סייאנא. כובע של לבד פלטר"ץ: אסור. לצאת בו בשבת ולקמיה מפרש ואזיל: הא דאית ביה טפח. שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהלא: אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח. הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח: אלא. טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות הלכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור:

הקדמה שיטת רש"י - האיסור משום סייג לטלטול שיטת רבנו חננאל - האיסור משום עשיית אוהל פסיקת ההלכה הקדמה הסוגיה שלפנינו עוסקת באיסורים שיכולים להיות כרוכים בחבישת כובע בשבת. בגמרא מובאת בעניין זה סתירה בין שני מקורות, דברי רב שמתיר חבישת "סייאנא" שהוא סוג של כובע ומימרא נוספת שאוסרת זאת. תחילה מתרצת הגמרא שיש לחלק בין סוגי הכובעים, אם לכובע מצחייה שבולטת טפח הכובע אסור בשבת. מהקשר הסוגיות, וכן מעצם החילוק בין מצחייה שרחבה טפח לבין כזו שאינה רחבה טפח נראה כי יסוד האיסור הוא משום עשיית אוהל וכך אכן מפרש רש"י (ד"ה דאית). אולם הגמרא מקשה על תירוץ זה שאם אוסרים משום אהל יש לאסור גם בבגד שמשתרבב להלן מראשו של האדם טפח. לכן למסקנה מתרצת הגמרא שיש לחלק בין כובע מהודק לבין כובע שאינו מהודק. בנקודה זו של הגמרא יש להבין מה הכוונה בתירוץ זה ומדוע יש חילוק בין כובע מהודק לבין כובע שאינו מהודק. בנוסף לזאת יש לעמוד על השאלה האם התירוץ הראשון נדחה לחלוטין ולעולם אין איסור עשיית אוהל בלבישת בגדים, או שמא גם למסקנה לא חזרנו בנו לגמרי וישנם מצבים בהם לבישת בגדים מסוימים אסורה משום עשיית אוהל. שיטת רש"י - האיסור משום סייג לטלטול רש"י (ד"ה אלא) כותב שלמסקנה האיסור בחבישת כובע אינו משום עשיית אוהל אלא זוהי גזירה מדרבנן שמא יעוף הכובע מראשו ברשות הרבים, ויבוא להרימו ולטלטלו ארבע אמות. הוא מפרש שתירוץ הגמרא הוא שכאשר הכובע מהודק אין חשש שהוא יעוף ולכן מותר לצאת בו לרשות הרבים, אולם אם הכובע אינו מהודק - אסור לצאת בו בגלל החשש הזה. הרי"ד מסביר שלסקנת הגמרא במלבושי אדם לא שייך איסור אוהל. במסכת עירובין (ק"ב ע"ב) מוסיף רש"י שההיתר הוא כאשר הכובע מהודק וקשור ברצועה תחת צווארו. מדבריו ניתן להבין שהכובע צריך להיות גם מהודק וגם קשור, אך הבית יוסף מבאר בדעתו שאם הוא קשור מותר לצאת בו אף כשאינו מהודק. כך כותב בעל התרומה (סימן רנ"ד) שבאשכנז ובלותר נהגו כרש"י לצאת בכובע כזה לרשות הרבים כשהוא קשור ברצועה תחת צווארו. כשיטת רש"י מפרשים במסקנה גם הרשב"א, הריטב"א והר"ן, וכך פוסקים גם הסמ"ג (לאוין ס"ה), בעל ההשלמה (בהשגה על הרמב"ם, מובא במהד' פרנקל), המאירי והריא"ז (הלכה א', י'). הבית יוסף מחדש בדעת רש"י שהאיסור לצאת בכובע לרשות הרבים הוא דווקא בכובע שעשוי להגן מפני השמש, אבל כובע שאדם מכסה בו את ראשו - גם כשאינו מהודק מותר, שכן אפילו אם יעוף ברוח לא יבוא לטלטלו בידו, שאין דרך בני אדם ללכת בגילוי ראש. המשנה ברורה (סקקנ"ג) מוסיף שלפי זה בכובע שחובשים מעל כיפה יש להקפיד שיהיה מהודק, או להימנע מלצאת בו לרשות הרבים. שיטת רבנו חננאל - האיסור משום עשיית אוהל רבנו חננאל מפרש את מסקנת הגמרא שכובע שבולט ממנו כשיעור טפח, שעושים אותו כדי להאהיל על הפנים מפני השמש, אם הוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד - הרי הוא נחשב לאהל ואסור לחבוש אותו בשבת. לפי זה פירוש "מהודק" הוא שעשוי מחומר נוקשה, ושאינו מהודק הוא שעשוי מחומר רך. לשון רבנו חננאל היא שהכובע הוא "כשיעור טפח, הן חסר הן יתר", ומשמע שאסור אף בכובע שבולט פחות מטפח. כך משמע גם מהתוספות (ד"ה הא) שאינם מזכירים בדעת רבנו חננאל שהבליטה היא של טפח. הסברה בכך היא שגם בפחות מטפח יש משום אוהל כיוון שהכוונה היא להאהיל על פניו. הרא"ש (סימן ג') כותב פירוש זה בשם רבנו תם ומפרש שהגמרא אינה חוזרת בה מהתירוץ שהובא בתחילה שיש לחלק בין מצב בו יש טפח בבגד שמאהיל לבין מצב שאין טפח, אלא מוסיפה שיש לחלק