נראה בעיני דהכי גרסינן ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו'. ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו: יצא ידי הקריעה. שאדם חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה. ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון: הא ר' יהודה כו'. ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו: נחת רוח ליצרו. שמשכך את חמתו: מי שרי והא תניא כו'. אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו: בך. משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: שליף מצבייתא. מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו: מוניני. ציר של דגים קטנים: נכתמא. כיסוי הכד:

קריעה שלא על מנת לתפור הקורע על המת הקורע בחמתו קריעה שלא על מנת לתפור במשנה נאמר שהחיוב במלאכת קורע הוא כשקורע על מנת לתפור שתי תפירות. מכך ניתן לדייק שרק כאשר קורע על מנת לתפור מתחייב, אך אם קורע ואיננו מתכוון לתפור את הקרע - אינו חייב משום קורע. כך אכן כותבים התוספות לעיל (ע"ג ע"ב ד"ה וצריך) שכאשר קורע לא על מנת לתפור אינו מתחייב משום קורע אפילו לדעת רבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום שהתנאי שיהיה על מנת לתפור הוא חלק מהותי מהגדרת המלאכה. גם הריטב"א במסכת מכות (ג' ע"ב) כותב שמי שפותח בית הצוואר של חלוק אינו חייב משום קורע אלא משום מכה בפטיש משום שהקריעה איננה על מנת לתפור אף שיש בה תיקון. כדבריו כותב גם הבית יוסף בסימן שי"ז. אמנם בשיטתם ניתן לומר שהם אומרים זאת רק בדעת רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומכיוון שהם פוסקים כמותו אי אפשר לחייב את הקורע אף שמתקן אלא אם כן הקריעה היא לצורך תפירה. סיוע להסבר זה ניתן להביא מהמשך הסוגיות, שהרי מחייבים את הקורע על מתו או הקורע בחמתו לדעת רבי יהודה אף שאינו קורע על מנת לתפור. אכן מדברי הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו נראה כך, שהוא כותב שאין קריעה מלאכה שצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור. אלא שלכאורה שיטת התוספות שבפרק כלל גדול קשה, שהרי הם כותבים שגם לדעת רבי יהודה מתחייב רק הקורע על מנת לתפור ואילו לקמן מבואר שהקורע בחמתו ועל מתו חייב לדעת רבי יהודה. בעל קהלת יעקב (סימן ל"ה) ובעל שו"ת אבני נזר (או"ח סימן קפ"ו, ג') מתרצים שבגמרא לקמן מדובר באופן שמתכוון לתפור את הקריעה לבסוף ולכן נחשב לקורע על מנת לתפור. מדבריהם עולה שהגדר בקורע על מנת לתפור הוא שבכוונתו לחזור ולתפור, ולא שהקריעה היא לצורך התפירה שתהיה לבסוף. בהסבר הגדר הזה ניתן לומר שסתם קריעה נחשבת לקלקול, ורק כשידוע שחוזר ותופר את הקרע הרי זה מגלה שהיה תיקון במעשה הקריעה עצמו ואינו נחשב למקלקל. בעל קהלת יעקב מוסיף עוד הסבר שבקריעה שהיא לבדה מתקנת, כגון הקורע על מתו או בחמתו, גם לדעת התוספות מתחייבים. אולם קריעה שאינה סוף התיקון, אלא צריך תיקון נוסף לאחר הקריעה, כגון הפותח בית הצוואר שצריך אחרי הקריעה תיקון נוסף, אז רק אם התיקון נעשה על ידי תפירת הקרע מתחייבים, וכיוון שבפתיחת בית הצוואר התיקון הנוסף אינו על ידי תפירת הקרע - אין מתחייבים על כך משום קורע. לעומת זאת, התוספות בסוגייתנו (ק"ה ע"ב ד"ה הא רבי יהודה) כותבים שאף לרבי שמעון חייבים על קריעה שאינה על מנת לתפור, אם הקריעה היא לצורך מצווה. בדומה לכך כותב הרמב"ן שכאשר קורע את הבגד בגלל שצריך ללכת עם בגד קרוע נחשב הדבר למלאכה הצריכה לגופה. לדבריהם צריך לומר שמה שכתוב במשנה "הקורע על מנת