הקדמה במשנה מבואר שאם האדם התחיל עיסוקים כסעודה, מרחץ וכדומה סמוך לזמן התפילה אינו צריך להפסיק. יחד עם זאת המשנה מחלקת בין קריאת שמע לתפילה, שלצורך קריאת שמע יש להפסיק. בגמרא מבואר שהנידון הוא לגבי חברים העוסקים בתורה בדומה לנאמר על רבי שמעון בן יוחאי שאינו מפסיק מתלמודו לצורך תפילה אך מפסיק לקריאת שמע, אולם שאר האנשים העוסקים בתורה צריכים להפסיק הן לתפילה והן לקריאת שמע. עם זאת לא מפורש האם מדובר רק בכגון שגם אם לא יפסיק יישאר מספיק זמן אחר כך להשלים את התפילה וקריאת שמע. גם במסכת סוכה (דף ל"ח ע"א) דנה הגמרא בהפסקת סעודה לצורך קיום מצוות, ושם הגמרא מקשה ממשנתנו שאומרת שאין צריך להפסיק לצורך תפילה על המשנה שם ממנה עולה שצריך להפסיק סעודה לצורך נטילת לולב גם כאשר חיובו הוא מדרבנן. רב ספרא מתרץ שם: "הא דאיכא שהות, הא דליכא שהות". אם כן, את משנתנו שמתירה להמשיך לאכול למי שהתחיל גם כאשר כבר הגיע זמן התפילה יש להעמיד דווקא כאשר נשאר די זמן לאחר הסעודה להשלים את התפילה, אך אם יש חשש שיעבור זמן התפילה לאחר הסעודה - יש להפסיק ולהתפלל. הפסקת עיסוקים לצורך קיום מצווה מן התורה כאמור לגבי תפילה המסקנה היא שאם נשאר די זמן אין צריך להפסיק את עיסוקיו. אולם לגבי מצוות שהן מן התורה יש לדון שמא חייבים להפסיק אף אם יש די שהות. הרא"ש (סוכה פ"ג סימן כ"ז) מוכיח מסוגייתנו מכך שמפסיקים לצורך קריאת שמע שיש להפסיק לצורך מצווה מן התורה גם כאשר יש שהות. נראה שכוונתו לכך שאת המשנה העמדנו כאשר יש שהות ביום, ולמרות זאת בסיפא של המשנה מבואר שמפסיקים לצורך קריאת שמע. גם מדברי רש"י בפירושו למשנה (ד"ה מפסיקין) המבאר שהטעם שמפסיקים לקריאת שמע הוא מפני שחיובה מן התורה נראה כך. בנוסף לכך ראשונים נוספים מחלקים בין מצווה מן התורה לבין מצווה דרבנן כחילוקו של הרא"ש על פי הגמרא במסכת סוכה (ל"ח ע"א), וכך פוסק הראב"ד (בהשגותיו להלכות קריאת שמע פ"ב ה"ו). הרחבה בעניין זה ניתן למצוא בבירור הלכה למסכת סוכה שם, ציון א'. גם הר"ן במסכת סוכה (י"ח ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה הלכך) מסכים לשיטה זו, אלא שמסייג זאת רק כאשר התחיל את סעודתו לאחר שכבר הגיע זמן חיוב המצווה, אך אם התחיל קודם שהגיע זמן המצווה, אף שאחר כך הגיע זמן המצווה - אינו צריך להפסיק אם יש עוד שהות, וכך סוברים גם עוד ראשונים כפי שהתבאר בעבר (סוגיה מספר 2 לדף ט' ע"ב). לעומת זאת דעת בעל המאור (ג' ע"ב בדפי הרי"ף) שהסיפא של המשנה עוסקת אפילו כאשר אין שהות להשלים את התפילה וקריאת שמע ובכל זאת אין צורך להפסיק מאחר שמדובר בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם העוסקים בתורה שכפי שמבארת הגמרא אינם צריכים להפסיק אפילו אם יבטלו לגמרי את התפילה, אך לצורך קריאת שמע צריכים להפסיק. לפי זה אפשר שאם יש שהות ביום אין צריך להפסיק אפילו למצווה מן התורה, וכך מובא במאירי (למסכת סוכה שם) שיש הפוסקים כך להלכה. לפי שיטה זו עולה שאין כל הבדל בין מצווה מן התורה למצווה דרבנן, בשתיהן אם יש שהות - אינו פוסק, ואם אין שהות - פוסק, חוץ מרבי שמעון בן יוחאי וחביריו שכאשר הם עוסקים בדברי תורה אף אם אין שהות - אינם צריכים להפסיק לתפילה אך מפסיקים לקריאת שמע. כאמור נחלקו הרא"ש ובעל המאור האם הסיפא של המשנה עוסקת כאשר יש שהות ובכל אדם או גם כאשר אין שהות ובתלמידי חכמים שתורתם אומנותם כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. נראה שמחלוקתם נובעת מהבנת הגמרא, שלדעת בעל המאור הגמרא מעמידה את המשנה בדומה לברייתא שעל פי הסברו של רבי יוחנן עוסקת בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אלא שישנו קצת דוחק בשיטה זו שצריך לומר שהרישא עוסקת במצב שיש שהות והסיפא