אם בשביל ישראל אסור. מדרבנן: מילא מים. מבור ברה"ר:

מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דנכרי לצורך עצמו עביד:

האיסור ליהנות ממלאכת הנכרי שעשה לצורך ישראל למי נאסר ליהנות מהמלאכה נכרי שעשה לצורך עצמו הנאה ממלאכת נכרי כשאפשר ליהנות בלעדיו האיסור ליהנות ממלאכת הנכרי שעשה לצורך ישראל במשנה ובברייתא שבגמרא מבואר שאם הנכרי עשה מלאכה לצורך עצמו - מותר לישראל ליהנות מאותה מלאכה, אולם כשעושה הנכרי מלאכה לצורך ישראל - אסור ליהנות ממנה. רש"י (ד"ה אם) כותב שהאיסור מדרבנן ובטעם הגזירה נחלקו הראשונים. רש"י במסכת ביצה (כ"ד ע"ב ד"ה ולערב) מסביר שהאיסור הוא כדי שלא ייהנה ישראל ממלאכה שנעשתה בשבת. לעומת זאת התוספות שם (ד"ה ולערב) מסבירים שמכיוון שאיסור אמירה לנכרי נראה כאיסור קל שהרי הנכרי הוא זה שעושה את המלאכה, יש חשש שאם נתיר לישראל ליהנות ממלאכת הנכרי שנעשתה בשבת יבוא ישראל לומר לנכרי שיעשה לו מלאכה. כיוון שכך גזרו שאסור ליהנות כלל ממלאכת הנכרי שנעשתה לצורך ישראל. למי נאסר ליהנות מהמלאכה התוספות (ד"ה ואם) כותבים שהאיסור חל על כל ישראל ולא רק על זה שעבורו נעשתה המלאכה. עם זאת הם מגבילים זאת רק לאיסורים שתוקפם מן התורה, אך אם הנכרי עשה מלאכה שאיסורה מדרבנן - מותר לישראל שהמלאכה לא נעשתה עבורו ליהנות מאותה מלאכה. הם מוכיחים דין זה ממה שמצינו במסכת ביצה (כ"ה ע"א) שמאכל שהובא מחוץ לתחום על ידי נכרי מותר באכילה לישראל אחר שלדעתם הסיבה שמותר לישראל אחר היא מכיוון שאיסור תחומין הוא מדרבנן. כך פוסקים גם בעל התרומה (סימן רנ"א-רנ"ב), הרא"ש (סימן י"ב) ורבינו ירוחם (נתיב י"ב חי"ב). כך משמע גם מרש"י במסכת ביצה (שם, ד"ה חוץ) בתירוצו הראשון שלגבי "איסור תחומין דרבנן" לא החמירו כל כך ואסרו את ההנאה רק על זה שעבורו נעשה האיסור. לעומת זאת, הרי"ד כותב שאפשר שדווקא באיסור תחומין הקלו שמותר לישראל אחר ליהנות ממלאכת הנכרי כיוון שהבאת דבר מחוץ לתחום כרוכה בטרחה רבה ואין חשש שישראל אחר שאינו מכיר את הנכרי יבוא לבקש ממנו שיביא לו דבר מחוץ לתחום, ולכן מותר לו ליהנות ממלאכת הנכרי. מכך עולה שבשאר איסורי דרבנן שאינם כרוכים בטרחה מרובה אסור גם לישראל אחר שהנכרי לא עשה את המלאכה עבורו. גם הר"ן (מ"ו ע"א בדפי הרי"ף ובחידושיו) כותב שהקלו באיסור תחומין מכיוון שאיסור זה איננו מוחלט שהרי מה שמחוץ לתחום של אדם זה הוא בתוך התחום של אחר. שיטה שלישית מביאים בעל המאור והר"ן במסכת ביצה (י"ג ע"א בדפי הרי"ף) שגם בדין המובא במשנתנו האיסור חל רק על מי שנעשה עבורו, ואין חילוק בין האיסורים שבכולם מותר לישראל אחר ליהנות מהמלאכה. מלשון הרמב"ם נראה כי ההנאה אסורה גם על מי שהמלאכה לא נעשתה עבורו, שהוא כותב בסתם ש"אסור ליהנות באותה מלאכה". עם זאת בהלכות יום טוב (ב', י') הוא פוסק שנכרי שהביא דבר מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ליהנות מאותו דבר ויש להסתפק האם לדעתו כך הדין גם בשאר איסורי דרבנן. השולחן ערוך כותב בסימן רע"ו שנר שהדליק נכרי עבור ישראל אסור גם למי שלא הודלק בשבילו ליהנות ממנו. אך בדבר שהובא מחוץ לתחום הוא פוסק (סימן שכ"ה, ח', וסימן תקט"ו, ה') שמותר לישראל אחר ליהנות מכך. המשנה ברורה (שכ"ה