את החי במטה. וחי לא מיחייב על הוצאתו דהוא מקיל עצמו ונושא עצמו: דמשרבטי נפשייהו. משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן: בכפות. בין עוף בין אדם:

הקדמה פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים טעם הפטור בחי נושא את עצמו הסוגיות השונות לגבי נשיאת קטן המחלקים בין גילאים שונים המקלים בכל קטן הקדמה במשנה מבואר שאין חייבים על הוצאת אדם חי והגמרא מסבירה זאת על פי הכלל ש"החי נושא את עצמו" ולכן הנושאו פטור. בגמרא מבואר שפסק זה נכון גם לשיטת חכמים שחולקים על רבי נתן ומחייבים את המוציא בהמה חיה ועוף מפני שהם מודים שלגבי אדם אומרים כלל זה. עם זאת רבי יוחנן מסייג את ההיתר של רבי נתן רק לחי שאינו כפות, אך אם הוא כפות - גם רבי נתן מודה שחייבים על הוצאתו ומסתבר שדין זה נכון גם לדעת חכמים באדם כפות. בדין זה יש לברר מהי פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים, ומהם הטעמים לפטור נשיאת חי. כמו כן יש לעיין האם באדם תמיד אומרים שחי נושא את עצמו, או שבאדם קטן הדין שונה. יש לדון בכך לאור סוגיות נוספות שעוסקות בנשיאת תינוקות. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים כאמור נחלקו חכמים ורבי נתן לגבי נשיאת בעלי חיים, האם נאמר ש"חי נושא את עצמו" ולכן אין איסור תורה בנשיאתם או שבבעלי חיים יש איסור. לפי כללי הפסיקה הרי שיש לפסוק כרבים דהיינו כשיטת חכמים שיש איסור בנשיאת בעלי חיים. זאת ועוד, גם מהגמרא משמע שהלכה כחכמים שהרי היא טורחת ליישב את משנתנו כשיטתם. אכן כך פוסקים הרמב"ן (בחידושיו לדף ק"ל ע"א), הר"ן (נ"א ע"ב בדפי הרי"ף), המאירי (דף קכ"ח ע"ב), וכך פוסק גם הרמב"ם. לעומת זאת הרי"ד בפסקיו (קכ"ח ע"ב), הריא"ז (הלכה ג', ב') ובעל ספר המאורות פוסקים כרבי נתן שגם בבעלי חיים אומרים שהחי נושא את עצמו. הרי"ד מביא ראיה לפסק זה מהגמרא לקמן (קכ"ח ע"ב) שם אמרו שמותר לדדות עגלים וסייחים, ואם היה איסור תורה בנשיאתם היה על חכמים לאסור זאת מחשש שמא יבוא לשאתם. ראיה זו ניתן לדחות על פי דברי הר"ן (נ"א ע"א בדפי הרי"ף) שהטעם שלא גוזרים בעגלים וסייחים הוא מפני שהם גדולים ואין חשש שיבוא לשאתם. ראיה נוספת מביא הרש"ש במסכת עבודה זרה (ט"ז ע"א) מהגמרא לקמן (קמ"א ע"ב) שם אמרו שרבא סובר כרבי נתן, ומכאן שהלכה כמותו. גם ראיה זו ניתן לדחות על פי דברי הרי"ד עצמו בתוספותיו המסביר שאין כוונת הגמרא לומר שרבא פוסק כרבי נתן בניגוד לדעתם של חכמים, אלא מכיוון שהשמועה בכללותה שהחי נושא את עצמו מיוחסת לרבי נתן, השוו גם את דברי רבא שמתבסס על כלל זה לדברי רבי נתן, אך באמת דינו של רבא נכון גם לשיטת חכמים, וראה על כך עוד בהמשך. טעם הפטור בחי נושא את עצמו רש"י במשנה מפרש שאין חייבים על הוצאת אדם חי מאחר שהוא מקל על הנושאו. התוספות (צ"ד ע"א ד"ה שהחי) דוחים את ההבנה שהסיבה לפטור היא בגלל שהאדם נושא משא קל יותר מאחר וגם נשיאת משא קל אסורה. כמו כן הם כותבים שאין לפרש שהפטור הוא מכיוון שיש לאדם הנושא שותף בעשיית המלאכה שהוא האדם הנישא שמסייע לו ו"שניים שעשאוה - פטורים" שהרי אם שניים עשו מלאכה יחד, ואחד מהם יכול לעשותה לבדו והשני אינו מסוגל לעשותה לבדו - אותו שמסוגל לעשותה לבדו בלבד חייב, וכאן רק הנושא יכול לשאת את החי שבמיטה, ויכול לעשות זאת גם לבדו. למסקנה הם מפרשים שהפטור הוא מכיוון שלא מצינו במשכן נשיאת דברים חיים אלא מתים. הרא"ש בתוספותיו (צ"ד ע"א ד"ה שהחי) מקשה על כך שהלשון שהחי נושא את עצמו אינו משמע כפירוש זה, ועוד שאם כן