פותקין. פותחין, עושין נגר קטן משפת המעין לגנה: מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף: גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל"ר: קילור. תחבושת שקורין לוז"א: ואספלנית. רטייה: ברחיים של מים. וכ"ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו: שיטחנו מבעוד יום. מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא: לרבות שביתת כלים. דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו': והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים. דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים: מוגמר וגפרית אמאי שרו. וה"ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה: לא קא עביד הכלי שום מעשה. אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב"ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה: מצודות דקא עבדי מעשה. שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד: בלחי. חכה שקורין איימ"א שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו: וקוקרי. שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס"א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי: והשתא דאמרת כו' ב"ש היא. והא דריחים ב"ש וב"ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני' וכיון דב"ש היא:

הקדמה שיטת רבה והפוסקים כמותו שיטת רב יוסף והפוסקים כמותו שיטת הרוקח על פי הב"ח   הקדמה במשנה לעיל (י"ז ע"ב) למדנו את מחלוקתם של ב"ה וב"ש לגבי שריית דיו, סמנים וכרשינין בע"ש כאשר הם נשרים והולכים במשך השבת, ובמשנה מובאות עוד דוגמאות למחלוקת זו (נתינת אונין של פשתן בתנור, צמר ליורה ופריסת מצודות חיה ועוף). בסוגייתנו הגמרא מביאה ברייתא שבדומה לשיטת ב"ה מתירה להניח מוגמר וגפרית תחת הכלים אף שהם מתגמרים ומתגפרים במשך השבת, אלא שאף על פי כן הברייתא אוסרת לתת חיטים לתוך רחיים של מים בערב שבת אם אין די שהות בכדי שייטחנו לפני השבת. בטעם האיסור לתת חיטים לרחיים שבהם הן נטחנות במשך השבת נחלקו רבה ורב יוסף. לדעת רבה האיסור הוא משום שהרחיים משמיעות קול ולדעת רב יוסף האיסור הוא משום שביתת כלים. אלא שעל שיטת רב יוסף מקשה הגמרא מתחילת הברייתא ומהמשנה מהם עולה כי אין איסור של שביתת כלים, ומתרצת שיש לחלק בין מצב בו נעשית מלאכה בכלים, אך הכלים אינם עושים מעשה לבין מצב בו הכלים משתתפים בצורה פעילה במלאכה האסורה בשבת. בהמשך מובאים דברי רב אושעיא שמסיק שרק לשיטת בית שמאי ישנו איסור של שביתת כלים ואף אם הכלים אינם משתתפים בצורה פעילה במלאכה, אך לבית הלל אין איסור כלל של שביתת כלים אף אם הכלים "עושים מעשה" ומשתתפים במלאכה. בסוגיה זו יש לברר מהו פסק ההלכה במחלוקת רב יוסף ורבה, וכמו כן יש להבין לשיטת רבה מהו האיסור בהשמעת קול. שיטת רבה והפוסקים כמותו כאמור, רבה מסביר את האיסור של טחינת חיטים בשבת על ידי רחיים משום השמעת קול. רש"י (ד"ה שיטחנו) מסביר שהאיסור הוא משום שכאשר ישנו קול רם מתפרסם המעשה של טחינת החיטים בשבת ויש בכך זילות השבת. לעומתו מסביר הסמ"ג (לא תעשה ס"ה) שהאיסור