מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

סוגיות בעיון ללימוד הדף היומי

ההולך במדבר ושכח מתי שבת

מסכת שבת, דף ס"ט ע"ב

סוגיה מספר 19

גמרא

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון. מיתיבי, היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת - משמר יום אחד לששה, מאי לאו מונה ששה ומשמר יום אחד? לא, משמר יום אחד ומונה ששה. אי הכי משמר יום אחד לששה, משמר יום אחד ומונה ששה מיבעי ליה! ועוד תניא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ומשמר יום אחד! תיובתא דחייא בר רב תיובתא. אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, בר מההוא יומא. וההוא יומא לימות?! דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודילמא מאתמול שבת הואי?! אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה? בקידושא ואבדלתא.

אמר רבא: אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו - עושה מלאכה כל היום כולו. פשיטא! מהו דתימא כיון דשבת לא נפיק במעלי שבתא נמי לא נפיק, והאי אי נמי בחמשה בשבתא נפיק - לישתרי ליה למיעבד מלאכה תרי יומי, קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק.

רש"י

מונה ו'. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ו'. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת היה: יום אחד לששה. משמע לו' שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודלמא אתמול שבת הוה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדושתא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת:

האיסור בעשיית מלאכה כל הימים

ההיתר לעשות כדי פרנסתו

קידוש, הבדלה ותפילות ביום השביעי

ההיתר להמשיך בדרכו

האיסור בעשיית מלאכה כל הימים

מסקנת הסוגיה שהמהלך במדבר ושכח מתי שבת צריך להימנע ממלאכות האסורות בשבת כל הימים מלבד מלאכות הצריכות לו לצורך פרנסתו. איסור זה נובע מהספק שקיים בכל יום שמא היום שבת, ויש לדון האם איסור זה הוא ככל ספק של איסור תורה שהולכים בו לחומרא, או שזוהי גזירה מדברי חכמים שגזרו בהולך במדבר, אך מעיקר הדין מותר בעשיית מלאכה.

לכאורה יש מקום לומר שמכיוון שרוב ימי השבוע הם ימי חול - יש להכריע על פי הרוב ולהתיר את עשיית המלאכה כל הימים, ולפי זה אכן האיסור הוא גזירה מדברי חכמים כדי שלא תשתכח ממנו השבת. אולם המגן אברהם (סק"א) כותב שכאן אין להחיל את הכלל הרגיל שהולכים אחר הרוב מכיוון שיש לדון את כל הימים כתערובת שמעורב בה "קבוע". פירוש הדבר, שאיסור שמעורב בתוך תערובת אך הוא חשוב וקבוע במקומו - אינו מתבטל ואין הולכים אחר הרוב, אלא דנים את כל התערובת כמחצה איסור ומחצה היתר ודבר זה נלמד מפסוק. כמו כן כאן, היום האסור במלאכה, קבוע במקומו ולכן יש לדון ספק זה כמחצה על מחצה וממילא לאסור מלאכה בכל הימים כדין כל ספק באיסור של תורה שמחמירים בו. כיוצא בזה כותב בעל חתם סופר, אלא שלדעתו יש בזה מחלוקת בין התלמודים, ולדעת התלמוד הירושלמי אכן אין לדון זאת כ"קבוע" ומותר לו לעשות מלאכה כל צרכו בכל הימים מפני שרוב הימים מותרים במלאכה.

לעומת זאת בעל שפת אמת כותב שמדאורייתא אין איסור, ומסביר זאת על פי דברי התוספות במסכת נזיר (י"ב ע"א ד"ה אסור) שאין אומרים קבוע כמחצה על מחצה אלא כשהאיסור ניכר לעצמו, מה שאין כן בסוגייתנו שאין שום יום ניכר לעצמו.

ההיתר לעשות כדי פרנסתו

בגמרא אמרו שמותר לו לעשות בכל יום כדי פרנסתו. הר"ן (ל"א ע"א בדפי הרי"ף) מפרש שהכוונה שיעשה מלאכות כל יום רק בכדי שיתאפשר לו להתקיים בצמצום, שכן ההיתר הוא משום פקוח נפש, ורק לצורך כך יש להתיר עשיית מלאכות. גם הרי"ד, הריא"ז (הלכה א', ב') והריטב"א כותבים כך, ומדייקים זאת משאלת הגמרא "וההוא יומא לימות?!" שמדובר על עשיית מלאכה כדי שלא ימות.

לעומתם, האור זרוע (ח"ב סימן ט"ו) סובר שכוונת הגמרא "כדי פרנסתו" היא גם לדברים נוספים מעבר לנצרכים לו לקיום הנפש.

הרמב"ם כותב שעושה "כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות", והשולחן ערוך כותב שעושה "כדי פרנסתו מצומצמת", ומדברי שניהם משמע שבאים להגביל את ההיתר.

מלבד זה כותב הבית יוסף בשם הכל בו שאם יש לו ממה להתפרנס - אסור לו לעשות מלאכה כלל, אלא ניזון ממה שיש לו עד שיכלה, וכך הוא פוסק בשולחן ערוך. יתירה מזו כותב הט"ז (סק"א) שאם יש לו לחם - אסור לו לבשל תבשילים נוספים.

קידוש, הבדלה ותפילות ביום השביעי

מסקנת הגמרא היא שאף שאיסור מלאכה נוהג בכל הימים בצורה שווה, מכל מקום יש לנהוג קדושה ביום השביעי על ידי קידוש והבדלה. יש לדון מדוע יקדש ביום השביעי, הרי כל הימים מסופקים אצלו שמא הם שבת. המאירי אכן כותב שאין זה דין גמור, אלא רק לזיכרון כדי שלא תשתכח ממנו תורת שבת, וכן נראה שסבור רש"י (ד"ה בקדושתא ואבדלתא).

