מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

סוגיות בעיון ללימוד הדף היומי

נטילת ציפורניים ושיער בשבת

מסכת שבת, דף צ"ד ע"ב

סוגיה מספר 26

גמרא

משנה: הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו... - רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות.

גמרא: אמר רבי אלעזר: מחלוקת ביד, אבל בכלי - חייב. פשיטא, זו בזו תנן! מהו דתימא, רבנן בכלי נמי פטרי, והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דרבי אליעזר? קא משמע לן. ואמר רבי אלעזר: מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו - דברי הכל פטור. פשיטא, צפרניו תנן! מהו דתימא, רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב, והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן? קא משמע לן.

רש"י

וכן שערו. תולש שער ראשו בידיו: רבי אליעזר מחייב. בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב:

מחלוקת ביד. בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול: מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן. דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה: מחלוקת לעצמו. בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי: אבל לחברו. אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי: פשיטא צפרניו תנן. של עצמו:

 

מחלוקת התנאים ופסיקת ההלכה

משום איזה אב חייב

גוזז שאינו צריך לדבר הנגזז

מחלוקת התנאים ופסיקת ההלכה

במשנה נחלקו רבי אליעזר וחכמים שלדעת רבי אליעזר הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו חייב מהתורה אך לדעת חכמים חיובו מדרבנן. בגמרא רבי אלעזר מגביל את המחלוקת רק כשנוטל את שערו או ציפורניו בידו או בשיניו, שרק אז לדעת חכמים הוא פטור, אולם הנוטלם בכלי - לכל הדעות חייב. עוד הוא מבאר שהמחלוקת היא כשנוטל את ציפורניו או שערו שלו, אולם אם נוטל את של חברו - לכל הדעות פטור כשאינו עושה זאת בכלי.

רש"י (ד"ה מחלוקת ביד) מפרש שסיבת הפטור לשיטת חכמים כשנוטל ביד היא "שאין דרך גזיזה בכך בחול" וזהו שינוי בעשיית המלאכה. לפי זה גם לשיטת רבי אליעזר שפוטר כשנוטל ציפורני חברו ביד הסברה היא מכיוון שבנטילת ציפורני אחרים לכל הדעות אין דרך גזיזה כשאינו עושה זאת בכלי. מחלוקתם אם כן היא האם גזיזת ציפורני עצמו ביד נחשבת לשינוי מאופן המלאכה הרגיל או לא.

הר"ן כותב בשם רבינו חננאל שהלכה כרבי אליעזר ומנמק זאת בשתי סיבות. הראשונה משום שבגמרא רבי אלעזר מפרש שנוטל ציפורניו של חברו ביד פטור, וחידוש זה הוא רק לרבי אליעזר שהרי לדעת חכמים גם לעצמו פטור, והשנייה משום שראוי להחמיר באיסור תורה.

השפת אמת מעיר על הנימוק הראשון לפסוק כרבי אליעזר, שהרי הדברים הראשונים של רבי אלעזר שהמחלוקת ביד אולם בכלי כולם מודים שחייב - נאמרו בשיטת חכמים, שלרבי אליעזר תמיד חייב, אם כן רואים שרבי אלעזר מפרש גם את דברי חכמים ולא רק את דברי רבי אליעזר. הוא מתרץ הערה זו באומרו שבדברים הראשונים של רבי אלעזר יש חידוש אף בדעת רבי אליעזר שכאשר גוזז ציפורניו של חברו בכלי - חייב שהייתי יכול לטעות שגזיזת ציפורני חברו נחשבת תמיד לשינוי. אולם הדברים השניים אינם חידוש אלא בשיטת רבי אליעזר, שהרי חכמים פוטרים את הנוטל ציפורני עצמו ביד ובוודאי שגם את הנוטל ציפורני חברו באופן זה.

המשנה ברורה (בביאור הלכה ד"ה בין ביד) מעיר שמה שמביא הר"ן בשם רבינו חננאל אינו בנוסח שמופיע לפנינו שבו דווקא מבואר שפוסק כחכמים שנטילת הציפורניים אסורה רק משום שבות, ופסיקתו כרבי אליעזר היא על הסוגיה דלקמן (צ"ה ע"א) בעניין גודלת, כוחלת ופוקסת. הוא תולה את דברי הר"ן בשם רבינו חננאל בגרסה משובשת שהייתה לו בדבריו.

כשיטה זו שפוסקים כחכמים שהאיסור מדרבנן סוברים גם הרמב"ם, הריא"ז (הלכה ג', ו'), בעל ספר יראים (סימן רע"ד) והמאירי.

השולחן ערוך אוסר ליטול ציפורניים ושערות בין ביד ובין בכלי, בין לעצמו ובין לאחרים ומוסיף שחייב בשיעור של שתי שערות. מכך מדייק בעל אליה רבה שהוא פוסק כשיטת רבי אליעזר שמחייב בכל אלו ומתקשה מדוע אינו פוסק כחכמים. אולם נראה שאין דיוק זה מוכרח בדברי השולחן ערוך, שכן העיקר בדבריו שבא לאסור, ודבריו ש"חייב בשיעור של שתי שערות" אינן בדקדוק, שהרי אין דרכו לעסוק בנושאים שאינם נוגעים בזמן הזה ועיקר ההבדל בין חיוב מן התורה לאיסור מדרבנן הוא לעניין החיוב בקרבן.

