תנן התם. לקמן בהאי מסכתא: האבן שעל פי החבית. והוצרך ליטול מן היין שבתוכה: מטה. החבית על צדה והיא נופלת: לא שנו. דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין חביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה ומטה על צדה והיא נופלת: בשוכח. האבן עליה שלא במתכוין: אבל במניח נעשית. החבית בסיס לאבן שהיא דבר האיסור ואין מטלטל את החבית: ורב יוסף א"ר אסי. לקולא אמר ר' יוחנן לא שנו דהוצרך להטות את החבית ולא ניתן לטלטל האבן להדיא: אלא בשוכח. דלא נתכוין לעשותה כלי: אבל במניח נעשה. האבן כיסוי לחבית ומגלה אותה כדרכה: ואזדו לטעמייהו. ר' אמי ור' אסי: נדבך של אבנים. אבנים סדורות ומוקצות לבנין: מאי אמר להו. מאי מעשה הצריכן לרבי יוחנן: צאו ולמדום. סדרו אותם והשיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה במעשה [כל דהו] מועלת לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה: למדום. כדאמרי' במו"ק (דף יב.) עושה להם למודים לסדר נסרים על פי הבור: ושפשפום. מן הטיט שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי: סואר של קורות. הוה ולא אבנים: סואר. סדר של קורות חדשות שמסדרין אותן לבנין כדי שלא יתעקמו: גשוש. עץ ארוך שמגששים בו המים לפני הספינה לידע שהוא בעומקו שתוכל ספינה להלך בהן: קפיד עליה. שלא יתעקם ומייחד ליה מקום ומקצה ליה בידים ואפי' לר"ש אסור לטלטלו דמוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה:

הקדמה למה מועיל סידור האבנים הפסיקה במניח אבן על פי החבית הפסיקה בנדבך של אבנים הפסק למעשה הקדמה סוגייתנו עוסקת באופנים שבהם מועיל ייחוד למוקצה על מנת להתירו בטלטול בשבת. המדובר הוא במוקצה מחמת גופו, דהיינו דבר שאינו כלי ואין לו שימוש מוגדר, שעל מנת להתירו בטלטול יש צורך לייחדו לתשמיש המותר בשבת. בהקשר לזה מביאה הגמרא את מחלוקתם של רבי אמי ורבי אסי לגבי אבן שהניחוה ככיסוי על גבי חבית, שלדעת רבי אסי ייחוד זה מועיל והאבן מותרת בטלטול בשבת, אך לדעת רבי אמי אין די בהנחה על גבי החבית אלא צריך לעשות מעשה ייחוד באבן. בהמשך הגמרא מובא שלמחלוקת זו יש השלכה נוספת לגבי ייחוד נדבך של אבנים, שלדעת רבי אסי די בשפשוף האבנים כדי להתירם בטלטול, אך לדעת רבי אמי יש צורך לסדרם לישיבה לפני השבת כדי שיהיה מותר לשבת עליהם בשבת. יש להבין בדבריו למה מועיל סידור האבנים לפני שבת. הראשונים מביאים סוגיה נוספת בפרק במה טומנין (נ' ע"א) שעוסקת בייחוד דברים שהם מוקצה כדי להתירם בטלטול. הנידון שם הוא חריות דקל שנקצצו כדי להשתמש בהם כעצים, דהיינו שלא נקצצו כדי לשבת עליהם ולכן הם מוקצים בשבת. הגמרא מביאה שלש דעות אמוראים כיצד ניתן להתיר את טלטול החריות בשבת. לדעת רב אין די בייחוד במחשבה בלבד אלא צריך לעשות מעשה של ייחוד שהוא קשירת החריות יחד לפני שבת, ומפרש רש"י (שם ד"ה צריך לקשר) שבכך הוא מוכיח שהם עומדים לישיבה. לעומתו שמואל מקל וסובר שדי במחשבה בלבד שהחריות עומדות לישיבה כדי להתיר לטלטלם