אמנם עדיין יש להבין כיצד תיקנו שיקדש ויבדיל בברכה עם הזכרת שם ה', והלא יש בכך ספק ברכה לבטלה. הריטב"א מעלה אפשרות שאמנם מקדש ומבדיל בלא ברכה, אך כותב שלא נראה כך מן הגמרא. הוא מתרץ שהאיסור לברך ברכה לבטלה גם הוא מדרבנן.

הרמב"ם כותב שמברך באותו יום (ביום השביעי) את ברכת היום, ובפשטות כוונתו לקידוש. אולם הפרי מגדים גורס בדברי הרמב"ם "ברכות היום", ומשמע שרוצה לומר שאומר גם את תפילות השבת וכך פוסק להלכה בעל ספר נהר שלום. לעומתם בעל ספר למנצח לדוד (י"ג, א') כותב שראוי יותר שיתפלל תפילה רגילה של שמונה עשרה ברכות, זאת משום שאף בכל שבת ראוי היה לומר את התפילה הזו אלא שלא הטריחוהו לאומרה. כמוהו כותב החיד"א בספרו מחזיק ברכה, ומוכיח מסתימת לשון הגמרא והפוסקים שלא הזכירו אלא את ההיכר של קידוש והבדלה. אולם בעל נהר שלום מיישב זאת שהגמרא נקטה את ההיכר בכניסת השבת וביציאתה, ובנוסף יש לומר שבתפילת לחש אין כל כך היכר.

בעל פתח הדביר דן בשאלה האם מתפלל תפילת מוסף ביום השביעי, והאם מניח תפילין ביום זה. לגבי הנחת תפילין הוא מסיק שראוי שלא יניח תפילין כלל ביום השביעי ובשאר הימים יניח בלי ברכה, אבל מביא דעה שיניח גם בשבת שלו מפני שאין איסור מן התורה להניח תפילין בשבת.

ההיתר להמשיך בדרכו

בגמרא מצינו שבכל הימים הותרה לו מלאכה רק לצורך פרנסתו, ולעיל הובאה מחלוקת הראשונים בביאור גדר זה. אמנם יש לדון האם הותר לו גם להמשיך להלך בדרך מאחר והליכה בדרך כרוכה באיסורים של יציאה מחוץ לתחום. יש לדון לגבי איסור זה הן ביום השביעי שאותו הוא מקדש כיום השבת והן בשאר הימים שגם בהם נוהגים איסורי מלאכה.

התוספות (ד"ה עושה) והרא"ש בהסברם הראשון סוברים שבעניין זה יש חילוק בין הימים, שביום השביעי אסור לו לצאת מחוץ לתחום, אך בשאר הימים מותר לו, שאם לא כן לעולם לא יגיע ליישוב. הם מסבירים שהגמרא לא הביאה איסור זה כדוגמה להיכר בין היום השביעי לשאר הימים משום ששביתה מהליכה אינה ניכרת כל כך.

לעומת זאת בהסברם השני הם כותבים שמותר לו להלך גם ביום השביעי וכך כותב גם הר"ן (על הרי"ף). גם הרמב"ן (מובא במגיד משנה) מסכים לכך ומנמק היתר זה בכך שאיסור תחומין הוא רק מדרבנן. הוא מוסיף שגם לדעת הסוברים שיש באיסור תחומין גם איסור מן התורה, מכל מקום איסור זה קל יותר שאין בו חיוב סקילה.

דעה ממוצעת למאירי אשר לגבי היום השביעי מחלק בין הליכה של יותר משלש פרסאות שאיסורה מן התורה ולכן לא הותרה, לבין הליכה של פחות משלש פרסאות שאיסורה מדרבנן ולכן מותרת גם ביום השביעי. עם זאת בשאר הימים מותרת הליכה גם של יותר משלש פרסאות.

הדעה המחמירה יותר היא של בעל ספר הבתים (בית מנוחה שער המלאכות האסורות ג', כ"ב) אשר מתיר בכל יום את ההליכה רק עד שלש פרסאות שהוא שיעור תחומין מדרבנן, וביום ששובת בו אוסר הכל.

השולחן ערוך כותב בסתם שמותר להלך בכל יום אפילו ביום שמקדש בו, ומכך עולה שהוא אינו מחלק בין היום השביעי לשאר הימים, וכן בין הליכה עד שלש פרסאות להליכה יותר משלש פרסאות, וכך כותב המשנה ברורה (סק"ח וסק"ט). פסק זה מתאים לשיטת הרמב"ן, הר"ן, התוספות והרא"ש (בהסברם השני).

נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך

המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת - מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי, ומברך בו ברכות היום ומבדיל במוצאי שבת. ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו - מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין - הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד.

השגת הראב"ד. פירוש: יום אחד יתר על שביעיות - אותו יום ניתר בכל מלאכה.

(רמב"ם שבת ב', כ"ב)

ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת - מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס - אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו מצומצמת. ומותר לילך בו בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו.

היה יודע מנין יום שיצא בו, כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו, אבל אינו יודע באיזה יום יצא - מותר לעשות מלאכה כל מה שירצהביום שמיני ליציאתו, שביום כזה יצא מביתו, דבודאי לא יצא בשבת, וכן ביום ט"ו וביום כ"ב, וכן לעולם.

(אורח חיים שד"מ, א'-ב')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US