מטרא במערבא. בארץ ישראל: סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל ושמחים על אחיהם ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין ע"י גשמים: וסבר שמא ירבו נוטפים. היינו גשמים על הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ושנינו בת"כ אך מעין ובור מקוה מים יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי. ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו שפירשתי ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין. ל"ג: מכיפיה מיברך. משפתו וממקורו ומסלעו סלע מתרגמינן כיפה מכיפיה מיברך ולא ממי הגשמים: ופליגא דידיה אדידיה. דשמואל אשמואל: אין המים מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה: אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים ואני שמעתי בבכורות מטהרין בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין:

הקדמה סיבת הפסול בריבוי נוטפים היחס בין סוגייתנו למקורות נוספים פסיקת ההלכה פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הקדמה סוגייתנו עוסקת בדיני המקום הראוי לטבילה. על מנת להבין את הסוגיה ראוי להבהיר מעט מושגים בענייני טבילה. בפרשת שמיני (פרק י"א פסוק ל"ו) נאמר: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכו' ". ודרשו חכמים (סיפרא שמיני, פרשה ט'): "אי מה מעיין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר: "אך מעין", המעין מטהר בזוחלים והמקוה באשבורן". פירוש הדברים שרק במעיין ניתן לטבול ב"זחילה" - היינו כשהמים זורמים, אולם ב"מקווה מים", כלומר מקום התכנסות של מי גשמים אין ניתן לטבול ב"זחילה", אלא רק ב"אשבורן", כלומר במקום שהמים מתכנסים לתוכו ואינם זורמים שם. הסוגיה עוסקת בטבילה בנהרות שמקורם הוא בנביעה ולכן דינם כמעיין וניתן לטבול בתוכם גם במהלך זרימתם, אולם יש לחשוש שמא נוספו עליהם מי גשמים שמכונים בסוגיה "נוטפים", שאינם מטהרים בזחילה אלא באשבורן בלבד, וממילא אם נחשוש שרוב המים שבנהר הם ממי גשמים יש לפסול טבילה בנהר אלא אם כן ריכזו ממימיו במקום שאינם יכולים לזחול. סיבת הפסול בריבוי נוטפים בגמרא מובא שאביו של שמואל התקין לבנותיו מקוואות בימי ניסן מכיוון שחשש שירבו הנוטפים על הזוחלים. כפי שהתבאר הנוטפים הם מי גשמים וזוחלים הם מי הנהר שבאו מהנביעה. ויש להבין את הפסול של ריבוי הנוטפים שפוסלים את הנהר מלטבול בו. רש"י (ד"ה וסבר) מבאר שלמי גשמים דין שונה מאשר למעיין. שבמי גשמים ניתן לטבול רק כאשר הם מכונסים ועומדים, אך כאשר הם זורמים - הם פסולים לטבילה. לעומת זאת במעיין ניתן לטבול כמות שהוא אף שהוא זורם. לפי זה מובן שאם מי הגשמים רבים על מי הנהר אין לטבול בנהר בדרך זרימתו. לפי זה אביו של שמואל יכול היה לתקן את המקוואות ממימי הנהר עצמו על ידי כך שינתבם למקום מקווה ושם המים יעמדו ללא זחילה. כך מפרשים גם התוספות (ד"ה שמא), הרמב"ן, הראב"ן (סימן שכ"ז), הרי"ד ועוד ראשונים. פירוש שונה מובא בערוך (ערך טף הראשון וערך כף השני) בשם רבינו חננאל, וכך מביא גם רש"י בשם "רובא דעלמא", שמים נוטפים דינם כמים שאובים שפוסלים את המקווה. רש"י עצמו דוחה פירוש זה על פי המשנה במסכת מקוואות (פ"ה מ"ה) שם למדנו שדין הנוטפים כמקווה, ומכאן שאין להם דין שאובים. התוספות במסכת נידה (ס"ו ע"ב) מיישבים את שיטת רבינו חננאל שהמים הנוטפים נשפכים לנהר דרך צינורות שהם גורמים למים שיחשבו כשאובים. בדומה לזה מסביר הרמב"ן שמי הגשמים נוטפים על גבי