מדוע לחכמים יש חילוק בין נשיאת בעלי חיים לנשיאת אדם וכן הרבה דברים לא נשאו במשכן ובכל זאת חייבים על נשיאתם. הרא"ש עצמו מקבל את ההסבר שהפטור כאן הוא משום שניים שעשאוה. הוא מסביר שאף שכשזה יכול וזה אינו יכול זה שיכול בלבד חייב, היינו משום שזה שאינו יכול אינו אלא מסייע שאין בו ממש, אולם בנושא את החי יש במסייע ממש ולכן שניהם פטורים. בהסבר דבריו נראה שכל הנושא את החי משתמש בפחות כח ממה שהיה משתמש אילו היה נושא אותו משקל כשאינו חי, כלומר שיש חסרון באיכות הפעולה מצד המטלטל, וזו הסיבה שפוטרתו. על פי האמור נראה לבאר את מחלוקת חכמים ורבי נתן שחכמים סוברים שנימוק זה נכון דווקא באדם, אולם בבעלי חיים כיוון שהם מכבידים על הנושאם - חייבים על נשיאתם. לעומת זאת בדברי רבי נתן שפוטר גם נשיאת בעלי חיים נראה להסביר שכיוון שבלאו הכי הם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם, אין בנשיאתם משום מלאכה חשובה שמתחייבים עליה. הסוגיות השונות לגבי נשיאת קטן כאמור בסוגייתנו מבואר שחכמים מודים שאין איסור בנשיאת אדם. אולם יש לעיין האם הדין נכון גם בקטן שאינו מהלך באופן עצמאי כאדם מבוגר. בעניין זה ישנן שתי סוגיות נוספות במסכתנו. בפרק מפנין (קכ"ח ע"ב) מובא שמותר לדדות כלומר לסייע בהליכה, לבעלי חיים בחצר שאינה מעורבת אך לא ברשות הרבים, אך לאישה מותר לדדות את בנה הקטן אפילו ברשות הרבים. רש"י (ד"ה דמקפיא) מסביר שבבעלי חיים שיש איסור תורה בטלטולם ברשות הרבים כשיטת חכמים, גזרו עליהם שאסור אפילו לדדותם שם, אך באדם שגם לשיטת חכמים אין איסור בטלטולו - לא גזרו עליו אפילו ברשות הרבים. מכך עולה לכאורה שגם בקטן שאינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו ללא עזרה סוברים חכמים שהחי נושא את עצמו. סוגיה נוספת מצינו בתחילת פרק נוטל (קמ"א ע"ב) שם אומר רבא שאם אדם הוציא תינוק אינו חייב על הוצאתו והגמרא מעמידה את שיטתו כשיטת רבי נתן. מכך משמע שלדעת חכמים מתחייבים על הוצאת קטן. המחלקים בין גילאים שונים התוספות (צ"ד ע"א ד"ה אבל) במסקנתם מסבירים שדברי רבא בפרק נוטל מתייחסים לקטן בן יומו שקטן כזה שווה בדינו לדין בהמה שנחלקו בה חכמים ורבי נתן ורבא עצמו סובר כשיטת רבי נתן. לעומת זאת בפרק מפנין מדובר על קטן שכבר גורר את רגליו, ודינו כגדול שגם לדעת חכמים אומרים בו שהחי נושא את עצמו. בדומה לתוספות מצינו לראשונים נוספים שמחלקים בין שלבי ההתפתחות השונים של הקטן. בעל המאור (נ"ט ע"א בדפי הרי"ף) סובר שתינוק שמסוגל ללכת אך אינו רגיל בכך ורגילים לנושאו תמיד דינו כבהמה ובאנו בזה למחלוקת רבי נתן וחכמים. בתינוק כזה עוסק רבא וסובר שפטורים על הוצאתו ולכן הגמרא מעמידה אותו בשיטת רבי נתן. לעומת זאת תינוק שאינו מסוגל ללכת כלל לבד אלא רק גורר את רגליו גם לדעת רבי נתן חייבים על הוצאתו משום שדינו דומה לדין אדם כפות שמבואר בסוגייתנו שגם לרבי נתן חייבים על הוצאתו. בפרק מפנין הסוגיה עוסקת בתינוק שאמנם יכול ללכת לבד אלא שאינו רגיל בכך ולכן האישה מדדה אותו, ולפי זה היה צריך לאסור זאת לפי שיטת חכמים. אמנם למעשה גם חכמים מתירים לדדותו משום "צערא דינוקא". הרמב"ן (קמ"א ע"ב), הרשב"א (קמ"א ע"ב) והר"ן (נ"א ע"ב בדפי הרי"ף) מחלקים באופן אחר. הם כותבים שבתינוק שרק גורר את רגליו בסיוע אחרים - נחלקו רבי נתן וחכמים. אולם אם גם זאת הוא איננו מסוגל אז גם לדעת רבי נתן דינו כאדם כפות שחייבים על הוצאתו. הריטב"א (קמ"א ע"ב) מסכם את השיטה הזו שישנם שלשה מצבים: כל שמדדה בכוחות עצמו - מודים