בשבת, ואילו רב אסי סובר שאפילו אם לא חשב כלל לפני שבת שהוא רוצה לשבת עליהם בשבת, אם ישב עליהם פעם אחת לפני השבת - די בכך. יש לדון אפוא מה היחס בין הדוגמאות השונות שמובאות בסוגיות השונות, ומהי פסיקת ההלכה למעשה. למה מועיל סידור האבנים כאמור לדעת רבי אמי אין די בשפשוף אבנים לפני שבת אלא צריך לסדרם לישיבה. רש"י (ד"ה צאו) מפרש שסידור האבנים מועיל לכך שבשבת לא יצטרכו לטלטלם אלא הם יהיו כבר מוכנות לישיבה. מדבריו עולה שאין הסידור נחשב לייחוד שמתיר את הטלטול אלא מטרתו היא לפתור את בעיית הטלטול בשבת על ידי כך שלא יצטרכו לטלטל את האבנים בשבת. לעומתו מפרש המאירי שלפי רבי אמי מעשה כמו סידור האבנים נחשב כמעשה חשוב, ולפי זה אין לאבנים שם מוקצה ויכול לטלטלם בשבת לכל מטרה שירצה. שיטה שלישית מצינו בדברי הגר"ז בשולחן ערוך שלו (ש"ח, נ"ב) שפוסק שהצורך בהכנה הוא בכדי שיוכל לטלטל את האבנים, אך לדעתו הסידור מועיל שיהיה מותר לטלטל את האבנים לצורך ישיבה בלבד ולא לצורך אחר. הפסיקה במניח אבן על פי החבית הרי"ף לקמן (נ"ט ע"ב בדפיו) פוסק כדברי רב בגמרא שבפרק נוטל (קמ"ב ע"ב) שהמניח את האבן על פי החבית נעשית החבית בסיס לדבר האסור, ומנמק פסיקה זו בכך שרב הוא בשיטת רבי אמי בשם רבי יוחנן. מכך משמע שהוא פוסק כרבי אמי שאין הנחת האבן על פי החבית נחשבת לייחוד. בעל המאור (מ"ח ע"ב בדפי הרי"ף) חולק על דבריו וסובר שדברי רב אינם תלויים במחלוקת רבי אסי ורבי אמי וגם רבי אסי מסכים לדבריו. הוא מבדיל בין מצב שבו האבן הונחה כדי לשמש ככיסוי לחבית, שבזה רבי אסי סובר שפקע ממנה שם מוקצה, לבין מצב בו החבית משמשת כבסיס לאבן והאבן אינה משמשת ככיסוי לחבית ובזה גם רבי אסי מודה לדברי רב שהחבית נעשית בסיס לדבר האסור. הרמב"ן (מלחמת ה' שם) מיישב שהרי"ף השווה את דברי רב לדברי רבי אמי מכיוון שהשתמשו בלשון זהה ומכך עולה שגם רב עוסק במניח את האבן ככיסוי לחבית ולא שהחבית תשמש בסיס לאבן. עוד מוכיח הרמב"ן שיש לפסוק כרבי אמי מכך שאת דברי רבי אמי מביא רבה ואילו את דברי רבי אסי מביא רב יוסף, ועל פי הכלל הרגיל פוסקים הלכה כרבה במחלוקתו עם רב יוסף. אמנם הרי"ד והמאירי כותבים שהכלל הזה חל רק כשרבה ורב יוסף נחלקו בעצמם, ולא כשמביאים מחלוקת של אחרים. כשיטת הרי"ף פוסקים גם המאירי והרמב"ם. לעומתם פוסק בעל המאור כשיטת רבי אסי. הוא מבסס זאת על פי הסוגיה בפרק במה טומנין לגבי חריות דקל שפוסקים שם שמועילה ישיבה מבעוד יום כדי להתיר טלטול בשבת ואם כן גם הנחת אבן על פי החבית מועילה כייחוד. הרמב"ן דוחה את דבריו שבחריות יש יותר מקום להתיר טלטול על ידי ייחוד כל שהוא מכיוון שהן עומדות לישיבה יותר מאבנים, כמבואר בסוגיה שם שלעיתים קוצצים את החריות כדי לשבת עליהם. לעומת זאת אבנים אינן נוחות לישיבה ובדרך כלל אין יושבים עליהם ולכן על מנת ליחדם לישיבה יש צורך במעשה חשוב. הפסיקה בנדבך של אבנים בפשטות הפסיקה במחלוקת זו של רבי אסי ורבי אמי תלויה בפסיקה במחלוקתם לגבי אבן שהונחה על פי