הקדמה במשנה למדנו שאין לצאת בקמיע שאינו מומחה, אך האיסור מדרבנן, ואילו בקמיע מומחה מותר לכתחילה לצאת. רש"י במשנה (ד"ה אינו) מפרש שיציאה בקמיע שאינו מומחה אינה אסורה מן התורה מכיוון שהקמיע דומה לתכשיט ומלבוש ואינו חייב על הוצאתו, ברם, אף על פי כן חכמים גזרו שלא לצאת בקמיע כל עוד איננו מומחה. בטעם הדבר מבאר המאירי שכאשר הקמיע אינו מומחה והאדם אינו סומך עליו כל כך, חוששים שמא יורידו ויטלטלו ברשות הרבים, אך אם הקמיע כבר מומחה האדם לא יורידו מעליו. בגמרא מתבארים חילוקי הדינים ביחס להתמחות הקמיע. לשם הבנת הגמרא יש להקדים יסוד שעולה מסוגייתנו ומסוגיות נוספות. כאשר אירוע קורה פעם אחת ניתן לתלות אותו במקרה ולא בסיבה שגרמה לכך. אולם כשהדבר חוזר על עצמו שלש פעמים מוכח שיש סיבה שגרמה לכך ולא אומרים שזהו מקרה. דבר זה נקרא "חזקה". בהקשר של סוגייתנו מדובר על קמיע שמרפא מחלה שאם הריפוי קורה פחות משלש פעמים לא תולים את הריפוי בקמיע אלא במקרה, אך לאחר שהוא מרפא שלש פעמים אנו אומרים שהריפוי אינו מקרי אלא נובע כתוצאה מהקמיע. התמחות קמיע בתחילת הסוגיה מחדש רב פפא שאין צורך שיתמחו גם האדם וגם הקמיע, אלא די בכך שהאדם בלבד התמחה. התוספות (ד"ה אע"ג) כותבים שכל שכן שכאשר הקמיע התמחה ולא הכותב שמותר לצאת בקמיע כזה. הם מנמקים את דבריהם בכך שמהסוגיה עולה שקמיע מומחה עדיף מכותב מומחה. יש לדון אם כן כיצד קמיע הופך למומחה אף שכותבו אינו מומחה. בהמשך הסוגיה מובא עוד בשם רב פפא שאם קמיע אחד ריפא שלשה בני אדם - הדין פשוט שעל ידי כך התמחה הקמיע בלבד ולא האדם. רש"י (ד"ה קמיעא איתמחי) מפרש שהכתב של הקמיע התמחה, ולכן גם אם יכתוב אדם אחר כתב זה על גבי קמיע אחר הרי קמיע זה יחשב לקמיע מומחה. אולם התוספות (ד"ה עד) והרא"ש (סימן ח') כותבים שדווקא אותו קמיע לאחר שריפא שלש פעמים נחשב כקמיע מומחה, אך אם כתב לחש זה על קמיע אחר, ואפילו אם כתב זאת אותו אדם - אין הקמיע נחשב למומחה כשהכותב לא התמחה. נראה להסביר את מחלוקתם בשאלה מה הפירוש של "התמחות קמיע". לפי רש"י הכוונה לכך שהוחזק הלחש שכתוב בתוך הקמיע ללחש שמרפא, ולכן גם אם יכתוב לחש זה אדם אחר - יחשב הקמיע למומחה, אך לפי התוספות הכוונה לכך שאותו קמיע שריפא כבר נחשב לקמיע שמועיל אבל לא קמיע אחר אף שכתוב בו את אותו הלחש. הבית יוסף כותב שאין מדברי הרמב"ם ראיה האם הוא מפרש בעניין זה כרש"י או כתוספות, אולם בעל ערוך השולחן (סעיף ע"ה) סובר שהפירוש המסתבר יותר בדברי הרמב"ם שכותב "ואי זה הוא קמיע מומחה? זה שריפא לשלשה בני אדם" הוא שהלחש נחשב למומחה אף אם נכתב מחדש על ידי אדם שאינו מומחה, דהיינו כרש"י. השולחן ערוך כותב ש"אותה אגרת מומחה לכל אדם" וזה כשיטת התוספות שדווקא אותו קמיע נחשב למומחה ולא קמיע אחר שכתבו אדם שאינו מומחה, וכך כותב המשנה ברורה (סקפ"ט וסקצ"ג). בדברי רב פפא נאמר שהקמיע התמחה אם ריפא שלשה בני אדם, אולם רש"י (ד"ה והא), התוספות (ד"ה חד) והרא"ש כותבים שלאו דווקא שלשה אנשים, אלא אף אם אדם אחד התרפא מקמיע זה שלוש פעמים הקמיע התמחה. התוספות מסבירים שרב פפא נקט דוגמא של קמיע שריפא שלשה בני אדם כדי להשמיענו שהאדם לא התמחה למרות שהקמיע ריפא שלשה בני אדם שונים. וראה עוד להלן בעניין ספקו של רב פפא. לעומתם רבינו יהונתן ובעל ההשלמה כותבים שדווקא אם ריפא הקמיע שלשה אנשים שונים נחשב לקמיע מומחה, אך אם ריפא אדם אחד שלוש פעמים אינו מומחה מפני שניתן לומר כפי שהגמרא מביאה בהמשך שמזלו של אותו אדם שהתרפא גרם לכך שיתרפא מקמיע זה אולם אפשר שקמיע זה לא ירפא אדם אחר, אך אם הקמיע ריפא שלשה בני אדם שונים לא תולים את ההתרפאות במזלם של האנשים אלא במומחיות הקמיע. הבית יוסף כותב שמדברי הרמב"ם משמע כדעת רבינו יהונתן ובעל ההשלמה. בשולחן ערוך הוא כותב שהקמיע מומחה אם ריפא "שלש פעמים" ולא מפרש האם מדובר שריפא שלשה אנשים שונים או אפילו כשריפא אדם אחד, אך המשנה ברורה (סקצ"ב) פוסק שאפילו אם ריפא אדם אחד - הקמיע מומחה, כדעת רש"י, התוספות והרא"ש. התמחות האדם כפי שכבר הוזכר, רב פפא מחדש שדי בכך שהאדם מומחה ואין צריך שגם הקמיע יהיה מומחה. בהמשך אומר רב פפא