בין משם אחד. שתיהן אלפין: משתי שמות. אלף בית: משום רושם. סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב: מצינו שם קטן כו'. הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע"ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר חייב:

[כל השם. התיבה קרוי שם:] שם משמעון. ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו: אפילו לא כתב. מתיבה גדולה: אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת. והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה: שכיוצא בה מתקיימת. ולקמיה פריך היינו ת"ק: ר' יוסי אומר. מפרש למילתיה לקמן: היינו ת"ק. שש תת: וכי תימא אלף אלף דאאזרך. שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא: כיון דאיתא בגלטורי. קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן של מינין קלוטרוס ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר: כל השם. כל התיבה:

הקדמה דעת תנא קמא שבמשנה דעת רבי יהודה שבמשנה דעת רבי יהודה בשם רבן גמליאל המכוון מלכתחילה לכתוב שתי אותיות בלבד הקדמה בפרק כלל גדול למדנו במשנה (ע"ג ע"א) ששיעור החיוב במלאכת הכתיבה הוא שתי אותיות. במשנה שלנו מובאות דעות של שלשה תנאים באיזה אופן מתחייבים על כתיבת שתי אותיות. דעת תנא קמא שחייבים על כתיבת שתי אותיות בין משם אחד ובין משתי שמות דהיינו בין שהם מורכבות מצירוף של שתי אותיות שונות ובין שהם מורכבות מצירוף של אותה אות פעמיים. רבי יוסי סובר שהחיוב בשתי אותיות הוא משום רושם, דהיינו שאין צורך כלל במשמעות של כתיבה ואפילו בכתיבת שני סימנים מתחייבים, ולכן וודאי שבכל כתיבת שתי אותיות יש חיוב. השיטה השלישית היא שיטת רבי יהודה שחייבים רק בכגון שכותב שתי אותיות שהן חלק משם ארוך למשל "שם" מתוך המילה "שמעון". הגמרא מביאה ברייתא נוספת שם מוזכרים ארבע דעות, שחלקן כבר נזכרו במשנה. דעת תנא קמא שבברייתא היא כדברי רבי יהודה שבמשנה. דעת רבי יהודה שמובאת בברייתא שונה מכפי מה שמובא בשמו במשנה, ומסקנת הגמרא שדבריו בברייתא הם בשיטת רבן גמליאל רבו. הוא סובר שחייבים על כתיבת שתי אותיות אפילו הן אות אחת הכתובה פעמיים כגון שש, תת, גג וכדומה. שיטת רבי יוסי היא כפי שמובא בשמו גם במשנתנו שחייב על כל כתיבת שתי אותיות משום רושם. והדעה האחרונה שמוזכרת בברייתא היא דעת רבי שמעון שחייבים רק על כתיבה שכיוצא בה מתקיימת, ומבארת הגמרא במסקנה שכוונתו לכך שאם הוא מתחיל לכתוב מילה שלמה אינו חייב עד שישלים את כל המילה אף שכותב יותר משתי אותיות. נמצא אם כן בסיכומם של דברים שייתכנו חמש שיטות תנאים בעניין זה: א. תנא קמא שבמשנה, שחייב על כתיבת שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות. ב. רבי יוסי, שחייב משום רושם על כל שני סימנים. ג. רבי יהודה במשנה ותנא קמא שבברייתא, שחייב על כתיבת שם קטן משם גדול כגון שם משמעון. ד. רבי יהודה שבברייתא שלפי מסקנת הגמרא זוהי