עצה. מפרש בגמרא: כמלא פי גמל. נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה:

המוציא תבן כמלא פי פרה. והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה: דהא חזי לפי פרה. הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי: דחייב. דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו: עצה. לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה: רבי יוחנן אמר פטור. דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע"י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה:

המוציא לגמלים מאכל פרות בכמות קטנה המוציא לפרות מאכל גמלים בכמות קטנה המצניע עצה לאכילת פרה המוציא לגמלים מאכל פרות בכמות קטנה בתחילת הסוגיה מובא שנחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש האם מתחייבים על הוצאת תבן כשיעור פי פרה לצורך גמל. ריש לקיש פוטר בכגון זה משום שאין בזה שיעור החשוב למאכל הגמל, ורבי יוחנן מחייב כיוון שיש שיעור חשוב של מאכל פרה. אמנם למסקנת הגמרא כולם מחייבים בזה ומסביר רש"י (ד"ה דחייב) שבהוצאה מתחייבים על שיעור שהינו שיעור חשוב שאנשים מצניעים כמותו, ומחלוקתם היא אחרת כפי שיובא להלן. על פי זה נראה שהוא הדין בהוצאת שאר מאכלי בהמה, שמתחייבים על הוצאה בשיעור הקטן ביותר שראוי לאכילת בהמה כלשהי, אף אם מוציאים אותם לבהמה אחרת ששיעור אכילתה גדול. למשל המוציא עשבים שראויים לגדי בשיעור מלוא פי גדי עבור פרה. בניגוד לנאמר לעיל כותב בעל משנה למלך (הלכה א') שכל דבר שראוי לשני בעלי חיים שהולכים לחומרא לחייבו בשיעור הקטן - דווקא כשהוציא בסתמא, אבל כשהתכוון להוציא עבור זה שצריך שיעור גדול והוציא בשיעור המועט - פטור. למשל בדוגמא שהובאה לעיל, אם הוציא תבן לפרה -מתחייב רק כשיעור מלא פי פרה. הוא מבאר שהחיוב בסוגייתנו במוציא תבן לגמל הוא רק מפני שהתבן שכיח לפרה ואינו שכיח לגמל, ולכן חייב גם בשיעור מועט של מלא פי פרה אף שהוציא עבור הגמל. בעל מנחת חינוך (מוסך השבת ג', ו') דוחה את דבריו על פי התוספות לקמן (ק"ג ע"א ד"ה אם) אשר מדייקים מסוגייתנו שהולכים לחומרא לפי השיעור המועט, ומשמע שאינם סוברים שיש בכוונת המוציא כדי להקל עליו שיתחייב לפי השיעור הגדול שלכך הוציא. המוציא לפרות מאכל גמלים בכמות קטנה מסקנת הסוגיה היא שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בכגון שהוציא עצה שהיא מאכל גמלים לפרות בשיעור שראוי לאכילת פרה. מחלוקתם היא בשאלה האם אכילה על ידי הדחק נקראת אכילה, שרבי יוחנן סובר שאינה נחשבת לאכילה. מכיוון שעצה נאכלת על ידי פרות רק על ידי הדחק אין זה נחשב למאכל פרות כלל וממילא אין לחייב על הוצאתה אלא אם כן הוציא בשיעור חשוב של מאכל גמלים. לעומת זאת ריש לקיש סובר שאכילה על ידי הדחק נחשבת אכילה ולכן כשמוציאים לפרה עצה כשיעור מאכלה מתחייבים על הוצאה זו. לפי כללי הפסיקה כאשר נחלק רבי יוחנן עם ריש לקיש פוסקים כרבי יוחנן, ואכן כך מביא המאירי שיש פוסקים שפוטרים את המוציא עצה לפרה כמלוא פי פרה. אולם הרמב"ם מחייב בכגון זה, וצריך להבין מדוע אינו פוסק כרבי יוחנן. המגיד משנה כותב שהרמב"ם גרס בגמרא במקום "ריש לקיש" - "רבי אושעיא", וסובר שאף שהלכה כרבי יוחנן במחלוקותיו עם ריש לקיש, מכל מקום במחלוקותיו עם רבי אושעיא הלכה כרבי אושעיא. אכן כגרסה זו מצינו בדברי רבנו חננאל, בעל ההשלמה והריטב"א. בעל ספר קובץ (על הרמב"ם) מוסיף שגם בירושלמי כתוב שרבי אושעיא מחייב בזה. בעל ספר בן אריה (על הרמב"ם) מקשה על הסברו של המגיד משנה ממקומות אחרים שבהם פוסק הרמב"ם כרבי יוחנן גם כאשר נחלק עם רבי אושעיא. [הרחבה בעניין זה האם הלכה כרבי יוחנן או כרבי אושעיא ניתן