במצב שאין שהות. אמנם לדעת הרא"ש הגמרא רק הביאה סיוע מהברייתא שלגבי העוסקים בתורה ישנו חילוק בין קריאת שמע לתפילה, וממילא ניתן להעמיד את הסיפא של המשנה שכופלת את הדין שאין צריך להפסיק לצורך תפילה במי שעסוק בלימוד תורה. העוסקים בתלמוד תורה כפי שכבר הובא לעיל הרא"ש מסיק מכך שמפסיקים תלמוד תורה לצורך קריאת שמע שלצורך מצווה מן התורה יש להפסיק אף אם יש שהות. נראה שסברתו היא שאם מתלמוד תורה מפסיקים כל שכן שיש להפסיק גם משאר העיסוקים. יתרה מזאת, אף שלדעת הר"ן מי שהתחיל בסעודה צריך להפסיק לצורך מצווה מן התורה אף שיש שהות כדי לגמור את הסעודה ולקיימה אחר כך כפי שהתבאר לעיל, מכל מקום הוא כותב (דף ה' ע"א בדפי הרי"ף) שהעוסקים בתלמוד תורה אינם צריכים להפסיק אם אכן אין חשש שמתוך כך יעבור הזמן וכך סובר גם בעל המאור (דף ג' ע"ב בדפי הרי"ף). שיטה אחרת המרחיבה עוד יותר את הפטור של העוסק בתורה מובאת בירושלמי (הלכה ב') ולפיה כל העוסק בדברי תורה אינו צריך להפסיק לצורך תפילה אפילו אם על ידי כך יבטל לגמרי את התפילה, ורבי שמעון בר יוחאי וחביריו אינם צריכים להפסיק אפילו לקריאת שמע גם כאשר אין די שהות. עם זאת מבואר שם שדווקא לקריאת שמע שהיא שינון כדברי תורה אינם מפסיקים, אולם לכל מצווה אחרת כמו סוכה ולולב - צריכים להפסיק אפילו אלה שתורתם אומנותם. שיטת הרמב"ם הרמב"ם בהלכות קריאת שמע מחלק בין העוסק בתלמוד תורה לבין העוסק בשאר דברים, אלא שלשיטתו העוסק בתלמוד תורה צריך להפסיק לצורך קריאת שמע אך העוסק בשאר הדברים אינו צריך להפסיק. מסתבר שמדובר במצב בו יש די שהות לקרוא אחר כך ואף על פי כן צריך להפסיק את לימודו. נמצא שסברתו הפוכה מסברת הרא"ש שהובאה לעיל, שהרי לשיטת הרא"ש חמור דינו של העוסק בדברי תורה, שאפילו למצווה מן התורה אינו פוסק, מה שאין כן העוסק בשאר דברים צריך להפסיק לצורך קיום מצווה מן התורה, אך לדעת הרמב"ם קל דינו של העוסק בתורה שהוא מפסיק לקריאת שמע אף כאשר יש שהות, מה שאין כן העוסק בשאר דברים שאינו מפסיק כאשר יש שהות. הכסף משנה מנמק את פסק הרמב"ם "משום שכשעוסק בדברי תורה, כשפוסק מהם לקריאת שמע אין זה הפסק, שגם קריאת שמע דברי תורה הם, מה שאין כן להפסיק מאכילה לקריאת שמע". הסבר נוסף מובא בספר קרית ספר למבי"ט, לפיו העוסק בתלמוד תורה יכול בקלות לחזור לתלמודו גם לאחר ההפסקה, אבל העוסק בדברים אחרים - אפשר שאם יפסיק לא יוכל אחר כך להשלים את עיסוקו. נראה שנפקא מינה בין ההסברים תהיה האם צריך להפסיק מתלמודו לצורך שאר מצוות, לפי הכסף משנה אפשר שכאן לא יפסיק, שהרי אין העיסוק במצוות המשך לתלמודו, ברם לפי הסבר בעל קרית ספר נראה שגם כאן יפסיק. מכל מקום יש להקשות על דינו של הרמב"ם מהמבואר במשנה שמפסיקים לקריאת שמע. הכסף משנה מסביר שהרמב"ם כותב כך על פי הגמרא שהסיפא שעוסקת בהפסקה לצורך קריאת שמע מדברת על העוסקים בתורה, ולפי זה ניתן לומר שמי שהתחיל לסעוד - אינו צריך להפסיק, וכפי שהובאה לעיל הסברה לחלק ביניהם. בנוסף לכך סובר בעל כפות תמרים (על מסכת סוכה, שם) ששיטת הרמב"ם בסוגיה במסכת סוכה היא שאין חילוק בין מצווה מן התורה למצווה דרבנן, ולשתיהן אין צורך להפסיק סעודתו אם יש שהות ביום. על פי זה מובן שהרמב"ם פוסק שאינו צריך להפסיק סעודתו לצורך קריאת שמע. עוד כותב הכסף משנה שאפשר להעמיד את דברי הרמב"ם שאין צריכים להפסיק לקריאת שמע באדם שהתחיל את העיסוקים בהיתר, כלומר לפני שהגיע הזמן וכדברי הר"ן שהובאו לעיל. לפי זה אפשר שלדינא אין כלל מחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם, שדברי הראב"ד מוסבים על אדם שהתחיל באיסור ולכן הוא צריך להפסיק, וכך נוקטים הב"ח והמגן אברהם (סימן ע' סק"ו). שיטת השולחן ערוך השולחן ערוך בהלכות קריאת