שאם כתב שלשה קמיעות לשלשה אנשים, וכל קמיע ריפא פעם אחת התמחה האדם ולא הקמיע. רש"י (ד"ה הא לאמחויי) מפרש שאם אדם כתב שלשה קמיעות שונים וכל אחד מהם ריפא אדם אחר - נעשה הכותב מומחה לכל הקמיעות שיכתוב. אולם התוספות (ד"ה עד) והרא"ש חולקים וסוברים שאדם נחשב למומחה דווקא אם כתב לחש אחד בשלש אגרות וזה ריפא שלשה אנשים, שהוא מומחה לאותו לחש לכל פעם שיכתבנו. מדברי התוספות והרא"ש משמע שבדוגמא שנקט רש"י שהאדם כתב שלשה סוגי קמיעות שונים והועילו, האדם עצמו לא נעשה מומחה אפילו לאותם לחשים שכתב והועילו, שהרי שום לחש שכתב לא הוחזק כמומחה. השולחן ערוך פוסק כדעת התוספות והרא"ש, וכותב שהתמחות האדם היא ש"כתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם, שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים", והמשנה ברורה (סק"צ) מוסיף שאם כתב שלשה סוגי קמיעות שונים, אף שכולם הועילו וריפאו - מכל מקום האדם לא התמחה על ידי כך, שהרי שום לחש שכתב לא התמחה. התוספות (ד"ה אע"ג השני) מקשים בשם רשב"א (מבעלי התוספות) כיצד ייתכן מצב שהאדם מומחה ולא הקמיע, הרי אם האדם מומחה ממילא כל הקמיעות שיכתוב הם קמיעות מומחים. הם מתרצים שאם הקמיע נחשב למומחה מצד עצמו הרי שגם אם יאבד הכותב את מומחיותו, כגון שכתב שלשה קמיעות והם לא הועילו, בכל אופן הקמיעות לא איבדו את מומחיותם. אמנם אם הקמיע לא נחשב מומחה, הרי שאם יאבד הכותב את מומחיותו גם הקמיעות לא יחשבו יותר לקמיעות מומחים. ברם, נראה כי קושיה זו לא קשה לשיטת רש"י שהובאה בסעיף הקודם, שהרי לשיטת רש"י התמחות של קמיע משמעותה התמחות של אותו לחש כך שגם אם יכתבנו אדם אחר הוא יחשב למומחה, וממילא מובן שאם התמחה האדם ולא הקמיע לא יועיל אם יכתוב את הקמיע אדם אחר, אך אם התמחה גם הקמיע גם אם אדם אחר יכתבנו יחשב למומחה. ספקו של רב פפא רב פפא מסתפק בכגון שכתב שלשה קמיעות לאדם אחד וכל קמיע הועיל פעם אחת, האם נעשה הכותב למומחה לאחר ששלשה קמיעות שכתבהועילו, או שתולים את הצלחת הריפוי במזלו של החולה ולא במומחיותו של הכותב. לעיל הובאה מחלוקת הראשונים בכגון שאדם אחד כתב קמיע אחד וריפא אדם אחד שלש פעמים, שלדעת התוספות והרא"ש במצב כזה נעשה הקמיע מומחה מכיוון שמתחילת הסוגיה עולה שיש יותר סברה לתלות במומחיותו של הקמיע מאשר במומחיותו של הכותב, ואם כן אם מומחיות הכותב שקולה למזלו של החולה ומומחיות הקמיע גוברת על מומחיות הכותב ממילא יש לומר שגם מומחיות הקמיע גוברת גם על מזלו של החולה. אולם כפי שהובא לעיל דעת רבינו יהונתן ובעל ההשלמה שקמיע לא נעשה מומחה עד שירפא שלשה בני אדם. לגבי ספקו של רב פפא בגמרא עצמה אין הכרעה. אולם הסמ"ג (לאוין ס"ה), הסמ"ק (סימן רפ"ב), בעל התרומה (סימן ר"מ) ורבינו ירוחם (ח"ה נתיב י"ב) פוסקים לחומרא. בדברי הרמב"ם אין הכרעה מפורשת, אך הבית יוסף מבין שדעתו להחמיר, וכן הוא פוסק בשולחן ערוך. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...ויוצאין בקמיע מומחה. ואי זה הוא קמיע מומחה? זה שריפא לשלשה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים. (רמב"ם שבת י"ט, י"ד) אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה - יוצאין בו, לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע, כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם, שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו, אבל לא לשאר לחשים, וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר, לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא, כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו שלש פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם, וכל שכן אי איתמחי גברא וקמיע, כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחת הועילה לשלשה אנשים או לאדם אחד שלש פעמים - איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו, ואתמחו אגרות הללו לכל אדם... אבל אם כתב שלשה קמיעים לאדם אחד ורפאו שלש פעמים - לא איתמחי לא גברא ולא קמיע. ומותר לצאת בקמיע מומחה... (אורח חיים ש"א, כ"ה)

' לע"נ __________________ '