שיטת רבו - רבן גמליאל, חייב על כתיבת שתי אותיות אפילו הן אותה אות כגון: חח, שש, תת. ה. רבי שמעון, כשדעתו לכתוב תיבה שלמה אינו חייב אלא אם כן משלימה. דעת רבי שמעון פשוטה לפי מסקנת הגמרא שחייב רק על כתיבת מלה שלמה. כמו כן דעת רבי יוסי ברורה שחייב על כל כתיבת שתי אותיות, ונמצא שהן שתי השיטות הקוטביות ביותר. לעומת זאת בדעת תנא קמא שבמשנה יש לדון באלו תנאים מתחייב, וכן יש לדון בכך בשיטת רבי יהודה שבמשנה ובשיטת רבי יהודה בשם רבו - רבן גמליאל. דעת תנא קמא שבמשנה רש"י כותב (ד"ה בין) שלדעת תנא קמא חייב אפילו על כתיבת אא, כלומר שחייב על כל כתיבת שתי אותיות אף שהן זהות ואין להם משמעות בפני עצמן. מכך עולה שלמעשה אין מחלוקת כלל בין תנא קמא לרבי יוסי בעניין כתיבת שתי אותיות וכך כותב בפירוש הרי"ד שרבי יוסי בא לפרש את דינו של תנא קמא. המאירי מדייק מדברי הרי"ף שהעתיק את המשנה כצורתה בלי לפרשה שכך גם דעתו, שהרי הפירוש הפשוט בדברי תנא קמא שחייב תמיד על כתיבת שתי אותיות ואין צורך בתנאי נוסף. בניגוד להסבר רש"י מובא בחידושים המיוחסים לר"ן שלדעת תנא קמא חייב רק כשיש משמעות לאותיות שכתב, אך הוא מסכים לרש"י שחייב גם על כתיבת שתי אותיות זהות, ונמצא אם כן ששיטה זו דומה לשיטת רבי יהודה בשם רבן גמליאל. דעת רבי יהודה שבמשנה דעת רבי יהודה במשנה, שהיא גם דעת תנא קמא שבברייתא שחייבים על כתיבת שתי אותיות אך צריך שהם יהיו שונות. רש"י מוסיף (בד"ה מצינו) שצריך גם שתהיה להם משמעות. אולם בדברי הירושלמי (הלכה ג') מבואר שלדעה זו חייב גם על כתיבת שתי אותיות שאין להם משמעות, ובכך רבי יהודה מחמיר יותר מרבי יהודה בשם רבן גמליאל שלדעתו חייבים רק אם יש משמעות למה שכתב. דעת רבי יהודה בשם רבן גמליאל רבי יהודה בשם רבן גמליאל חולק על רבי יהודה וסובר שחייבים גם על כתיבת שתי אותיות שוות כגון חח, גג, תת. גם לדעה זו רש"י (ד"ה אלא וד"ה וכי תימא) כותב שצריך שתהיה משמעות למה שכתב וכך עולה גם מדברי הירושלמי (שם). יש להוסיף שכאמור לשיטת החידושים המיוחסים לר"ן, כך היא גם שיטת תנא קמא שבמשנה. באוצר הגאונים (סימן ר"צ) מופיע תנאי נוסף לדעה זו והוא ששתי האותיות שכתב, שכאמור יש להן משמעות בפני עצמן יופיעו בצירוף זה במקרא. מובאות לכך מספר דוגמאות: שש - "ושבצת הכתנת שש", חח - "חח ונזם", רר - "רר בשרו את זובו" ועוד דוגמאות. אפשר שגם מדברי רש"י (ד"ה וכי תימא) ניתן לדייק כך, שהסברה לפטור את הכותב אא היא מכיוון שלא מצאנו מילה כזו במקרא. הרמב"ם כותב מתחילה שהכותב שתי אותיות - חייב, ובהמשך הוא כותב שחייב גם על כתיבת שתי אותיות זהות "והוא שם אחד" ומביא כדוגמא לכך את המילים דד, תת, גג, רר שש, סס, חח. המאירי מסביר שהוא מצריך שתהיה משמעות למה שכתב, אך אם יכתוב אא - יהיה פטור. המגיד משנה כותב שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי יהודה, ונראה שכוונתו לשיטת רבי יהודה בשם רבן גמליאל. למעשה גם המשנה ברורה (סימן