נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה: שחרית. קודם סעודה: לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת ואפי' טובא הוה שרי ליה אי לאו משום גזירה וכדמפרש בגמרא:

מכדי בהיתרא קטרח. חזו לטלטול ולחצר המעורבת: ואי שרית ליה. לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מינשי ליה שבת ואתי נמי לכבויי:

הצלת מזון שלש סעודות להיכן מציל הצלה כשהדליקה במקום אחר הצלת מזון שלש סעודות במשנה מובא שהגבילו את המציל מזון מפני הדליקה שלא לקחת יותר ממזון שלש סעודות. בגמרא מבואר שהגבלה זו היא מפני שחוששים שמא מתוך בהלתו של האדם להציל את ממונו יבוא לכבות את האש. בדין זה נחלקו תנא קמא ורבי יוסי שלדעת תנא קמא מצילים רק לסעודות שעוד נשארו לו באותה שבת ואילו לדעת רבי יוסי ניתן להציל בכל שעה שיעור מזון שלש סעודות. על פי כללי הפסיקה נוקטים הפוסקים להלכה כדעת תנא קמא. הב"ח (אות א') מדייק מדברי רש"י שמפרש שבערב מדובר על "קודם אכילה" ואילו בשחרית "קודם סעודה" שיש הבדל בין הערב לבוקר. בערב זמן הסעודה הוא כל הלילה, ולכן כל שלא אכל סעודת ערבית יכול להציל אף בסוף הלילה. אולם בבוקר זמן הסעודה נמשך רק עד חצות, ולכן מותר להציל לצורך סעודת הבוקר רק עד חצות ולאחר מכן אין לו להציל אף אם עוד לא סעד. לכן רש"י מדייק וכותב שבלילה יכול להציל כל עוד לא אכל, מה שאין בשחרית שאף אם לא אכל אינו יכול להציל אלא עד סוף זמן הסעודה שהוא בחצות. הוא מסביר שרש"י למד זאת משינוי הלשון שבמשנה שלגבי הסעודה הראשונה נאמר "לילי שבת" ולא "ערבית" ואילו לגבי הסעודה השנייה והשלישית נאמר "שחרית" ו"מנחה". לעומת זאת הפרי מגדים (מש"ז סק"א) חולק וסובר שכיוון שמחויב לאכול שלש סעודות - מציל גם אחרי חצות היום מזון שתי הסעודות שעדיין לא אכל, אף על פי שעבר הזמן. עוד מעיר הפרי מגדים (א"א סק"ד) שייתכן שמותר להציל מזון שלש סעודות לא רק לעצמו אלא אף לכל אחד מבני ביתו. המשנה ברורה (בביאור הלכה) מוכיח כך מדברי התוספות לקמן (ד"ה אבל) שאין מצילים מזון משבת ליום הכיפורים כדי להאכיל את התינוקות, משמע שלשבת עצמה מותר להציל עבור בני ביתו. ראיה נוספת ניתן להביא מהברייתא לקמן האומרת שאם נשברה חבית בראש גגו - אסור להביא יותר מכלי אחד כדי לקלוט את היין ולצרף, אך אם הזדמנו לו אורחים - מותר, משמע שמותר להציל גם עבור אחרים. להיכן מציל כאמור נאסר להציל יותר ממזון שלש סעודות מפני הדליקה מחשש שמא יבוא לכבותה. בפשטות נראה כי על פי סברה זו אין חילוק בין המקומות אליהם הוא מציל ולכל מקום אסור יותר ממזון שלש סעודות. אולם בעל התרומה (סימן רמ"ה, מובא במרדכי סימן שצ"ד) כותב שהגבלת הכמות שמותר להציל חלה דווקא כשמציל לחצר או למבוי הסמוכים לרשות הרבים ואינם מקורים מחשש שמא יחליף בינם לבין רשות הרבים גמורה ויציל אף אליה, אבל לבית חברו שעירב עמו - מותר להציל ללא הגבלה כיוון שיש לו גג ואינו סמוך לרשות הרבים. עוד הוא כותב שיש להקל בכך בזמנינו שאין רשות הרבים גמורה ואין מקום לגזור שמא יוציא. אכן הרמב"ן והטור תמהים על דבריו, שכיוון שנאמר בגמרא שהחשש הוא שמא יכבה ולא שמא יוציא לרשות הרבים אין לחלק בין המקומות. גם את דברי בעל התרומה שכיום אין לנו רשות הרבים גמורה דוחה הרמב"ן כיוון שלדעתו גם בזמנינו יש רשות הרבים מן התורה. עם זאת כותב בעל שלטי הגבורים (מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף, אות ב') שייתכן שגם לדעת הרמב"ן מותר להציל ללא הגבלה בתוך אותו בית מחדר לחדר, שכיוון שאין מתירים לו אלא בתוך הבית - אין חשש שיכבה. בחידושי אנשי שם (על הרי"ף שם, אות א') מיישב את סברת בעל התרומה שאמנם החשש הראשון הוא שמא יטעה ויסבור שמותר לו להציל גם לרשות הרבים אלא שמתוך כך הוא עלול עוד לטעות שהותרו איסורים לצורך הצלת ממון וגם לכבות את האש. בעל התרומה מוסיף שלחצר ששייכת רק לו שאינו צריך להניח עירובי חצרות על מנת להוציא מהבית אליה גם יכול להוציא כמה שירצה. הבית יוסף כותב על כך שגם בזה חולק הטור מכיוון שגם כאן שייך החשש שמא יכבה. השולחן ערוך מביא תחילה בשם "יש אומרים" את דברי בעל התרומה, ומוסיף שיש חולקים עליו בזה. הצלה כשהדליקה במקום אחר התוספות (קט"ו ע"א ד"ה כל) כותבים בשם רבנו תם שהגבלת הכמות שמותר להציל מהדליקה קיימת דווקא כשהדליקה נפלה באותו בית או באותה חצר, שכיוון שהאדם בהול על ממונו, אם יתירו לו להציל הכל הוא עלול לכבות את האש. אולם אם הדליקה נפלה בבית אחר או בחצר אחרת - מותר להציל הכל. הרא"ש (סימן ג') מסביר שאף אם חושש שהדליקה תגיע אליו - מן הסתם אינו בהול כל כך ולכן מותר לו להציל כל מה שירצה. הרמב"ן (בתחילת הפרק) מביא את דברי רבנו תם וכותב עליהם שזו סברה בלא ראיה. לעומתו הרשב"א גם מביא את דברי רבנו תם אך אינו מעיר עליהם ומשמע שמסכים עמו. המגיד משנה מדייק מלשון הרמב"ם שאף הוא פוסק כרבנו תם, שכן הוא כותב "נפלה דליקה בחצר" - משמע באותה חצר שממנה רוצה להציל, וכך פוסקים למעשה גם הטור והשולחן ערוך. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך נפלה דליקה בחצר בשבת - אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שעירבו, גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש, שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי... ומה הוא מציל למזונו? אם נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם - לאדם, והראוי לבהמה - לבהמה. נפלה בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות; במנחה - מצילין מזון סעודה אחת. (רמב"ם שבת כ"ג, כ' - כ"א) נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה - יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם - לאדם, והראוי לבהמה - לבהמה. ובשחרית - מזון שתי סעודות, ובמנחה - מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו, אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה - יכולים להציל כל מה שירצו. יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים, ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים, אבל לבית אחר שעירב עמו - יכול להוציא כל מה שירצה, ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב - יכול להוציא כל מה שירצה, ויש אומרים שאין חילוק. (אורח חיים של"ד, א', י"א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300