סקמ"א) מוכיח שדעת המחבר להקל בכל איסורי דרבנן ממה שפוסק בסעיף י' שמותר לישראל ליהנות ממים ששאב נכרי לצורך ישראל והוציאם מבור שברשות היחיד לכרמלית, שאינה אלא מלאכה דרבנן, אם המלאכה לא נעשתה בשבילו. נכרי שעשה לצורך עצמו כאמור, כשהנכרי עשה את המלאכה לצורך עצמו - מותר לישראל ליהנות מאותה מלאכה בשבת. התוספות (ד"ה משתמש) מקשים על כך ממה שלמדנו במסכת ביצה (ג' ע"א) שאין ליהנות מפירות שנשרו מאיליהם בשבת מחשש שמא יעלה ויתלוש בעצמו וכן אסור ליהנות ממשקים שזבו בעצמם מזיתים וענבים שמא יסחט בעצמו. מכך עולה שגם מלאכה שנעשתה מאיליה ללא שום איסור אין ליהנות ממנה שמא יבוא לעשותה בעצמו, ואם כן בדומה לכך יש לגזור גם כשעשה הנכרי לצורך עצמו, אף שלא נעשה שום איסור יש לגזור שלא ייהנה ישראל מאותה מלאכה שמא יבוא לעשותה. הם מתרצים שתלישה וסחיטה הם מלאכות קלות לעשותם והאדם להוט אחריהם כיוון שהם דבר אכילה, מה שאין כן במלאכות המוזכרות בסוגייתנו שאינן קלות כל כך ואין האדם להוט אחריהן. מלשון התוספות ניתן להבין שכדי להתיר את ההנאה ממלאכת הנכרי שעשה לעצמו דרוש צירוף של שני התנאים, גם שהמלאכה לא תהיה קלה וגם שלא יהיה להוט אחריה. אולם במסכת ביצה (שם, ד"ה גזרה) ובמסכת חולין (י"ד ע"א ד"ה מחתכין) מביאים התוספות את שני התנאים כשני תירוצים שונים לאותה קושיה, ומכך ניתן להבין שדי בתנאי אחד כדי להתיר את ההנאה ממלאכת הנכרי - או שהמלאכה לא תהיה קלה, או שלא תהיה לצורך אכילה שאינו להוט אחריה. גם בעל התרומה (סימן רמ"ז) מביא את שני התנאים כשני תירוצים, ומוסיף שלפי התירוץ שתולה את האיסור בקלות המלאכה מותר לאכול תבשיל שבישל נכרי לעצמו בשבת, כיוון שבישול אינו מלאכה שקל לעשותה, אולם לפי התירוץ שתולה את האיסור במלאכה שהיא לצורך אכילה אסור לאכול תבשיל זה, כיוון שבישול הוא לצורך אכילה. למעשה בשאלה זו מצינו מחלוקת בפוסקים. התוספות במסכת ביצה כותבים שרבינו אליעזר ממיץ אכל דג שצלה נכרי לעצמו בשבת כיוון שסבר כתירוץ הראשון. לעומת זאת מובא במרדכי במסכת עירובין (סימן תצ"א) שרבינו יהודה מפריס סבר כתירוץ השני לפיו אסור לאכול תבשיל כזה. כמובן שמדובר שאין איסור מצד בישולי עכו"ם ולא מצד מוקצה, כמבואר בדבריהם. לעומת הדעות שהובאו לעיל שמשוות בין מלאכה שנעשית מאיליה ובין מלאכה שעושה הנכרי לצורכו, סוברים הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן שיש לחלק ביניהם, ודווקא בפירות שנשרו מאליהם או משקים שזבו ממילא גזרו שמא יבוא לתלוש או לסחוט בידיים, אבל על מעשה שעושה הנכרי לעצמו בשבת - אין צורך לגזור כיוון שישראל אינו לומד מלאכות שבת מנכרי. לפי שיטתם מותר לאכול תבשיל שבישל נכרי לעצמו בשבת. עם זאת הם כותבים שאסור ליהנות מפירות שתלש נכרי וממשקים שסחט נכרי, כיוון שאף הם כלולים בגזרה על הנאה מפירות שנתלשו מעצמם וממשקים שזבו מאליהם לפי שלא ניכר שהנכרי עשה זאת ויש חשש שיבוא ישראל לעבור על האיסור בעצמו. השולחן ערוך מביא את המחלוקת לגבי פת שאפה נכרי ופוסק שבשעת הדחק או לצורך מצווה יש לסמוך על המתירים. אמנם לגבי צידת דגים ולקיטת פירות הוא פוסק כאוסרים. הפרישה מבאר שבזה לכל הדעות אסור כיוון שאלו מלאכות קלות ומוסיף הט"ז (סק"ד) שהן לצורך אכילה. הנאה