לראות באנציקלופדיה תלמודית, ערך הלכה, הערה 970]. לכן בעל ספר בן אריה מתרץ את הרמב"ם באופן אחר. כמו שבתחילת הסוגיה בהעמדת רב דימי את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש נאמר שבסופו של דבר רבי יוחנן חזר בו, והורה כדברי ריש לקיש כך גם בהעמדתו של רבין את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בסופו של דבר רבי יוחנן חזר בו והסכים לשיטת ריש לקיש, אלא שהגמרא לא טרחה לחזור ולומר זאת. לפי זה להלכה יש לפסוק כשיטת ריש לקיש מאחר וגם רבי יוחנן מסכים לכך. כך מתרצים את הרמב"ם גם בעל מרכבת המשנה והמהר"ץ חיות (בחידושיו) בשם הגר"א. יש להוסיף שלשיטת הרמב"ם מתורצת קושיית התוספות (ד"ה אכילה). התוספות הקשו מדברי רבי יוחנן שאכילה על ידי הדחק אין שמה אכילה על ההלכה שנפסקה במסכת בבא קמא (י"ט ע"ב) לעניין נזקין שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה. הם מתרצים שיש לחלק בין אכילה לעניין נזקין לבין אכילה לעניין הוצאה בשבת. אולם לפי שיטת הרמב"ם שגם בסוגייתנו ההלכה היא שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה אין כלל קושיה. המצניע עצה לאכילת פרה במשנה לעיל (ע"ה ע"ב) למדנו: "... וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו" ופירש רש"י (ד"ה אין): "אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו - חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו". כלומר אף שניתנו שיעורים במשניות להוצאת דברים בשבת, מכל מקום אם אדם הצניע דבר מסוים וחזר והוציאו - מתחייב על כך אף שאין בזה שיעור הוצאה מכיוון שלאדם זה הדבר חשוב. בסוגייתנו הריטב"א כותב שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא כשלא הצניע את העצה לצורך אכילת פרה לפני שהוציאה, אולם אם הצניעה קודם לכן - גם ריש לקיש מודה שחייב על הוצאתה. לעומת זאת בחידושים המיוחסים לר"ן כתוב שלדעת רבי יוחנן אינו נחשב למצניע שמתחייב בכך כיוון שבטלה דעתו אצל כל אדם, ומכך עולה שמחלוקתם היא גם כאשר הצניע מתחילה את העצה לצורך מאכל פרות וגם בכגון זה רבי יוחנן פוטר. על שיטה זו קשה לכאורה מהמשנה שהובאה לעיל. אמנם יש להסביר שהמשנה לעיל עוסקת באדם שהצניע לצורך דבר ששיעור חשיבותו הוא קטן, אך אם הצניע לצורך דבר ששאר האנשים רגילים להשתמש בו בשיעור גדול יותר - לא מועילה הצנעתו. דוגמא לדבר, במשנה לקמן (צ' ע"ב) למדנו: "המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא". פירוש הדבר שאם אדם הצניע זרע כדי לזורעו באדמה, או כדי להראותו לאנשים כדוגמא הוא מתחייב גם בשיעור קטן ביותר, שיש חשיבות לזרע שהצניעו אותו לצרכים אלו. אולם אם אדם יצניע דבר מאכל לצורך אכילה, ששיעור אכילה חשובה הוא בכגרוגרת, והוא יצניע פחות מכך - אינו מתחייב על הוצאתו שאין חשיבות לאוכל בפחות מכגרוגרת. כך אכן כותבים הריא"ז (פרק י', הלכה א', א'-ב') והרשב"א (בחידושיו לקמן צ' ע"ב) שאין מתחייבים בהוצאת דבר מאכל שהצניעו בפחות מכגרוגרת. הסברה היא כפי שכותב בעל חידושים המיוחסים לר"ן שאם הצניע דבר שאין לו חשיבות לצורך מה שהצניעו - בטלה דעתו אצל כל אדם. יתר על זאת, אפשר שאף הריטב"א שסובר שמתחייבים על הוצאת עצה בשיעור של פרה אם הצניע זאת מתחילה לצורך אכילת פרות מודה לריא"ז ולרשב"א שוהבאו לעיל, ורק בעצה לפרות, שהן אוכלות זאת אך רק על ידי הדחק מועילה הצנעתו כדי להחשיב את הוצאת העצה בשיעור לפרות. נספח: פסק הרמב"ם תבן תבואה - כמלא פי פרה. תבן קטניות - כמלא פי גמל, ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה - כמלא פי פרה, שהאכילה על ידי הדחק שמה אכילה. וכו'.

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300