החבית. אכן הרמב"ם שכאמור פוסק כרבי אמי במניח אבן על פי החבית פוסק כמותו גם בנדבך של אבנים ומצריך שיסדר את האבנים מבעוד יום כדי שיוכל לשבת עליהם בשבת ואין די בשפשופם כדעת רבי אסי. גם בעל המאור שפוסק כרבי אסי במניח אבן על פי החבית פוסק כמותו בנדבך של אבנים. הרי"ף אינו מביא את דין הנדבך בהלכותיו. המגיד משנה מבאר שמכיוון שבחריות של דקל פוסקים שדי אם ישב עליהם מבעוד יום כדי להתיר לטלטלם בשבת ואין צורך בייחוד אפילו במחשבה, אם כן הוא הדין גם בנדבך של אבנים שאין צורך אפילו במחשבה ודי אם ישב עליהם, ולכן הרי"ף לא מביא דין זה כיוון שאינו פוסק בזה לא כרבי אמי ולא כרבי אסי, שהרי אפילו לשיטת רבי אסי שמקל צריך מעשה כל דהו של שפשוף. הבית יוסף חולק על דברי המגיד משנה שהרי רבי אסי עצמו הוא זה שמתיר בחריות על ידי ישיבה עליהם מבעוד יום, בעוד שלגבי נדבך הוא מצריך מעשה של שפשוף ומכאן שאין להשוות בין הסוגיות. הוא מסביר את השמטת הרי"ף שהוא סומך על מה שפסק לגבי מניח אבן על פי החבית שמחשבה בלבד אינה מועילה כייחוד ולכן גם בנדבך צריך מעשה ואין די במחשבה. למעשה הוא כותב שניתן להסביר שהרי"ף לא הביא בהלכותיו איזה מעשה מועיל כייחוד לנדבך מכיוון שסובר שדי במעשה כל שהוא דהיינו שפשוף ואין צורך במעשה גדול של סידור אבנים. כאפשרות נוספת הוא כותב שהרי"ף מצריך מעשה גדול של סידור, ולא ראה צורך לפרש זאת מפני שפוסק כרבי אמי במניח אבן על פי החבית, ומכאן נלמד שהלכה כמותו גם בנדבך שהרי הוא הולך לשיטתו. המרדכי בפרק במה טומנין (סימן שכ"ד) מביא שיש אומרים שלמרות שלגבי חריות דקל נחלקו הדעות האם צריך ייחוד, לגבי אבנים לכל הדעות מותר מכיוון שאינו מזיזן כשיושב עליהם. המגן אברהם (סקמ"א) מבאר את דבריו שהוא מעמיד את סוגייתנו באבנים קטנות שכשיושב עליהם הם מתנועעות ולכן צריך ייחוד על מנת לשבת עליהם, אך באבנים גדולות שאינן מתנועעות כשיושב עליהם - מותר לשבת עליהם בשבת גם ללא ייחוד ועליהם דיבר המרדכי. באופן שונה מסביר בעל נתיב חיים (על המגן אברהם שם) שכוונת המרדכי לפסוק כדעת רבי יוסי בן שאול ורבי יוחנן בן שאול שהעמידו את מחלוקת רבי אסי ורבי אמי לא בנדבך של אבנים, ולשיטתם אפשר לומר שבנדבך של אבנים לכל הדעות מותר לשבת עליהם גם ללא ייחוד. הפסק למעשה השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם, דהיינו כשיטת רבי אמי בשתי המחלוקות שהנחת אבן על פי החבית לא נחשבת לייחוד וכן שכדי לשבת על האבנים בשבת יש צורך לסדרם לפני השבת. אמנם בדבריו לא מבואר האם הסידור מועיל כדי שלא יצטרך לטלטל את האבנים בשבת, אך אינו מפקיע שם מוקצה מהאבנים, או שהסידור מועיל כמעשה ייחוד טוב ומותר לטלטל את האבנים לכל מטרה. המגן אברהם (שם) מבאר שאמנם הסידור אינו מועיל לטלטל את האבנים בשבת אלא רק שהאבנים יהיו מוכנות בשבת ולא יצטרך לטלטלם כדי לסדרם כשיטת רש"י שהובאה לעיל. אולם החזון איש (או"ח סימן מ"ב, י"ב) חולק עליו וסובר שלדעת הרמב"ם הסידור מועיל להתיר את טלטול האבנים