ממלאכת נכרי כשאפשר ליהנות בלעדיו אחת מהדוגמאות המובאות במשנה היא שאם נכרי מילא מים להשקות את בהמת ישראל - אסור לישראל להשקות במים אלו את בהמתו כיוון שהמלאכה נעשתה לצורכו. רבנו תם (מובא בתוספות ד"ה משקה) מדייק מכך שהמשנה עוסקת בבהמתו של ישראל, שלישראל עצמו מותר לשתות ממים אלו. הוא מסביר זאת בכך שכיוון שהוא היה יכול להגיע למים בעצמו ולשתות מהם בבור ללא עזרת הנכרי - אין לו איסור לשתות את אותם המים אף שהנכרי עשה בהם מלאכה לצורך ישראל. עם זאת אין להשקות בהם את בהמתו מכיוון שהיא לא יכלה לרדת לבור ולשתות ונמצא שהוא נהנה ממלאכה שנעשתה על ידי נכרי לצורך ישראל בשבת. הוא מסביר שמה ששנינו בברייתא שאסור לישראל להאכיל לבהמתו עשבים שליקט הנכרי עבורו - אין הכוונה לעשבים שישראל יכול היה להעמיד עליהם את בהמתו, אלא לעשבים שהביא הנכרי מעבר לנהר ממקום שהישראל עצמו אינו יכול להוליך את בהמתו. הוא מוסיף שהיתר זה הוא אפילו במלאכה שאסורה מדאורייתא. כדעת רבנו תם סובר גם בעל המאור (מ"ו ע"א בדפי הרי"ף). הריטב"א כותב שגם רבנו תם לא התיר אלא בדיעבד, כשכבר עשה הנכרי את המלאכה לצורך ישראל, אך אין לומר לכתחילה לנכרי לעשות מלאכה אף שיכול ליהנות מאותו דבר גם ללא מלאכת הנכרי, וכך פוסק המהרי"ל בתשובה (סימן ק"ט, קט"ז). גם בעל התרומה כותב כך ומשמע מדבריו שאם אמר לנכרי לעשות את אותה המלאכה - אף בדיעבד אסור ליהנות ממנה. אולם במגן אברהם (רע"ו סקי"א) מובא בשם הגהות מיימוניות שרבנו תם התיר לומר לנכרי להביא נר דולק, משום שטלטול נר אסור רק מדין מוקצה, ומוקצה מותר לטלטל על ידי טלטול מן הצד, וכיוון שיש דרך שישראל עצמו יכול לטלטל נר בהיתר - אין איסור לומר לנכרי לטלטל אף באופן האסור. יתר על כן, הראבי"ה (סימן שצ"א, מובא בהגהות מרדכי סימן תע"ד) כותב שגם באיסור מן התורה אין איסור אמירה לנכרי אלא בדבר שאי אפשר למצוא לו תקנה על ידי ישראל, כגון לחמם מים או לתלוש מן המחובר. אבל אם אפשר למצוא היתר לפעולה זו על ידי ישראל, כגון הבאה דרך רשות הרבים שיכול להביא על ידי מחיצת בני אדם - מותרת אמירה לנכרי. לעומת שיטת רבנו תם, דעת ר"י (מובא גם בתוספות שם) שגם לישראל עצמו אסור ליהנות ממים שהעלה הנכרי עבורו. הוא דוחה את דיוקו של רבנו תם וכותב שהמשנה נקטה "בהמתו" כדי לחדש שאם שאב הנכרי עבור עצמו - מותר לישראל להשקות אף את בהמתו ואין חוששים שירבה בשבילה למרות ששותה הרבה. כדעת ר"י סוברים גם הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א והר"ן. הרשב"א מקשה על שיטת רבנו תם שלשיטתו אסור להשקות את בהמת ישראל ממים ששאב נכרי דווקא ממקור מים שאין הבהמה יכולה לשתות ללא שאיבת הנכרי, כגון מים שנמצאים בבור, אך אם הנכרי שאב מים מנהר שהבהמה יכלה לשתות גם ללא שאיבת הנכרי - לשיטת רבנו תם מותר להשקות במים אלו את בהמת ישראל, ואילו מהמשנה שלא חילקה בזה לא משמע כך. בשולחן ערוך אין המחבר מזכיר את היתרו של רבנו תם, אך הרמ"א כותב שיש מקלים כדעת רבנו תם שאם הביא נכרי מים דרך רשות הרבים - מותר לישראל לשתותם כיוון שהיה יכול ללכת אליהם ולשתות שם. המגן אברהם (סקכ"ד) מביא בשם העולת שבת שאם יש נהר בתוך התחום שהבהמה יכולה לשתות ממנו - מותר להשקותה גם ממים ששאב