לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר:

כל שאסרו חכמים. בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה"ר: אסור לצאת לחצר. ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה"ר: חוץ מכבול ופיאה. שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה: הכל ככבול. כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר אבל לחצר מותרים ככבול: בשלמא לרב ניחא. מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי: כדי שלא תתגנה. התירו לה קצת קישוטים הנאים:

הקדמה ביאור שיטת רב פסק ההלכה במחלוקת האמוראים השיטות העולות להלכה יציאה בתכשיטים לכרמלית ההלכה למעשה הקדמה בפרקנו דנים בסוגים שונים של תכשיטים שחכמים גזרו שלא לצאת בהם בשבת. בהוצאת תכשיטים כשהם ענודים בגוף האדם אין איסור מן התורה, מכיוון שדינם כמלבוש שאין בו איסור הוצאה. אף על פי כן חכמים אסרו לצאת בהם וטעם האיסור הוא שמא האישה תרצה להראות את התכשיט לחברתה, תורידו ממנה ותעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. בסוגיות הקודמות הגמרא עסקה בשאלה באלו תכשיטים קיים חשש זה ובאלו לא. בסוגייתנו עוסקים הגמרא והראשונים בשאלה באיזה מקומות גזרו חכמים שלא ללבוש את התכשיטים. בגמרא נחלקו רב ורבי ענני בר ששון, שלדעת רב אסרו לצאת בכל התכשיטים גם לחצר, מלבד כבול ופאה נכרית שהתירו לאישה לצאת בהם לחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ולדעת רבי ענני אסרו רק לצאת לרשות הרבים, אולם בחצר כל התכשיטים מותרים. הגמרא מסיקה שהתנא של משנתנו סובר כשיטת רב, ואילו רבי ישמעאל בר יוסי סובר כדעת רבי ענני. בדעת רב יש לברר לאיזו חצר התכוון כשאומר שאסור לצאת בתכשיטים גם לחצר. בנוסף לכך יש לברר מהי פסיקת ההלכה במחלוקת האמוראים. לבסוף יש לדון כיצד יש ליישם את ההלכה במציאות שבזמננו. לשם הבנת הסוגיה יש לבאר תחילה שמן התורה יש איסור הוצאה רק מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, אך חכמים גזרו גם שלא להוציא מרשות היחיד לכרמלית. בנוסף לאיסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ישנו גם איסור מהתורה בהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, וחכמים גזרו על העברת חפץ ארבע אמות גם בכרמלית. חצר היא מקום שדינה כרשות היחיד, אלא שאם יש כמה בתים שפתחיהם פתוחים לתוך אותה חצר והיא משמשת לתושבי הבתים גזרו חכמים שלא לטלטל מהבתים לחצר ללא תיקון של "עירוב חצרות" מכיוון שהחצר דומה לרשות הרבים בכך שהיא משמשת את כל בני החצר. ביאור שיטת רב כאמור לדעת רב אין לצאת בתכשיטים לחצר, מלבד בכבול ובפאה נכרית. הרא"ה סובר שהאיסור הוא רק לחצר שאינה מעורבת שהיא דומה לרשות הרבים, וגם בה יש איסור הוצאה מדרבנן וכך פוסק הרמב"ם. לשיטה זו בחצר מעורבת לכל הדעות מותר לצאת בכל התכשיטים, וכל שכן שבתוך הבית. לעומת זאת, הרמב"ן, הרשב"א (עבודת הקודש ג', ב') והתוספות במסכת מנחות (ל"ו ע"ב ד"ה אי) סוברים שלדעת רב האיסור קיים אפילו בחצר מעורבת, ואפילו בתוך הבית. הם מביאים ראיה לשיטתם מהגמרא לעיל (מ"ו ע"ב) שמנמקת את ההיתר לטלטל שירים, נזמים וטבעות בכך שיש "תורת כלי" עליהם, ואם היה מותר להתקשט בהם בתוך הבית הגמרא לא הייתה צריכה להגיד טעם זה. נראה להסביר שיסוד המחלוקת הוא מהי הסיבה שבגללה גזרו שאין לצאת בתכשיטים לחצר. רש"י (ד"ה אסור לצאת) מבאר שהחשש הוא שמא האישה תשכח ותצא בהם לרשות הרבים. כלומר יש כאן מלבד הגזירה שמא תעביר את התכשיט ארבע אמות ברשות הרבים גזירה נוספת שאסור להתקשט בהם גם בחצר שמא תצא בהם לרשות הרבים. לפי זה נראה שיש לאסור גם בחצר המעורבת וגם בבית, וזה כשיטת הרמב"ן והרשב"א שהובאה לעיל. אולם הרמב"ם והרא"ה סבורים שיש כאן רק הרחבה של הגזירה שלא לצאת בתכשיטים ברשות הרבים, שגזרו גם בחצר שאינה מעורבת שדומה לרשות הרבים, אולם בבית או בחצר מעורבת שדינם כרשות היחיד - אין מקום לגזור. פסק ההלכה במחלוקת האמוראים כאמור הדעה שמובאת בסתם במשנתנו היא כשיטת רב שאוסר לצאת בתכשיטים גם לחצר, ואילו כדעת רבי ענני שמתיר זאת סובר רבי ישמעאל בר יוסי שמובא בברייתא בגמרא. רבינו