לתפור" אינו תנאי מהותי במלאכת הקורע, אלא רק תנאי שהקריעה תחשב למלאכה הצריכה לגופה, אך ישנם אופנים נוספים שהקריעה נחשבת צריכה לגופה. נמצא אם כן בסיכום הדברים שלוש שיטות בראשונים בעניין הקורע שלא על מנת לתפור. דעת התוספות בפרק כלל גדול שפטור אפילו לדעת רבי יהודה. דעת הריטב"א שפטור רק לדעת רבי שמעון. ודעת התוספות בסוגייתנו והרמב"ן שישנם אופנים שמתחייב אפילו לדעת רבי שמעון. מדברי הרמב"ם נראה שהוא פוטר רק את הקורע ומקלקל, אך הקורע ומתקן, אף שאינו קורע על מנת לתפור - חייב. פסיקה זו מובנת שהרי שיטת הרמב"ם באופן עקרוני היא כשיטת רבי יהודה שמחייב את העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לעומת זאת השולחן ערוך פוסק כרבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי זה היה מקום לומר שלא יתחייב אלא אם כן קורע על מנת לתפור. אולם בסימן ש"מ (סעיף י"ד) כותב השולחן ערוך שהמפרק ניירות דבוקים חייב משום תולדת קורע, אף שקריעה זו אינה על מנת לתפור. המשנה ברורה (ביאור הלכה, שם) מיישב את שיטת השולחן ערוך על פי דברי התוספות והרמב"ן שישנם אופנים שהקורע שלא על מנת לתפור חייב, וסובר השולחן ערוך שכל קריעה שיש בה תיקון נחשבת למלאכה הצריכה לגופה. לעומת זאת הרבה פוסקים סוברים שיש לפטור את הקורע שלא על מנת לתפור מפני שעשה מלאכה שאינה צריכה לגופה, והם: המגן אברהם (סימן שי"ז סק"י), החיי אדם (כלל כ"ט, ב' בנשמת אדם) ובעל ערוך השלחן (סימן שי"ז, כ'), ולפי שיטתם יוצא שאין המפריד ניירות דבוקים חייב משום קורע. הקורע על המת במשנה נאמר שהקורע על מתו - פטור, ואילו הגמרא מביאה ברייתא בה נאמר שחייב על כך. הגמרא מתרצת שיש חילוק בין מת שחייבים לקרוע עליו שאם קורע עליו בשבת חייב, לבין מת שהקריעה עליו רשות שאם קורע עליו בשבת - פטור. בהמשך הסוגיה הגמרא מתרצת סתירה נוספת בין הברייתא שמחייבת את הקורע בחמתו לבין המשנה שפוטרת אותו שהמשנה היא בשיטת רבי שמעון שפוטר את העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה והברייתא היא בשיטת רבי יהודה. רש"י (ד"ה הא רבי יהודה) כותב שלמסקנה ניתן לתרץ כך גם את הסתירה לגבי הקורע על המת, שהמשנה שפוטרת היא בשיטת רבי שמעון. לפי זה יוצא שגם הקורע על מתו בשבת אינו מתחייב לפוסקים כרבי שמעון. כהסבר זה נראה גם מהרי"ף והרא"ש שמביאים את משנתנו כצורתה ואינם מביאים את כל הדיון שבגמרא, מכאן שסוברים שפטור מפני שהלכה כרבי שמעון. גם מדברי הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן נראה כך, שהם מפרשים שהמשנה כרבי יהודה ופטור מפני שמדובר במת דעלמא, משמע שלרבי שמעון פטור אפילו אם קורע על מתו. לעומת זאת, התוספות (ד"ה הא) חולקים וסוברים שבקורע על מתו חייב גם לרבי שמעון, וכפי שכבר הוזכר לעיל לשיטתם העושה מלאכה לצורך מצווה נחשב הדבר למלאכה הצריכה לגופה. כמו כן אין בכך קלקול כיוון שבשבילו זהו תיקון בבגד שיוכל ללובשו בימי אבלו. כיוצא בזה מביא הרמב"ן פירוש נוסף לפיו גם רבי שמעון מודה שהקורע על מתו חייב, שכיוון שצריך ללבוש בגד קרוע - לכן נחשבת הקריעה למלאכה שצריכה לגופה. גם המאירי כותב שאין המצווה מחשיבה את המלאכה כצריכה לגופה, אך מצווה שזמנה עובר כן מחשיבה את המלאכה לצריכה לגופה. הרמב"ם פוסק שהקורע על מת שחייב לקרוע עליו - חייב, אך אין להוכיח מכך שהוא סובר שקריעה על מת היא מלאכה הצריכה לגופה, שהרי שיטת הרמב"ם שחייבים גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרמב"ם מנמק את החיוב בכך שהוא מיישב את דעתו בדבר זה. לנימוק זה ייתכן שיש