הנכרי מבור שלא יכלה לשתות ממנו, שהרי היה יכול להוליכה אל הנהר. אולם המגן אברהם עצמו חולק וסובר שמותר ליהנות דווקא אם היה יכול ליהנות מאותם מים שהביא הנכרי, וכך פוסק המשנה ברורה (סקנ"ה). עוד מוסיף הרמ"א שיש מקלים לומר אף לכתחילה לנכרי להביא דרך רשות הרבים במקום שהיה יכול ליהנות בהיתר, ומבאר הגר"א (סקל"ו) שכוונתו לשיטת הראבי"ה. להלכה מסיק הרמ"א שיש להחמיר בדבר אבל אין למחות ביד המקלים במקום שהאיסור מדרבנן לצורך שבת או בשעת הדחק, ומשמע מדבריו שבאיסור מן התורה אין להקל כלל. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה - אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת. ואם בשביל עצמו בלבד עשה - מותר ליהנות בה בשבת. כיצד? גוי שהדליק את הנר - משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל - אסור. עשה גוי כבש לירד בו מן הספינה - ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל - אסור. מילא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל - אסור. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו - מניח ישראל בהמתו לאכול מהן, וכו'. (רמב"ם שבת ו', ב'-ג') גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל - אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק בשבילו. הגה. ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת - אסור בכל ענין. אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפילו אין בו סכנה. הגה. או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה - מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו. הגה. מיהו אם עשה גוי בבית ישראל, מדעתו - אין הישראל צריך לצאת, אף על פי שנהנה מן הנר או מן המדורה. (אורח חיים רע"ו, א') פת שאפה גוי לעצמו בשבת - יש אוסרים ויש מתירים, ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים. וכו'. גוי שצד דגים או ליקט פירות לעצמו - אסורים לישראל, וכו'. גוי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים - מותר לישראל להשקות מהם בהמתו, והוא שאין הגוי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו. ואם מילא לצורך בהמת ישראל - אסור בכל מיני תשמיש, אפילו לישראל אחר. ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית - מותר לאחר שלא מילא בשבילו. הגה. ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל - מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות, ויש מתירין אף לכתחלה, וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב, ואף על פי שיש להחמיר בדבר - מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך, כמו שנתבאר סימן ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא. ליקט גוי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו - מאכיל אחריו ישראל... אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל - אפילו מכירו מותר. אף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר כן ומעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו הגוי - אסור. (שם שכ"ה ד'-ה', י'-י"ב)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300