חכמים לרבי נתן שהוא נחשב כמוציא את עצמו, כל שאינו מדדה אך מסוגל ללכת כשגוררים אותו - בזה נחלקו חכמים ורבי נתן ובקטן גמור שאינו מסוגל ללכת כלל אף בעזרת אחרים - גם לרבי נתן חייבים על הוצאתו. הרמב"ם כותב שמותר לאישה לדדות את בנה בזמן שנוטל רגל אחת ומניח את השנייה. מדבריו נראה שהדין כן גם ברשות הרבים, ואם כן משמע שבקטן כזה שנוטל אחת ומניח אחת אין מקום לגזור שמא תישאנו משום שאין בכך איסור תורה. כיוצא בזה כותב גם השולחן ערוך וכותב במפורש שמותר אפילו ברשות הרבים אך אוסר לגרור את הקטן. המגן אברהם (סקע"א) כותב שגרירת קטן היא טלטול גמור ואסורה אפילו בכרמלית, ומהמשך דבריו נראה שהוא פוסק כסוברים שבקטן שאינו מסוגל ללכת לבד אלא רק כאשר גוררים אותו - אין אומרים בו החי נושא את עצמו. כשיטה זו פוסקים גם הפרי מגדים, הבאר היטב (סקמ"א) והמשנה ברורה (סקקנ"ד). המקלים בכל קטן הרי"ד כאמור פוסק כשיטת רבי נתן, עם זאת את הגמרא שמעמידה את דברי רבא שפוטר את המטלטל קטן כרבי נתן הוא מסביר כאמור שאין הכוונה שחכמים מחייבים את המוציא קטן, אלא שרבא שפוטר הוא בשיטה העקרונית של רבי נתן שהחי נושא את עצמו אך במקרה של קטן גם חכמים מודים שפטור. כך מסביר גם הרא"ה (מובא בחידושים המיוחסים לר"ן, קמ"א ע"ב). לפי הסבר זה יוצא שגם אם פוסקים כשיטת חכמים, מכל מקום אומרים שבקטן חי נושא את עצמו, ואין מקור שמגביל את הגיל של הקטן, כך שניתן לומר שאפילו בקטן בן יומו חכמים מודים. כיוצא בזה עולה גם מתוך דברי התוספות (ק"ל ע"א, ד"ה רבי). הם מקשים על דברי רבי אליעזר במשנה שכשחלה מילה בשבת מותר להביא את הסכין דרך רשות הרבים אל התינוק כדי למולו, מדוע לא יביאו את התינוק למקום שהסכין נמצא שם, שהרי אין איסור תורה בטלטול תינוק מכיוון שהחי נושא את עצמו. מכך משמע שהם סוברים שאפילו בתינוק בן שמונה ימים אומרים שהחי נושא את עצמו ופטורים על הוצאתו. בספר תוספת שבת מסביר שדברי התוספות אמורים רק בקטן בן שמונה ימים, אך קטן בן יומו אסור בטלטול כדברי התוספות שהובאו לעיל, אולם רבי עקיבא איגר (שו"ת, סימן כ"ח) דוחה את דבריו, שאין מקום מסברה לחלק בין נשיאת קטן בן יומו לנשיאת קטן בן שמונה ימים ולמעשה מסיק שישנה סתירה בדברי התוספות. בעל תוספת שבת סובר להלכה כשיטתו בהסבר התוספות ולכן מסיק שאין איסור בנשיאת קטן שאינו בן יומו ובכך הוא חולק על שיטת המגן אברהם שהובאה לעיל. נספח א' - טבלת סיכום שיטות הראשונים בעניין טלטול קטן   תינוק שאינו הולך כלל תינוק שגורר את רגליו מדדה לבד אך מסתייע באחרים תוספות מחלוקת חכמים ורבי נתן החי נושא את עצמו ופטור לכל הדעות החי נושא את עצמו ופטור לכל הדעות רמב"ן, רשב"א דינו כאדם כפות ולכל הדעות חייבים על טלטולו מחלוקת חכמים ורבי נתן החי נושא את עצמו ופטור לכל הדעות בעל המאור דינו כאדם כפות ולכל הדעות חייבים על טלטולו דינו כאדם כפות ולכל הדעות חייבים על טלטולו מחלוקת חכמים ורבי נתן על פי הרי"ד, הרא"ה ותוספות (ק"ל ע"א ד"ה רבי) החי נושא את עצמו ופטור לכל הדעות נספח ב' - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המוציא בהמה, חיה ועוף אף על פי שהן חיים - חייב. אבל אדם חי - אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה - המוציא אותו חייב, והאשה מדדה את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת. (רמב"ם שבת י"ח, ט"ז) האשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת. (אורח חיים ש"ח, מ"א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300