הוא משום חשד, שיבואו לחשוד בבעל הרחיים שהוא טוחן את חיטיו בשבת באיסור. התוספות (ד"ה והשתא), הרא"ש (סימן ל"ג), הרמב"ן (מלחמת ה', דף ו' ע"א בדפי הרי"ף) והטור (סימן רנ"ב) פוסקים כדעת רבה. הטור מביא בהקשר לכך את הסברו של רש"י שיש זילות בכבוד השבת כאשר מתפרסם הדבר שכליו של יהודי עושים מלאכה בשבת. הב"ח (אות י') מסיק שעל פי טעם זה אם נותן חיטים בערב שבת לגוי לטוחנם ברחיים שלו אין זילות השבת שהרי כליו של היהודי אינם משתתפים במלאכה. הרמ"א פוסק לכתחילה כשיטה זו, אך במקום הפסד מרובה מתיר גם במקום שיש השמעת קול. עם זאת, בהמשך דבריו הוא מביא את דברי האגור שפוסק כרבה, אך בכל זאת מתיר לערוך שעון מערב שבת אף שהוא ממשיך לפעול בשבת ומשמיע קול מכיוון שהכל יודעים שהדרך לעורכו מאתמול ואין כאן חשד. דבריו מתאימים להסבר הסמ"ג שהובא לעיל, אך לפי הסבר רש"י נראה שגם כאן יש זילות של השבת אף שאין חשד. המגן אברהם (סק"כ) מביא את דברי הב"ח שמתיר לתת חיטים לגוי שיטחנם ברחיים שלו על דברי הרמ"א. אלא שהפרי מגדים מקשה עליו שדברי הב"ח הם כשיטת רש"י, אך הרמ"א פוסק כאמור כסמ"ג ולפי שיטת הסמ"ג נראה כי יש לאסור גם אם הוא נותן חיטים לרחיים של גוי אם יש מקום לחשד אף שאין זילות השבת משום שאין כלי של הישראל עושה מלאכה. שיטת רב יוסף והפוסקים כמותו רב יוסף מסביר את הטעם של הברייתא שאוסרת לתת חיטים לרחיים על מנת שייטחנו במהלך השבת משום שביתת כלים. אמנם ממסקנת הסוגיה נראה שהדין של שביתת כלים נכון רק לשיטת בית שמאי, אך לבית הלל אין כלל איסור של שביתת כלים. לפי זה הסבר רב יוסף בברייתא הוא רק לשיטת בית שמאי, אך לפי בית הלל אין כלל איסור לתת חיטים ברחיים לפני השבת כדי שייטחנו בשבת, שהרי משום שביתת כלים אין לאסור מכיוון שאיסור זה הוא רק לפי שיטת בית שמאי, וכמו כן משום השמעת קול אין לאסור משום שרב יוסף לא מקבל הסבר זה. אכן, כך פוסקים רבנו תם (תוד"ה והשתא) הריא"ז (הלכה ה', ב') ובעל המאור (ו' ע"א בדפי הרי"ף) שלהלכה כיוון שמתקבל הסברו של רב יוסף הרי שאין לאסור כלל לתת חיטים בערב שבת ברחיים אף שהם נטחנות במהלך השבת, שהרי אין לאסור לא מצד שביתת כלים מכיוון שאנו פוסקים כבית הלל שלא חוששים לכך, וכן לא מצד השמעת קול כדעת רב יוסף שאינו חושש לכך. הבית יוסף כותב שזוהי גם דעת הרי"ף והרמב"ם, ולכן כך גם הוא פוסק להלכה בשולחן ערוך שמותר לתת חיטים לתוך רחיים של מים בערב שבת סמוך לחשכה. כפי שכבר הובא לעיל הרמ"א מחמיר לכתחילה בדין זה, אך כאשר יש הפסד בדבר כותב שאפשר להקל כפסק המחבר. רבנו תם (שם) מסביר שפוסקים כרב יוסף אף שהכלל הוא שהלכה כרבה במחלוקותיו עם רב יוסף מפני שגם רב אושעיא מסכים להסברו של רב יוסף, שהרי לפי רב יוסף מעמידים את הברייתא כבית שמאי, וכך אומר רב אושעיא: "מאן תנא שביתת כלים דאורייתא? בית שמאי היא ולא בית הלל" ומהמשך הגמרא עולה שכוונתו לברייתא שמתירה גופרית ומוגמר ואוסרת טחינת חיטים. התוספות דוחים את דברי רבנו תם ומסבירים שרב אושעיא עצמו לא דיבר על הברייתא הזו, אלא הגמרא לפי שיטת רב יוסף היא שדנה בברייתא זו ובהקשר לכך בדברי בית שמאי, אך רב אושעיא עצמו