ש"מ, סקכ"ב, ה') פוסק כך שחייב אפילו על כתיבת שתי אותיות זהות ובלבד שיש להן משמעות. עוד יש לדון בשיטה זו האם כאשר כותב שתי אותיות שונות גם צריך שתהיה להן משמעות, או שבכגון זה מודה רבי יהודה בשם רבן גמליאל שחייב גם אם אין להן משמעות. המאירי אכן כותב שלשיטה זו מתחייבים בכתיבת שתי אותיות שונות גם כאשר אין להן משמעות וכך כותב גם בעל מנחת חינוך (מוסך השבת ל"ד, ג') בדעת הרמב"ם. אולם מדברי הירושלמי עולה שלדעת רבי יהודה בשם רבן גמליאל בכל מקרה יש צורך שתהיה משמעות למה שכתב. המכוון מלכתחילה לכתוב שתי אותיות בלבד במשנה ובגמרא כל הדוגמאות הן של המכוון לכתוב מילה שלמה ולא השלימה אלא כתב רק שתי אותיות מתוכה והשאלה האם מתחייב על כתיבת שתי אותיות אלו. הביאור הלכה (סימן ש"מ, ד"ה במשקין) כותב שמדברי רש"י בסוגיה ניתן ללמוד שכל המחלוקות בין התנאים הן רק בכגון זה, דהיינו שהתכוון לכתוב מילה שלמה אך למעשה כתב מתוכה רק שתי אותיות, אולם המכוון מלכתחילה לכתוב שתי אותיות בלבד - חייב לכל הדעות אפילו אם כותב שתי אותיות זהות ללא משמעות כגון אא. אכן רש"י (ד"ה אלא שתי אותיות) כותב שכאשר מכוון מלכתחילה לכתוב רק שתי אותיות החיוב פשוט יותר וניתן ללומדו מקל וחומר מהדין של הכותב שתי אותיות מתוך מילה שלמה. לעומתו, בעל אבן האזל מדייק אחרת מלשון הרמב"ם בפרק א' (הל' י"ד). הרמב"ם עוסק בעניין מי שלא השלים את כל המלאכה שתכנן לעשות אך מכל מקום עשה כשיעור החיוב של המלאכה שהוא מתחייב בכך. הוא מביא כדוגמא לכך את הכותב אגרת שמתחייב משכתב שתי אותיות. בהלכה זו הרמב"ם לא מסייג את החיוב בכתיבת שתי אותיות שיש להן משמעות, ומכך מסיק בעל אבן האזל שבכגון זה חייב אפילו בכתיבת שתי אותיות זהות ללא משמעות כגון אא. הוא מסביר שבפרק י"א מדובר על מי שמכוון לכתוב רק שתי אותיות שאז חייב רק בכתיבת שתי אותיות עם משמעות, אולם המכוון לכתוב אגרת שלמה וכתב רק שתי אותיות - חייב בכל מקרה. נראה ששתי הסברות ניתנות להבנה, שכן אפשר לומר שכיוון שהתכוון לכתוב אגרת שלמה ולא כתבה - אי אפשר לחייבו אלא כשכתב בכל זאת דבר שיש בו משמעות, אך כשמלכתחילה מכוון לכתוב רק שתי אותיות - מתחייב בכך. אך אפשר גם לומר להיפך, שדווקא משום שהתכוון לכתוב אגרת שלמה - ממילא גם חלק ממנה נחשב לדבר המחייב, הגם שהוא עצמו חסר משמעות. נספח: פסקי הרמב"ם הכותב שתי אותיות - חייב... הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד, כמו דד, תת, גג, רר, שש, סס, חח - חייב, וכו'. (רמב"ם שבת י"א, ט'-י') כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה, ועשה כשיעור - חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה. כיצד? הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת, אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת, אלא משיכתוב שתי אותיות - יתחייב וכו'. (רמב"ם שם א', י"ד)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300