משום איזה אב חייב

רש"י מפרש שהחיוב הוא משום גוזז. כך כותבים גם הרמב"ן (ק"ו ע"א ד"ה כל המקלקלין), הרי"ד (בפסקיו), המאירי והריטב"א, וכן נראה מהתוספות (ד"ה אבל).

לעומתם כותב רבינו יהונתן שחיובו משום תולש שהוא תולדה של קוצר. דעה זו מובאת גם בריטב"א אך הוא מקשה עליה שאין קצירה אלא בגידולי קרקע. עוד הוא מקשה שבמלאכת קוצר החיוב הוא רק כשזקוק לדבר הנקצר לפי השיטה שפוטרת במלאכה שאין צריכה לגופה, מה שאין כן במלאכת גוזז חייב גם כאשר גוזז ואינו צריך את הצמר שגוזז אלא רק את ייפוי העור, והרי כאן אינו זקוק לציפורניים ולשיער אלא לייפוי הגוף. את השאלה הראשונה ניתן ליישב על פי הדעות שסוברות שגם אדם ובעלי חיים מוגדרים כגידולי קרקע. לגבי השאלה השנייה ראה עוד להלן שיש החולקים וסוברים שאף בגוזז חייב רק כאשר צריך לדבר הנגזז ואת סוגייתנו מיישבים באופנים אחרים.

בעל ספר יראים (שם) כותב שהנוטל ציפורניו חייב משום תולדה של שניהם, דהיינו קוצר וגם גוזז.

עוד יש לדון כאן גם משום מלאכת ממחק, וראה עוד בעניין זה להלן.

גוזז שאינו צריך לדבר הנגזז

התוספות (ד"ה אבל) כותבים שהסוגיה כאן שמחייבת את הנוטל ציפורניו משום גוזז היא בשיטת רבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אך לשיטת רבי שמעון אינו חייב אלא אם כן צריך לדבר הנגזז. לעומתו כותב הרמב"ן (שם) שגם לפי רבי שמעון חייב מפני שכאן הנטילה היא עצם המלאכה, ואת פעולת הנטילה הוא צריך אף שאינו צריך לדבר הנגזז. מסתבר שלסברה זו מתכוון גם הריטב"א שהובא לעיל שמחלק בעניין זה בין מלאכת גוזז למלאכת קוצר.

הרא"ש מחד פוסק כרבי שמעון שפטורים על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך מאידך מביא את סוגייתנו להלכה. את שיטתו אי אפשר לתרץ כהסבר הרמב"ן מאחר ובתוספותיו הוא כותב כדברי התוספות שלרבי שמעון חייב בכגון זה רק כאשר צריך לדבר הנגזז. בעל קרבן נתנאל (אות ט') כותב שאפשר שכוונת הרא"ש בהביאו את סוגייתנו להלכה היא ללמדנו שכאשר צריך לדבר הנגזז - חייב.

הריב"ש (שו"ת, סימן שצ"ד) מוסיף לבאר את סברת הרמב"ן וכותב שגם במשכן היו גוזזים עורות על מנת לייפותם ולא בשביל הצמר בעורות התחשים. כנגד דברים אלו כותב בעל סדרי טהרה (שיירי טהרה, סימן קצ"ח סקל"ט) שאף אם היו עושים כן בעורות התחש במשכן - אין זה בגדר גוזז אלא בגדר ממחק, וכך מפרש רש"י לעיל (ע"ג ע"א ד"ה ממחקו) שהממחק הוא המגרר את השיער מהעור. אכן, החתם סופר (על השולחן ערוך) מקבל את העיקרון שמתחייבים בייפוי העור משום ממחק ומסביר כך את סוגייתנו, שאם נוטל ציפורניים ושיער וכוונתו לייפות את המקום - חייב משום ממחק, ושוב אין צורך להסביר את החיוב רק לפי רבי יהודה.

הרמב"ם פוסק כרבי יהודה שחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכיוון שכך אין קושיה על כך שפוסק כחכמים שחייב משום גוזז כאשר תולש ציפורניים ושיער בכלי. לעומת זאת בדעת השולחן ערוך שמחייב בהלכה שלפנינו את הנוטל שיער וציפורניים, כותבים המגן אברהם (סק"א) והש"ך (נקודות הכסף, יורה דעה סימן קצ"ח על הט"ז סקכ"א) שמדובר במי שזקוק לציפורניים, שרק הוא חייב כיוון שצריך לגופה של המלאכה.

מאידך גיסא, המשנה ברורה (בביאור הלכה) מאריך לבסס את ההלכה על השיטה שחייב גם כשאינו זקוק לציפורניים, ומוסיף שכך מסיק גם החכם צבי בתשובה. מלבד זה כבר נזכרו דברי החתם סופר שמפרש שחייב מדין ממחק, ואם כן בוודאי שחייב גם כשאינו זקוק לציפורניים.

נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך

הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו - הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר - פטור. וכו'.

(רמב"ם שבת ט', ח')

אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות. וכו'.

(אורח חיים ש"מ, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US