הגגות ובכך הופכים למים שאובים ולאחר מכן מתנקזים לנהר. הוא מוסיף שלשיטת רבינו חננאל יש לבאר את המשנה שמי נהר מטהרים בזוחלין, אולם אם רבו עליהם מים נוטפים שדינם כמים שאובים אז הנהר אינו מטהר בדרך זחילתו אלא רק כאשר הוא נקווה ואינו זורם. לשיטה זו שונה דינו של המקווה מדין הנהר, שאם למקווה נשפכו מים שאובים ורבו על המים שאינם שאובים שהיו בו - המקווה נפסל, אולם אם לנהר נשפכו מים שאובים עד שרבו על מי הנביעה שהיו בו - המעיין לא נפסל אלא מלטהר בזחילה אך באשבורן הוא יכול עדיין לטהר. הרמב"ן עצמו אינו מקבל את פירוש רבינו חננאל משום שהוא סובר שמלשון המשנה "הנוטפין - כמקווה" יש להבין שלמים הנוטפים עצמם יש דין מקווה, ולא כאשר הם מתערבים במי הנהר ורבים עליהם כפי שהוא ביאר את שיטת רבינו חננאל. רש"י מביא פירוש נוסף בשם רבינו הלוי שאביו של שמואל עשה את המקוואות לבנותיו משום שיש לחשוש בנידה שהיא ספק זבה, ובטבילת זבים צריך מקווה של "מים חיים" שהם מי נביעה, ואילו אם מי הגשמים רבים על מי הנהר אין לנהר דין "מים חיים". רש"י עצמו דוחה פירוש זה מאחר ורק לטבילת זב צריך "מים חיים", אך זבה יכולה לטבול במקווה רגיל. מלבד זאת התוספות (ד"ה שמא) מקשים עוד, שלמקווה אין דין של "מים חיים" אלא רק למעיין. אולם רש"י (בכורות נ"ה ע"ב) והאור זרוע (ח"א סימן שס"ג, ט"ו) מפרשים שאותם מקוואות שעשה אביו של שמואל היו בארות חפורות של מים נובעים שיש להם דין מעיין. היחס בין סוגייתנו למקורות נוספים המשנה והתוספתא במסכת מקוואות: מסוגייתנו עולה שאם רבו מי הגשמים על מי הנביעה, שוב אין לנהר דין מעיין לטהר כאשר הוא זורם. אולם במשנה במסכת מקוואות שנינו (פ"ה מ"ג): "מעין שהוא משוך כנדל, רבה עליו והמשיכו - הרי הוא כמו שהיה". כלומר מעיין שבמהלך זרימתו הוא שולח אפיקים קטנים לצדדים, בדומה לנדל שהוא רמש ארוך שיש לו רגלים לאורך גופו שמתפשטות לצדדים - אף אם ריבה עליו, נשאר דינו כמו שהיה. ממשנה זו עולה לכאורה שאין ריבוי המים שנוספים למעיין משנה את דינו. אולם בתוספתא (מקוואות ד', ו') ישנו פירוט נוסף: "מעין שמשוך כנדל וריבה עליו מים שאובין והרחיבו - מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיהא יכול להלך מתחלתו". מהתוספתא עולה שאמנם במקומות שבהם המעיין היה זורם לפני שריבה עליו - נשאר דינם כמעיין. אך המקומות שבהם המעיין לא זרם, וזרימתו שם היא תוצאה של הוספת המים - דינם כמקווה ומטהרים רק באשבורן. 1. שיטת רבינו שמשון: הפירוש במשנה שריבה חפירות בצידי המעיין שהתמלאו ממימיו. רבינו שמשון בפירושו למשנה מסביר שאין כוונת המשנה שהוסיפו מים למעיין, אלא מדובר שחפרו בריכות בצדדיו עד שהם התמלאו גם כן ממי המעיין. דינו של מעיין זה הוא כפי שהיה בתחילה, כלומר במקום שמהלך המעיין הגיע גם לפני התוספת - מטהר כמעיין בזוחלין, אך במקום שלא הגיע אליו לפני התוספת - אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן כמקווה, וכפי שמובא בתוספתא. לפי זה אין כלל סתירה בין סוגייתנו לבין המשנה, סוגייתנו עוסקת כאשר נוספו מי גשמים לתוך הנהר, שאז המים יכולים לשנות את דינו של הנהר, ואילו המשנה עוסקת שלא נוספו כלל מים אלא שנוספו בריכות שהתמלאו ממי המעיין עצמו. 2. שיטת הריטב"א: המשנה אמנם עוסקת כשריבה מים, אך עדיין מי המעיין הם הרוב. הריטב"א מפרש ש"ריבה עליו" שנאמר במשנה פירושו שהוסיף על המעיין מים, אך תוספת זו אינה גדולה מהעיקר, ועדיין מי המעיין הם הרוב. הוא כותב שכך מפרש גם הראב"ד, ואכן גם המהרי"ק (סימן קט"ו) כותב כך בשם הראב"ד, ומוסיף שאם על ידי תוספת המים הנהר זורם במקום שלא זרם קודם לכן - אין לטבול באותם מקומות אלא כדין מקווה באשבורן. לשיטה זו יוצא שאם נוספו מים על המעיין, והמים הנוספים רבים יותר ממי הנביעה - כל הנהר פסול לטבילה. אמנם אם המים הנוספים הם מיעוט - רק המקומות שבהם הנהר לא זרם קודם לכן פסולים לטבילה בזוחלין, אך כשרים באשבורן. הרמב"ן והרשב"א דוחים פירוש זה, משום שלדעתם אין זו משמעות הלשון "ריבה עליו". 