גם בין גלימה שאינה מהודקת לבין כובע ששוליו מהודקים. הרא"ש אכן כותב בדעת רבנו תם שרק אם הכובע בולט טפח אז אסור משום אוהל, והסברה הפשוטה לכך היא שאין אוהל בפחות מטפח. נראה כי מחלוקת זו תלויה בהבדלי גרסאות, שכן הרא"ש כותב שרבנו תם אינו גורס "אלא" לפני התירוץ במסקנה וכפי שהובא לעיל בשמו הגמרא לא חוזרת בה מהתירוץ הראשון אלא מוסיפה עוד חילוק בין בגד מהודק לבגד שאינו מהודק. לעומת זאת בשיטת רבנו חננאל שסובר שלמסקנה גם בכובע שאינו בולט טפח יש איסור, נראה כי יש לגרוס "אלא" לפני מסקנת הגמרא כפי שמופיע בגרסה שלפנינו, והגמרא חוזרת בה וסוברת שהדבר לא תלוי כלל בגודל הבגד שמאהיל אלא רק בסוג הבגד שמאהיל. לפי שיטה זו לא מצינו איסור ביציאה בכובע שאינו קשה לרשות הרבים מחשש שמא יעוף ויבוא להעבירו ארבע אמות, ואמנם מדברי בעל שלטי הגבורים (נ"ו ע"ב בדפי הרי"ף, אות ג') משמע שלשיטת רבנו תם מותר לצאת בכובע רך כבגד או שאינו בולט טפח לרשות הרבים אף כשאינו מהודק. לעומת זאת בעל התרומה (שם) כותב שגם לשיטה זו מותר לצאת בכובע שאינו בולט כאוהל רק כשקושרים אותו תחת הצוואר. כך גם כותב בפירוש בעל הדרישה (סקכ"ג) שלדעת הטור מודה רבנו תם לרש"י שאם הכובע אינו מהודק - אסור לצאת בו לרשות הרבים. פסיקת ההלכה הרמב"ם כותב שאם הכובע מהודק על הראש ויש לו שפה שעושה צל כמו אוהל, והיא קשה ביותר כמו גג - אסור ללבשו, דהיינו כשיטת רבנו חננאל. הרדב"ז (שו"ת סימן אלף ת"נ) מסביר שהרמב"ם מפרש את לשון הגמרא "מיהדק" גם שהבגד מהודק לראש וגם שהחומר ממנו עשוי הכובע הוא נוקשה. בדברי הרמב"ם לא מבואר האם האיסור הוא רק כאשר הכובע בולט טפח וניתן להבין שהוא מחמיר וסובר שאפילו אם הכובע אינו בולט טפח - אסור. אולם הרדב"ז (שם) כותב שוודאי שגם לדעתו רק אם הכובע בולט טפח הדבר אסור שהרי אין אוהל בפחות מטפח. הוא מסביר שהדבר כלול בדברי הרמב"ם "כמו אהל" דהיינו כפי שהרמב"ם עצמו כותב בהלכות הקודמות שאוהל הוא ברוחב טפח. נמצא שלמסקנה דרושים שלשה תנאים כדי לאסור חבישת כובע לשיטת הרמב"ם: שהשפה תהיה בולטת טפח, שהכובע יהיה מהודק בראש כמין כובע ולא כבגד ושהשפה תהיה קשה כמו גג. הטור מביא את שתי השיטות ואינו מכריע. בשולחן ערוך פוסק המחבר בסעיף מ' שכובע שמתפשט מחוץ לראשו טפח - אסור לחבשו אפילו בבית משום אוהל, דהיינו כשיטת רבנו חננאל והרמב"ם, אלא שאינו מגביל זאת לכובע מהודק לראש או נוקשה. המגן אברהם (סקנ"א) מעיר על דבריו שדווקא אם הכובע קשה אסור, ומוסיף בשם הב"ח והמהרי"ל שבמקום שנהגו היתר כרש"י - אין לאסור. המשנה ברורה (סקקנ"ב) כותב בשם בעל אליה רבה שהנוהגים להתיר סומכים על שיטת רש"י, ולפי זה אפילו במגבעת קשה אין למחות במקום שנהגו להקל, אבל במקום שאין מנהג להקל - יש להחמיר. בסעיף מ"א כותב המחבר שיש מי שאוסר לצאת בשבת בכובע אלא אם כן הוא מהודק או קשור, דהיינו כשיטת רש"י. על דבריו אלו יש להקשות שהרי לשיטתו בלאו הכי אסור ללבוש כובע אפילו בבית. הט"ז (סקכ"ז) מיישב שמדובר בכגון שבכניסת השבת היה הכובע על ראשו באופן שאינו עושה בשבת אוהל, ועל זה אומר המחבר שיש לאסור לצאת בכובע אלא אם כן הוא מהודק או קשור. המשנה ברורה (סקקנ"א) מתרץ שבסעיף מ' מדובר על כובע קשה שבולט טפח, ואילו בסעיף מ"א מדובר על כובע שאינו קשה או שאינו בולט טפח. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו - מותר ללבשו, ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג - אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי. (רמב"ם שבת כ"ב, ל"א) כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח - אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל. לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגן מפני החמה - יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי. (אורח חיים ש"א, מ'-מ"א)

' לע"נ לאה בת שלמה, נלב"ע ח' אלול '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300