השלכה על השיעור המחייב, שהרי אם החיוב נובע מכך שמקיים מצווה, הרי שרק אם יקרע טפח שזהו שיעור הקריעה על המת יתחייב, אולם אם החיוב הוא על כך שמיישב את דעתו ייתכן לחייבו גם על פחות. אכן בעל מנחת חינוך (מוסך השבת, מלאכת הקורע) מדייק מלשון הרמב"ם שאינו כותב שמתחייב בשיעור טפח שאף בקורע על מתו שיעור החיוב הוא כמו שהתבאר במשנה שהוא בשתי תפירות. הקורע בחמתו גם לגבי הקורע בחמתו הגמרא מעוררת סתירה בין המשנה שפוטרת לבין הברייתא שמחייבת, וכאמור התירוץ הוא שהמשנה היא בשיטת רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. עם זאת הגמרא מוסיפה להקשות על העמדת הברייתא כרבי יהודה שגם לשיטתו המקלקל פטור, ומתרצת תחילה שכיוון שהוא עושה נחת רוח ליצרו נחשב למתקן. הגמרא מוסיפה להקשות שאין לקרוע למטרה זו כיוון ש"המקרע בגדיו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה", ומתרצת למסקנה שקורע כדי להטיל אימה על בני ביתו ולא משום שכועס. רש"י (ד"ה מי שרי) מפרש שהקורע כדי להשקיט את כעסו אינו מתקן אלא מקלקל שהרי הוא נכנע ליצרו ומרגילו לבוא עליו, כדברי הגמרא "שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ממילא הקורע בחמתו לשכך כעסו פטור אפילו לשיטת רבי יהודה שהוא מקלקל. לעומת זאת הרמב"ם מחייב את הקורע בחמתו ליישב את דעתו "מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה - הרי הוא כמתקן וחייב". הראב"ד בפרק ח' (הלכה ח') מקשה עליו מדברי הגמרא שקוראת לקורע בגדיו בחמתו עובד עבודה זרה ומכאן שאינו מתקן. שיטתו נראית כשיטת רש"י שהובאה לעיל. את שיטת הרמב"ם מסביר המגיד משנה שהוא מפרש שקושיית הגמרא אינה על כך שהקורע בחמתו חייב משום קורע בשבת, אלא כל ששאלו הוא על עצם הדבר שמזכירים זאת באופן שניתן להבין כאילו מותר לקרוע מתוך כעס. כאמור בגמרא מבואר שהקורע בחמתו חייב רק לרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אך לרבי שמעון פטור אף שיש תיקון בקריעה זו. לפי זה צריך להבין לשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל לגבי הקורע על מתו שחייב אף לרבי שמעון כיוון שיש תיקון בקריעה זו שיכול ללבוש את הבגד, מדוע בקורע על מתו שמתקן בקריעה זו נחשב הדבר למלאכה הצריכה לגופה, ואילו בקורע בחמתו אף שגם הוא מתקן אינו נחשב לקריעה הצריכה לגופה. החילוק הנראה הוא שיש הבדל בין צורך הקיים בתיקון הבגד עצמו שקורע לבין צורך שאינו שייך לבגד עצמו. נספח: פסקי הרמב"ם הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות - חייב. אבל הקורע להפסידה - פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו - חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה - הרי הוא כמתקן וחייב. והפותח בית הצואר בשבת - חייב. (רמב"ם שבת י', י') ...אבל החובל בחבירו, אף על פי שנתכוון להזיק - חייב, מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו - חייב. השגת הראב"ד. כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו, אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו - קראוהו עובד עבודה זרה, וכל שכן חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה. (רמב"ם שם, ח', ח') ...והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו - חייב, אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, ובחובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע... השגת הראב"ד. כל זה הבל ורעות רוח. (רמב"ם שם י"ב, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300