3. שיטת הרמב"ן: יש חילוק בין אם ריבה מים במקום הנביעה לבין ריבוי בהמשך זרימת הנהר. הרמב"ן מסביר שהמשנה במסכת מקוואות עוסקת במי שריבה מים במקום הנביעה עצמה, שלמקום זה חשיבות ולכן גם אם רבו שם המים השאובים נשאר דינו כמעיין. עם זאת, אם כתוצאה מהוספת המים במעיין הנהר זורם במקומות נוספים שלא זרם שם אילולי התוספת - באותם מקומות אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן בלבד כדברי התוספתא. אולם אם ריבוי המים היה בהמשך זרימת הנהר ולא במקום הנביעה אז המים יכולים לשנות את דינו של כל הנהר לדין מי גשמים שמטהרים רק באשבורן. פסיקת ההלכה רבנו תם (ספר הישר סימן רמ"ה וסימן רנ"ו מהדורת שלזינגר, מובא בתוד"ה דאמר) פוסק כדעת שמואל האומר שהנהר מתברך ממקורו. הוא מנמק זאת בכך שבמסכת בכורות (נ"ה ע"ב) רבי מאיר אומר שנהר פרת נקרא כך על שם שמימיו פרים ורבים והגמרא אומרת שזה מסייע לשיטתו של שמואל שהנהר מתברך ממקורו ולא לחולקים עליו שאסרו לטבול בנהר פרת. הוא מוסיף שאין הכוונה לנהר פרת בלבד, אלא הוא הדין בכל הנהרות, שניתן לטבול בהם אף אם גדלו מאוד. עם זאת, הר"ן (כ"ט ע"ב בדפי הרי"ף) מסייג את היתרו של רבינו תם, וכותב שהוא מכשיר רק את הנהרות שמושכים מים כל השנה אך לא את הנהרות המכזבים, שהרי במכזבים עינינו הרואות שאינם מתברכים וגדלים ממקור נביעתם. כדעת רבינו תם פוסקים בעל היראים (סימן כ"ו), בעל התרומה (סימן פ"ו), הסמ"ג (ל"ת קי"א), הסמ"ק (רצ"ג) והאור זרוע (ח"א סימן תש"פ). הרמ"ך (מאכלות אסורות ט"ז, כ"ח) מביא בהקשר לסוגיה זו את דעת רבי יוחנן שאומרים "קמא קמא - בטיל", כלומר כל טיפה וטיפה שמתערבת בתוך הנהר - מתבטלת בתוכו והופכת להיות חלק מן המעיין שמטהר בזוחלין, ורק אם ייפלו בבת אחת מים בכמות כזו שהיא גדולה מכל המים שבאותו זמן נמצאים בנהר, אז יבטלו מים אלו את מי הנהר. הוא כותב שמכיוון שהלכה כדעה זו וודאי שניתן לטבול במי הנהר מכיוון שלעולם מי הגשמים מתבטלים במי הנהר. אמנם שאר הראשונים, ובתוכם גם התוספות, סוברים שאין להחיל על הנידון שבסוגייתנו את הכלל "קמא קמא - בטיל" מסיבות שונות. לעומת זאת מצינו סיעה של ראשונים שפוסקים כאביו של שמואל וכרב. כך פוסק בעל האשכול (ח"א סימן נ"ח) ומנמק זאת בכך שרב סובר כשיטה זו ושמואל עצמו לא סמך למעשה על הסברה שגדל מנביעתו. כך פוסקים גם הרי"ד (בפסקיו) והריא"ז (הל' ד', ט'). גם הרמב"ן פוסק כך, ומסביר זאת על פי הכלל שהלכה כרב באיסורים. בנוסף לכך דעת האוסרים היא דעת הרוב, ולכן יש לפסוק כמותה. הראב"ן (סימן שכ"ז) פוסק גם הוא כאביו של שמואל, אולם הוא מדייק מלשון הגמרא "שלא ירבו הנוטפין" שרק כשיש ספק שמא מי הגשמים רבים על מי הזוחלין יש לאסור, אולם אם וודאי לנו שמי הגשמים מועטים אזי נשאר דין הנהר כדין מעיין. בעל תרומת הדשן (סימן רנ"ד) כותב שמנהג הנשים לטבול בנהרות. הוא כותב שאף שבאיסור נידה שעונשו כרת יש לחוש לדעת האוסרים ולא לסמוך על שיטת המקלים, מכל מקום הקלו להתיר טבילה בנהרות מפני שאין אפשרות לכל