורד מן האש מבשל אלא רק בעודו על האש. אולם הוא מסיק שהבבלי חולק עליו בזה, ולכן להלכה יש להחמיר שכלי ראשון מבשל מן התורה אפילו אם הורד מן האש. בהגהות מרדכי (סימן תנ"ו) מובאת דעת הראבי"ה (סימן ר"ב) שסובר שכלי ראשון נחשב רק בזמן הסמוך לסילוקו מעל האש, אך אם עמד קצת עד שהפיג רתיחתו - נחשב לכלי שני. בפשטות נראה שאפילו אם הוא עדיין חם בשיעור חום של היד סולדת בו, אם כבר נח מרתחתו - נחשב לכלי שני, וכך הבינוהו הבית יוסף והט"ז (סקי"ב). לעומת זאת רש"י (ד"ה לא יתן) מפרש שהכלי הוסר מן האש בבין השמשות, ואסור לתת לתוכו תבלין "משתחשך" מכיוון שהתבשיל שבו רותח. מכך משמע שלמרות שעבר זמן מאז שהוסר מהאש בכל זאת אסור לבשל בו כל זמן שהוא "רותח". מסתבר שכוונתו לרותח בשיעור חום של היד סולדת בו. גם הבית יוסף סובר להלכה שזהו השיעור הקובע ובפחות מכך אין איסור לתת לתוכו תבלין. אחרת היא שיטת הריטב"א שמדייק מסתימת הלשון במשנה שלא ייתן אפילו כשאין היד סולדת ומשום גזירה שמא ייתן גם כשהיד סולדת. השולחן ערוך פוסק כשיטתו בבית יוסף שכלי ראשון מבשל רק כל עוד היד סולדת בו. אולם המהרש"ל (ים של שלמה, חולין פ"ח, סימן ע"א) מביא בשם הירושלמי שראוי להחמיר מדרבנן בכלי שנמצא על האש אף כשאין היד סולדת בו. המגן אברהם (סקכ"ח) מביא את דברי הירושלמי שעשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אם אין היד סולדת בו ויש שהבינו (שביתת השבת, הקדמת מבשל אות ד') שכוונתו אפילו אם הכלי איננו על האש. הפרי מגדים (א"א סקכ"ח) דוחה הבנה זו, שהרי במשנה נאמר במפורש "האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין" הרי שאם אינם "מרותחים" אין בהם איסור בישול, אולם נראה כי ניתן להסביר את דבריו כשיטת הריטב"א שהובאה לעיל שאם הכלי היה רותח אסור לתת בתוכו תבלין גם לאחר שהצטנן. למעשה מסקנת המשנה ברורה (סקס"ד) להקל בכל זה וכפי פסק השולחן ערוך על פי הכרעת רבים מהאחרונים (ש"ך, פרי חדש, הגר"א ובעל אליה רבה). כלי שני הגדרת כלי שני היא בפשטות כלי שלא עמד על האש אלא ששפכו לתוכו את התבשיל מכלי שעמד על האש. כך מפרש רש"י שאת התבשיל שבאלפס שעמד על האש מערים לתמחוי ומשם לקערות, והתמחוי דינו ככלי שני, כמבואר במשנה שמותר לתת לתוכו תבלין. סברה לחילוק בין כלי ראשון לבין כלי שני מובאת בתוספות (מ' ע"ב ד"ה ושמע), שכלי ראשון שעמד על האש דופנותיו חמות ולכן הוא שומר על חומו זמן רב, אך כלי שני שהכלי עצמו לא עמד על האש דופנותיו קרות ומקררות את התבשיל ולכן חומו אינו מחזיק זמן רב ואינו מסוגל לבשל. גם הרמב"ם בהלכה שלפנינו מחלק בין כלי שעמד על האש לבין כלי שלא עמד על האש. אולם בהלכות מעשר (פ"ג הט"ו) הוא כותב לגבי בישול הגורם לפירות להיאסר גם באכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות שכלי שני אינו מבשל, אך אם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד - לא יתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל. הרדב"ז (בהלכות מעשר) כותב בתירוצו הראשון שכוונת הרמב"ם בסוף ההלכה לכלי ראשון שהיה על האש והוסר ממנה והוא אכן מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. בתירוצו השני הוא כותב שאמנם אין כלי שני מבשל, אך לגבי מעשר די בהכשר לאכילה על ידי כלי שני. יוצא אם כן לשיטתו שאין ללמוד מדברי הרמב"ם בהלכות מעשר שיש מצב בו כלי שני מבשל לעניין שבת. בשונה ממנו מסביר החזון איש (מעשרות סימן ד', י"ח) שהרמב"ם מבחין בין יד סולדת לבין יד נכווית, שדווקא ביד סולדת כלי שני אינו מבשל, אבל בדבר כה חם שהיד נכווית בו אף כלי שני מבשל. מקור לחילוק זה נמצא בדברי הירושלמי. עם זאת למעשה כותב החזון איש שלעניין שבת אין הלכה כחילוק הזה, שכן בבבלי (שבת מ' ע"ב, חולין ק"ד ע"ב) נאמר בסתם שכלי שני אינו מבשל, והרמב"ם פוסק כירושלמי רק לעניין מעשר שיש הרבה דרכים בהם הפירות מתחייבים למעשר ולכן גם בכלי שני ניתן לחייב את הפירות במעשר. לעומת זאת החיי אדם (כלל כ"א, ד') כותב להלכה שכלי שני שהיד נכווית בו לכל הדעות הוא מבשל גם לעניין שבת ואין לתת בו מאכל ונראה שכך הוא מתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם. בישול מלח כאמור בסוגייתנו נחלקו הלשונות האם מלח מתבשל אפילו בכלי שני או שמא אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון. להלכה פוסקים הרי"ף (כ' ע"א בדפיו), הרא"ש (סימן י"ז) והתוספות (ד"ה והיינו) כלשון האחרונה שמלח אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון, מפני שלפי לשון זו דברי רב נחמן מתאימים לברייתא של רבי חייא. עם זאת התוספות והרא"ש מדגישים שמדובר בכלי ראשון שהורד מן האש, שבכלי ראשון שעומד על האש אפילו בשר שור מתבשל וכך נראה גם מתוך דברי רש"י (ד"ה דבכלי). אולם המאירי מתיר אפילו כשעומדת על האש, וכן מדייק בעל ארחות חיים (סימן נ"ג) מלשון הרמב"ם שכותב שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה, משמע שבאש רגילה - אינו מתבשל. בארחות חיים מובאת גם דעה מחמירה בשם תוספות רבינו יהודה שהלכה כלשון הראשונה לחומרא שאין לתת מלח אפילו בכלי שני, וכך כותב גם הריטב"א בשם רבנו תם. גם התוספות עצמם מסיקים שהמחמיר כלשון הראשונה שלא לתת מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בה - תבוא עליו ברכה. המרדכי (סימן ש"ח) מסביר שראוי להחמיר באיסור תורה. השולחן ערוך פוסק לקולא, אך הרמ"א מביא את הדעה המחמירה ומסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה. נתינת מאכלים בכלי שני התוספות לעיל (ל"ט ע"א ד"ה כל) כותבים תחילה שההיתר במשנתנו לתת בכלי שני הוא רק בתבלין שבא למתק את התבשיל ואינו נראה כמבשל, אך אין לתת שאר דברים בכל שני מפני שנראה כמבשל. בפירוש נוסף הם כותבים שכל מאכל דינו כתבלין, ואין חוששים שיראה כמבשל. להלכה מדברי הרמב"ם עולה שאין איסור לתת מאכלים בכלי שני, שכן הוא כותב באופן כללי שכלי שני אינו מבשל. גם השולחן ערוך והרמ"א אינם מביאים דין זה של איסור "נראה כמבשל" בכלי שני, אולם המגן אברהם (סקט"ו) ובעקבותיו המשנה ברורה (סקל"ד) כותבים שיש לחוש לאיסור "נראה כמבשל" ולכן יש לאסור לתת דברים שאינם מבושלים בכלי שני. עם זאת, כפי שהוזכר איסור זה נוהג רק בדברים שאינם מבושלים ושאינם באים להטעים את התבשיל. אמנם גם האוסרים משום "נראה כמבשל" בכלי שני סוברים שאין כלי שני מבשל, אלא שיש בו איסור מדברי חכמים. לעומת זאת בעל ספר יראים (סימן רע"ד) מוכיח מהלשון הראשונה בסוגייתנו שמלח אינו כתבלין ומתבשל אפילו בכלי שני שישנם דברים רכים שמתבשלים בכלי שני, והוא מוסיף שאף בכלי שלישי שהיד סולדת בו. עוד הוא כותב שמכיוון שאין אנו בקיאים בטיב המאכלים אלו מתבשלים בכלי ראשון ואלו בכלי שני יש להחמיר בכל דבר שלא ליתנו בכלי שני שמא הוא מאותם המאכלים שקלים להתבשל ומתבשלים גם בכלי שני. הרמ"א (בסעיף ו') כותב שנהגו להיזהר לכתחילה שלא לתת פת אפילו בכלי שני. המשנה ברורה (סקמ"ב) מוסיף שלדעה זו אסור לתת גם שאר דברים בכלי שני מכיוון שאין אנו בקיאים איזה מאכלים מתבשלים בכלי שני ואלו לא, מלבד מלח, שמן, מים ותבלין שמבואר בגמרא שאינם מתבשלים בכלי שני. אולם דעת החזון איש (סימן נ"ב סקי"ח) שיש להחמיר רק בפת שהיא דבר רך וכבר נאפתה, וכן בכל דבר שרואים שמתבשל בכלי שני, אך בדבר קשה אין צורך להחמיר. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...וכן קדרה רותחת, אף על פי שהורידה מעל האש - לא יתן לתוכה תבלין, אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדרה לקערה, אף על פי שהוא רותח בקערה - מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו מבשל. (רמב"ם שבת כ"ב, ו') ...ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. כלי ראשון (פירוש הכלי שמשתמש בו על האש), אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש - מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא, ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מליח, אפילו הוא של שור. הגה. ונראה לי דבלא מליח נמי אסור, אלא דנקט מליח דבלאו הכי אסור משום דם שבו. ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש שעבד איסורא - מותר המאכל, דהמלח בטל על גבי המאכל. (אורח חיים שי"ח, ה', ט')