חננאל, הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"א ועוד ראשונים פוסקים כדעת רב מפני שהיא כסתם המשנה. לעומת זאת דעת רבינו תם (ספר הישר סימן ר"ד, מהדורת שלזינגר, מובא גם בראשונים נוספים) שיש לפסוק כרבי ענני. הוא מנמק זאת בכך שבאיסור מדברי חכמים יש לפסוק כדעה המקלה. השיטות העולות להלכה עד כה למדנו שלוש שיטות הלכתיות שונות שעולות מתוך הסוגיה: א. דעת הרמב"ן והרשב"א שיש לפסוק כרב, והם מסבירים בדעתו שאסור לצאת בתכשיטים אפילו בחצר מעורבת ואפילו בתוך הבית. ב. דעת הרא"ה והרמב"ם שגם פוסקים כרב, אלא שסוברים שהאיסור קיים רק בחצר שאינה מעורבת. ג. דעת רבינו תם שפוסקים כרבי ענני, ומותר לצאת בתכשיטים אפילו לחצר שאינה מעורבת. השולחן ערוך מביא תחילה בסתם את שיטת הרמב"ם ולאחר מכן בשם "יש אומרים" את שיטת הרמב"ן והרשב"א, ואת שיטת רבינו תם. יציאה בתכשיטים לכרמלית התוספות בשם ר"י והרא"ש כותבים שההיתר אפילו לשיטת רבי ענני הוא רק לצאת לחצר אך לא לכרמלית ומוכיחים זאת מהדין המבואר לקמן (ק"ל ע"ב) לגבי הצלה מפני הדליקה שהתירו להציל מהבית רק לחצר שאינה מעורבת אך לא לכרמלית. לפי זה יוצא שלפי כל הדעות, אפילו לשיטת רבנו תם המקל ביותר אין היתר לצאת בתכשיטים לכרמלית. אמנם הראשונים מביאים שאף על פי כן נהגו הנשים לצאת בתכשיטים אף לכרמלית. התוספות מביאים בשם רבנו ברוך (בעל ספר התרומה, מופיע שם בסימן ר"מ) שהטעם לכך שמקילים בכרמלית הוא שכיוון שבמקומותינו לא מצויה רשות הרבים שמתמלאים בה כל התנאים שנצרכים לכך מן התורה - לא החמירו בכרמלית, ורק בזמן חז"ל שהייתה מצויה רשות הרבים מן התורה גזרו על כרמלית. הרמב"ן (נ"ז ע"א) כותב על כך שאלו דברי הבאי, שכיוון שחכמים גזרו על תכשיטים בחצר - אין גזרתם בטלה. בנוסף לכך הוא עצמו סובר שגם בימינו יש מקומות שיש בהם רשות הרבים. התוספות מביאים סברה נוספת להתיר בשם רבינו שר שלום שחכמים גזרו רק על תכשיטים שדרך האישה להורידם על מנת להראותם לחברתה, ובימינו אין מקום לגזור שכן אין דרך הנשים להראות תכשיטיהן לחברותיהן. כיוצא בזה כותבים בעל ספר יראים (סימן רע"ד) והרוקח (סימן ק') שהנשים בימינו חשובות ואינן מתבזות בהסרת תכשיטיהן ברבים. התוספות מסיימים דיון זה בקביעה ש"סוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן, דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות", וכיוצא בזה כותב גם הרא"ש. בשולחן ערוך מביאים המחבר והרמ"א את כל הנימוקים הנזכרים להיתר לצאת בתכשיטים לכרמלית. ההלכה למעשה למעשה, מקום בו מותקן עירוב כהלכתו שמתיר את הטלטול דינו כדין חצר מעורבת שלרוב דעות הראשונים מותר לצאת בה בתכשיטים וכך פוסק השולחן ערוך, אם כי הוא מביא בהמשך דבריו גם את שיטת הרמב"ן שמחמיר בכך. במקום בו אין עירוב, או מי שמחמיר על עצמו לא לסמוך על העירוב, דין רחובות העיר ככרמלית שכפי שהתבאר לפי פשט ההלכה יש להחמיר שלא לצאת לשם עם תכשיטים אלא שמנהג העם להקל בכך, והפוסקים לימדו זכות על מנהג זה, וכתבו שאין למחות ביד המקלים. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שיער שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה. וכו'. (רמב"ם שבת י"ט, ח') כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית, דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה. ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו - אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית. ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת. והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין, ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו - מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן על פי סברה אחרונה שכתבתי, שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור - הוה כל רשות הרבים שלנו כרמלית, ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר. הגה. ויש אומרים עוד טעם להתיר, דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי... (אורח חיים ש"ג, י"ח)

' לע"נ יוסף יהודה בן יוסף יהודה הי"ד שנהרג עקד"ה בשואה '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300