עיירה קטנה לבנות להם מקווה, ואילו היו מטריחים את נשותיהם לנסוע לעיר שיש בה מקווה היו זונחים את הטבילה לגמרי. פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך הרמב"ם כותב בהלכה שלפנינו (מקוואות ט', י"ג) שאם רבו נוטפין על הזוחלין אין הנהר מטהר אלא באשבורן. אולם קודם לכן (בהלכה י"א) הוא כותב: "מעין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו ורבה עליו מים שאובין לתוך המעין עד שגברו המים שבאמות ושטפו - הרי הן כמעין לכל דבר". הרמב"ן מבאר שדעת הרמב"ם כשיטתו, כלומר הוא פוסק כאביו של שמואל שריבוי מי הנוטפים גורם לכך שהנהר יטהר רק באשבורן, אולם הוא מפרש זאת רק כאשר המים נוספו על המשך הנהר, אך אם נוספו במקום הנביעה - נשאר דין המעיין כבתחילה. לעומת זאת הכסף משנה מפרש את דברי הרמב"ם שכל זמן שהמים הנוספים הגיעו אל מי המעיין עצמם - נשאר דינם כמעיין, אך בהלכה י"ג כוונת הרמב"ם לשלוליות מים שאינן קשורות למעיין, ועל ידי שנוספו בהן מים התחברו למעיין, ולכן אין להן דין מעיין. המחבר בשולחן ערוך מעתיק את לשון הרמב"ם. הרמ"א מסכים לדברי המחבר שיש להחמיר ולא לטבול בנהר שהתרבו מימיו מחמת הגשמים, אך מביא שיש המתירים לטבול בנהרות גם בזמן הגשמים והפשרת שלגים משום שעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וזה כשיטת רבנו תם. הוא כותב שכך נוהגים במקומות שאין להם מקווה ואין למחות בידם שיש להם על מי לסמוך. עם זאת הוא מסייג היתר זה רק לנהר שאינו פוסק לעולם, אך בנהר שלעיתים פוסק - אין לטבול בו אלא אם כן ניקז את המים למקום כינוס שבו אינם זוחלים ואז המים יכולים לטהר באשבורן. הערה: בסוגיה זו נגענו רק בחלק מהשיטות והראיות לכל שיטה, הרוצה להרחיב עוד - יעיין בבירור הלכה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המים הזוחלין מן המעיין - הרי הן כמעיין לכל דבר, והמנטפין מן המעיין, אף על פי שהן טורדין - הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת. היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין ממנו, אם רבו הזוחלין על הנוטפין - הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפין על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר - אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן. לפיכך, צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים, ויטבול בהן. (רמב"ם מקוות ט', י"ג) מי מעיין מטהרין אף בזוחלין, מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן, (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה אם הם לחוד בלא מעיין). היו הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים - הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר - אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, עד שיקוו המים ויטבול בהם. הגה. וכן נכון להורות ולהחמיר. אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו. מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי על ידי גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מכל מקום הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים - אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו, אבל בנהר שאינו פוסק, אף על פי שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו - מותר לטבול בו בכל מקום, לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו. (יורה דעה ר"א, ב')

' לע"נ __________________ '