שמע (סימן ע' סעיף ה') מביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי הפסקת עיסוקים לצורך קריאת שמע כשיש עוד שהות אך אינו מכריע. אלא שיש להעיר שמדברי השולחן ערוך בהלכות לולב (סימן תרנ"ב סעיף ב') עולה שהוא פוסק כשיטת הרא"ש והר"ן שכן הוא פוסק שאם התחיל סעודתו ביום טוב ראשון של סוכות ועוד לא נטל לולב, שחיוב הנטילה מן התורה צריך להפסיק סעודתו ולפי זה גם בהלכות קריאת שמע היה לו להכריע במחלוקת הרמב"ם והראב"ד כשיטת הראב"ד. המגן אברהם (שם) מתרץ שכיוון שזמן נטילת לולב כל היום, ובמשך היום מצויה אכילה ושתייה יש חשש גדול יותר שיימשך אחר סעודתו ויבטל את המצווה. אמנם למעשה מסקנת רוב הפוסקים כמובא במשנה ברורה (סקכ"ג) להחמיר כשיטת הראב"ד שיש להפסיק לצורך קריאת שמע אף אם יש שהות ביום, ומלבד זאת לדעת רבים גם הרמב"ם מסכים לכך, אלא שהוא דיבר על אדם שהתחיל בהיתר וכפי שהובא לעיל. בסימן רל"ה פוסק השולחן ערוך כדעת הר"ן שרק אם התחיל לאחר שכבר הגיע זמן חיוב קריאת שמע צריך להפסיק ומשמע שאם התחיל בזמן ההיתר אינו צריך להפסיק אף למצוות קריאת שמע שהיא מן התורה. כך כותב גם הרמ"א בהלכות לולב (שם) שאם התחיל סעודתו בהיתר אינו צריך להפסיק, אולם הט"ז (סק"ד) חולק וסובר שצריך להפסיק גם כשהתחיל בהיתר. המשנה ברורה (סק"ט) פוסק כדעת הט"ז, אולם נראה מדבריו שבביאור הלכה (ד"ה בדאיכא שהות) שהוא מסכים עם הט"ז רק לגבי סעודה קודם מצווה כנטילת לולב שזמנה מתחילת היום והתחלה בהיתר היא גם קודם לזמן תפילה, ולגבי תפילה ישנו דין מיוחד שאסור לאכול בבוקר לפני התפילה כמבואר בשולחן ערוך (סימן פ"ט סעיף ה') ואפילו אם התחיל בהיתר צריך להפסיק (כמבואר שם במשנה ברורה סקכ"ט) וכיוון שצריך להפסיק לתפילה - ייטול גם לולב. אמנם לגבי שאר עיסוקים - אם התחיל בהיתר פוסקים כדעת הר"ן שאינו צריך להפסיק אפילו למצווה מן התורה כאשר יש שהות ביום וכך הוא כותב במפורש בסימן ע' (סקכ"ג). פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה - פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו - אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה. (רמב"ם תפילה ו', ח') היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע - פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים - לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות. היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין - גומר ואחר כך קורא קריאת שמע, ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא - הרי זה משובח. השגת הראב"ד. לא כי, אלא מפסיק וקורא ואף על פי שיש שהות לקרות, מפני שהיא מן התורה. ואם אין שהות - אפילו לתפלה דרבנן מפסיק, ואיתא להא מילתא במסכת סוכה פרק לולב הגזול, ורמיזא נמי במסכת ברכות. (רמב"ם קריאת שמע ב', ה'-ו') היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקים בדין - להרמב"ם גומר ואחר כך קורא קריאת שמע, ואם היה מתירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא - הרי זה משובח. ולראב"ד, מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות. (אורח חיים ע, ה) מי שתורתו אומנתו, כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו - מפסיק לקריאת שמע ולא לתפלה, אבל אנו מפסיקים בין לקריאת שמע בין לתפלה. הגה. ואם לומד לאחרים - אינו פוסק, כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ט, ומכל מקום פוסק וקורא פסוק ראשון של קריאת שמע, ואם אין השעה עוברת ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא קריאת שמע - אינו פוסק כלל. (שם קו, ג) [הערה: סוגיה זו נערכה גם על פי בירור הלכה למסכת סוכה, לח ע"א ציון א].

' לע"נ ____________________ '