בשבת, וכך כותב גם המשנה ברורה (סקפ"ט) שזוהי ההבנה הפשוטה בדברי המחבר. הרמ"א חולק על המחבר בעניין נדבך של אבנים ופוסק כשיטת המרדכי שהובאה לעיל שסובר שדינם שווה לדין החריות שהובא בשולחן ערוך בסעיף הקודם, דהיינו שאם ישב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם בשבת אף אם לא ייחדם לכך אפילו במחשבה. בנוסף לכך כך היא גם שיטת הרי"ף על פי הסבר המגיד משנה ששווה דינו של נדבך לדין החריות. הרמ"א לא השיג על דברי המחבר לגבי אבן שהונחה על פי החבית, אך בעל אליה רבה מסביר שכיוון שהמחלוקות תלויות זו בזו כפי שעולה מן הגמרא, צריך לומר שכוונת הרמ"א לחלוק על המחבר גם בדין אבן שהונחה על פי החבית, שייחוד כזה מועיל ומותרת בטלטול בשבת. על דבריו יש להעיר שבדרכי משה מביא הרמ"א את דעת המרדכי והמגיד משנה בדעת הרי"ף, ובדבריהם מבואר שהם מתייחסים רק לדין ישיבה על אבנים ולא לדין אבן שהונחה על פי חבית. יתירה מזו, דעת הרי"ף מפורשת שפוסק באבן שהונחה על פי חבית כדעת רבי אמי כפי שהובא לעיל. לעומתו בעל תורת שבת מפרש שהרמ"א אינו חולק באבן שעל פי החבית שצריך דווקא מעשה כדי להתיר, ודווקא את הדין של נדבך הוא משווה לחריות מפני שסובר שאף אבנים עומדות גם לישיבה. אמנם הגמרא מקשרת את המחלוקת לגבי אבן שעל פי החבית למחלוקת לגבי נדבך, אך הכוונה היא שכשם שבאבן רבי אמי מחמיר ורבי אסי מקל בעניין ייחוד מוקצה - כך גם בנדבך שרבי יוחנן הצריך מעשה של ייחוד נחלקו בדעתו ורבי אמי מחמיר ורבי אסי מקל. אולם הם עצמם אפשר שסוברים כדעת רבי חנינא שסובר בסוגייתנו שבנדבך אין צריך כלל מעשה אלא די במחשבה בלבד. המגן אברהם חולק על הרמ"א וסובר שגם בנדבך של אבנים צריך מעשה חשוב או ייחוד לעולם כדי להתיר טלטול, וכפי שכבר נזכר הוא מסביר שסידור הנדבך אינו מועיל כדי להתיר טלטול אלא רק כדי למנוע את הצורך בכך. את דברי המרדכי הוא מסביר שמתייחס רק לישיבה על חריות ואבנים ולא לטלטולם, ומתיר באבנים יותר מאשר בחריות מכיוון שמדובר באבנים כבדות שאינן זזות על ידי ישיבתו, אך החריות מתנועעות כשיושבים עליהם. אמנם המגן אברהם עצמו סבור שישיבה על אבנים מוקצות מותרת אף אם מנענע אותם בישיבתו, שצורת טלטול כזו אינה אסורה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך חבית ששכח אבן על פיה - מטה על צדה והיא נופלת... אבל אם הניח ... האבן על פי החבית - הרי אלו אסורין לטלטלן... נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום - מותר לישב עליהן למחר, ואם לאו - אסור. וכו'. (רמב"ם שבת כ"ה, י"ז, כ"א) אבל נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד יום - אסור לישב עליהם אלא אם כן למדום [פירוש סדרום]. הגה. ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר. אסור לכסות פי חבית באבן... אף על פי שחשב עליה מבעוד יום - אסור, אלא אם כן ייחדה לכך לעולם, אבל ייחדה לשבת זה בלבד - לא. (אורח חיים ש"ח, כ"א - כ"ב)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300