יכול לסבור כרבה ולכן יש לפסוק לפי הכלל שהלכה כרבה. הרי"ד (בפסקיו) מסביר אחרת את דעת רב יוסף. הוא כותב שלדעת רב יוסף ניתן להעמיד את הברייתא גם לפי בית הלל, וגם הם אוסרים טחינת חיטים על ידי רחיים בשבת משום שביתת כלים. אמנם ההלכה היא כמסקנת הסוגיה כרב אושעיא שחולק עליו וסובר שרק לפי בית שמאי ישנו איסור של שביתת כלים וממילא יש להעמיד את הברייתא כדעת בית הלל ולפי הסברו של רבה משום השמעת קול. הב"ח (סימן רמ"ו) כותב שלפי הסבר זה מתורצת קושיית התוספות (ד"ה ולימא). התוספות הקשו מדוע רב יוסף מקשה על רבה שיעמיד את הברייתא משום שביתת כלים, הרי ברור שעדיף להעמיד את הברייתא כשיטת בית הלל שפוסקים כמותה מאשר להעמידה כשיטת בית שמאי שנדחים מההלכה. אמנם לפי פירוש הרי"ד מאחר ולדעת רב יוסף גם בית הלל מסכימים לטעם של שביתת כלים, וממילא הוא מקשה על רבה שיש להסביר את הברייתא לפי הטעם הפשוט של שביתת כלים שגם בית הלל מסכימים אליו ולא לחדש טעם נוסף של השמעת קול. שיטת הרוקח על פי הב"ח הבית יוסף (סימן רמ"ו) מביא את דברי הרוקח (סימן מ"א) שאוסר להשאיל רחיים לגוי לקראת שבת, ותמה עליו, שהרי כך ההלכה לפי בית שמאי הסוברים שאדם מצווה על שביתת כליו, אך לפי המבואר בסוגייתנו לדעת בית הלל אין אדם מצווה על שביתת כליו. הב"ח (שם) מבאר שוודאי אין כוונת הרוקח לפסוק כבית שמאי, ולכן צריך לומר שהוא מבין שלדעת רב יוסף גם בית הלל אוסרים שביתת כלים, וכפי שהובא לעיל כך הוא הסבר הרי"ד וכאמור הב"ח כותב שלהסבר זה מיושבת קושיית התוספות. אמנם בניגוד לרי"ד הרוקח פוסק כשיטת רב יוסף, ומסביר הב"ח שהוא מבין שגם רבה מודה לרב יוסף שגם לשיטת בית הלל יש איסור של שביתת כלים, אלא הוא רק בא להוסיף טעם נוסף של השמעת קול, ולפי טעם זה יש לאסור אף אם הרחיים של גוי שאין הישראל מצווה על שביתתם. עם זאת יש להעיר שגם לשיטה זו הדין של שביתת כלים קיים רק בכלים שעושים מעשה כפי שמבואר בסוגיה. להלכה מסיק הב"ח שלדעת רוב הפוסקים אין לחשוש לשביתת כלים, ומסיים "אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו כמו שפסק הרוקח, דפשטא דסוגיא משמע כדבריו כדפירשתי". נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מותר להשאיל כלים ולהשכירן לנכרי ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים. (רמב"ם שבת ו', ט"ז) מותר להשאיל ולהשכיר כליו לאינו יהודי ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים. (אורח חיים רמ"ו, א') ומותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת, ולהניח קילור עבה על העין אף על פי שאסור להניחו בשבת, ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת ואפילו מוגמר מונח בכלי, דאין אדם מצווה על שביתת כלים... ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים. סמוך לחשיכה. הגה. ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחלה. מיהו במקום פסידא יש להקל, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. (אורח חיים רנ"ב, ה')

' לע"נ אריה בן יוסף יהודה, נלב"ע ח' ניסן '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300