אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק תולדה דדישה: אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחילה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט: ואם למשקין. מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא:

מודה ר' יהודה בזיתים. דאע"ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי: מסתברא בתותים ורמונים פליגי. דאיכא דבעו להו למשקין הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים ור' יהודה פליג עלייהו אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין הלכך מודו רבנן בהם: בפגעין. פרונ"ש בלע"ז ולהוציא מימיהן לשתות: ובעוזרדין. קורמ"ש דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברמונים. דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור: אלא מאי אית לך למימר. לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא:

מנשיא תנא הוא. בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה: וכ"ת. הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו: הוי רובא דעלמא. דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה: מקדש. את התבואה משום כלאים דזריעה הוא: ואמר רבי חנינא כו'. אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב: אתרא. הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא: הכא. חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו: אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה: בשינוי מראה. לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא"כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן: רב פפא אמר. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה:

הקדמה שיטת רש"י ותוספות - אסור לסחוט כל פרי לצורך הוצאת המשקים שיטת הרי"ף והרא"ש שיטת הרמב"ם פסיקת ההלכה הקדמה בסוגיה זו אנו לומדים על איסור סחיטת פירות שהוא תולדה של מפרק כפי שכותב רש"י במשנה (ד"ה אין). בעניין זה יש הבדל בין סוגי הפירות השונים. על כל הדעות מוסכם שהסוחט זיתים וענבים על מנת להוציא את המשקים הכנוסים בהם חייב מן התורה. לעומת זאת לגבי סחיטת שאר הפירות נחלקו האמוראים בגמרא לקמן (קמ"ה ע"א), ונראה שמסקנת הסוגיה היא כדברי רב: "דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד", כלומר אין לחייב מן התורה אלא על סחיטת זיתים וענבים ולא על סחיטת שאר פירות. במשנה נחלקו חכמים ורבי יהודה לגבי המשקה הזב מעצמו מהפירות ועל פי הגמרא מסקנת הדברים היא שהמחלוקת היא רק בתותים ורימונים שהם פירות שפעמים שאדם סוחטן לצורך המשקים שבהם, אולם בזיתים וענבים לכל הדעות המשקה אסור, ובשאר הפירות שאין הדרך לסוחטן לכל הדעות המשקה מותר. בהקשר לזה מביאה הגמרא ברייתא שבה נאמר שמותר לסחוט לכתחילה פגעין פרישין ועוזרדין שהם פירות שבדרך כלל לא סוחטים אותם לצורך המשקה, אך אין לסחוט רימונים, וכראיה לזאת מובא מנהגם של "בית מנשיא" לסחוט רימונים. רב נחמן פוסק הלכה כתנא שמנמק את האיסור לסחוט רימונים על פי מנהג בית מנשיא. על כך מקשה הגמרא שאין לפסוק הלכה על פי מנהג של מיעוט האנשים. על כן מסבירה הגמרא את האיסור בסחיטת רימונים על פי סברתו של רב חסדא שדבר שהאדם סוחטו לצורך המשקה שבו, אף שבדרך כלל הוא אינו עומד לסחיטה, בכך הוא מחשיב את המשקה. אמנם על פי הסבר זה יש לאסור גם סחיטת שאר פירות כפגעין פרישין ועוזרדין כשהוא סוחט לצורך הוצאת המשקים, שהרי הוא מחשיב את המשקים. בעניין זה נחלקו הראשונים, וכפי שיבואר להלן. שיטת רש"י ותוספות - אסור לסחוט כל פרי לצורך הוצאת המשקים רש"י (ד"ה כרב חסדא) מסביר שאמנם למסקנת הגמרא שהאיסור לסחוט רימונים הוא משום שהוא מחשיב את המשקים, יש לאסור את סחיטת כל הפירות כאשר כוונתו לצורך הוצאת המשקים שהרי בכך הוא מחשיבם. לכן הוא מסביר שהברייתא לא עוסקת באדם שסוחט את הפרי לצורך הוצאת מימיו, אלא באדם שסוחט את הפרי כדי למתקו. לפי זה מובן מדוע מותר לסחוט את הפגעין והפרישין, אלא שיש להבין מדוע אסור לסחוט רימונים. רש"י מסביר שהאיסור בסחיטת רימונים אף שאין מטרתו להוציא את המשקה שבהם אלא כדי למתקו הוא מפני שיש שסוחטים רימונים לצורך מימיו ולכן אם נתיר לסחוט אותו למתקו יבואו לסחוט לצורך המשקה ודבר זה אסור שהרי הוא מחשיב את המשקה. כהסבר זה כותבים גם התוספות (ד"ה הכי נמי). לשיטה זו להלכה ישנם שלשה סוגי פירות לעניין איסור סחיטה: זיתים וענבים שאיסור סחיטתם הוא מן התורה. פירות שמקצת אנשים סוחטים לצורך המשקה שבהם כתותים ורימונים - אין לסחוט אותם לצורך המשקה מכיוון שבכך הוא מגלה דעתו שהמשקה חשוב בעיניו, והאיסור הוא מדרבנן, ובנוסף אין לסוחטם אף שלא לצורך המשקה שמא יבוא לסחוט לצורך המשקה. פירות שאין הדרך כלל לסוחטם כפגעין ופרישין - מותר לסוחטם שלא לצורך משקה, אך אין לסוחטם לצורך המשקה. שיטת הרי"ף והרא"ש הרי"ף והרא"ש פוסקים כפשט הברייתא שמותר לסחוט את שאר הפירות שאינם תותים ורימונים אף לצורך מימיהם, וכפי שעולה מפשט הברייתא. אלא שצריך להבין, שאם הסברה לאסור היא משום שהאדם מחשיב את המשקה כאשר הוא סוחט בכוונה להוציא אותו מה ההבדל בין תותים ורימונים לבין שאר הפירות. הרמב"ן מבאר שדווקא בתותים ורימונים, כיוון שיש מיעוט שרגילים לסוחטם לצורך משקה - אסור לסוחטם לצורך משקה כיוון שמחשיבים את היוצא מהם כמשקה, מה שאין כן בשאר פירות שאין רגילים כלל לסוחטם לצורך משקה, הסוחטם לשם כך בטלה דעתו אצל כל אדם. להסבר זה נמצאו שלשה סוגי פירות לעניין סחיטה: זיתים וענבים - איסור סחיטתם לצורך הוצאת המשקים מן התורה. פירות שדרך מקצת בני אדם לסוחטם לצורך המשקה שלהם - אסור לסוחטם לצורך המשקה, והאיסור מדרבנן. פירות שאין הדרך כלל לסוחטם - מותר לסוחטם לכתחילה לצורך הוצאת המשקים. הבית יוסף מבאר שיטה זו באופן שונה. הוא מסביר שאמנם לפי התירוץ שמובא בתחילת הגמרא איסור סחיטת רימונים נובע מהסברה שמובאת בשם רב חסדא שהאדם מחשיב את המשקה, ולפי זה יש לאסור את סחיטת כל הפירות. אולם בהמשך הגמרא מובאים דברי רב פפא שמסביר באופן שונה מרב חסדא את הדין של מי תרדין שפוסלים את המקווה, וכיוון שאנו נוקטים כהסבר זה ממילא אין להביא מדברי רב חסדא ראיה לסברת ההחשבה של המשקים על ידי האדם וצריך להסביר מדוע אסור לסחוט רימונים בסברה אחרת. הבית יוסף כותב שהסברה היא שאת הרימונים סוחטים אנשים רבים, ולאו דווקא רק בית מנשיא ולמנהג רבים יש חשיבות ולכן אין לסוחטם. לעומת זאת פירות שרק מיעוט קטן סוחטם לצורך המשקה שלהם - מותר לסוחטם לכתחילה. הוא מוסיף שלאו דווקא תותים ורימונים אסורים, אלא כל פרי שיש שנהגו לסוחטו אסור לסוחטו לצורך משקה, אף שהרוב אינם סוחטים פרי זה למשקה. הקושי בהסבר זה הוא שאף שהגמרא הקשתה מדוע נאסר לסחוט רימונים בגלל המנהג של בית מנשיא התירוץ למסקנה שמובא על ידי הבית יוסף לא נאמר כלל בגמרא אלא רק התירוץ שעל פי דברי חסדא למרות שבמסקנה הוא נדחה. קושי נוסף הוא שלפי התירוץ בשיטת רב חסדא שהאיסור הוא משום החשבת האדם לא מובן ההבדל בדין בין פגעין ופרישין ובין רימונים שמובא בברייתא. שיטת הרמב"ם הרמב"ם כותב שאסור לסחוט תותים ורימונים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. מדבריו עולה שהאיסור אינו משום שהיוצא מהם נחשב כמשקה, וכפשטות סוגייתנו, אלא משום גזרה. בעל ספר מנורה הטהורה (סימן ש"כ סק"ג) מבאר שסוגייתנו סוברת שסחיטת רימונים אסורה מהתורה, וכדעת רבי יוחנן לקמן (קמ"ה ע"א) שחייבים גם על סחיטת כבשים ולכן טורחת הגמרא לבאר שטעם האיסור הוא מעיקר הדין, דהיינו שיש על הנסחט שם משקה לפי שהחשיבו, אבל להלכה שפוסקים שאין חייבים אלא על זיתים וענבים - הטעם לאיסור סחיטת רימונים הוא שיש שסוחטים אותם כמו זיתים וענבים וחוששים שמא יבוא לסחוט ענבים. מסתבר שגם לפי שיטה זו הגזרה אינה דווקא על תותים ורימונים, אלא על כל הפירות שדרך מקצת אנשים לסוחטם, וכפי שכותב הרמב"ם שהואיל ומקצת בני אדם סוחטים את התותים והרימונים יש חשש שאם נתיר לסוחטם יבואו לסחוט גם זיתים וענבים. פסיקת ההלכה המחבר בשולחן ערוך כותב שמותר לסחוט שאר פירות חוץ מתותים ורימונים. הרמ"א מוסיף שבמקום שנהגו לסחוט פירות אחרים לשם שתייה - גם אותם אסור לסחוט. המגן אברהם (סק"א) כותב שיש הבדל בין שיטת המחבר לשיטת הרמ"א. לשיטת המחבר פרי שיש מקום שבו המנהג לסוחטו - אסור לסוחטו בכל מקום, בעוד שלפי הרמ"א דווקא באותו מקום אסור. אמנם המגן אברהם עצמו סובר שאם יש שסוחטים פרי זה, אפילו הם מקצת מבני העיר ובשאר המקומות אין סוחטים אותו רק משום שהוא אינו מצוי שם, ואילו פרי זה היה מצוי היו סוחטים אותו גם בשאר המקומות - בכל המקומות אסור לסוחטו. לעומת זאת פרי שכאן הוא מצוי לכולם, ובכל זאת רק מיעוט קטן סוחט אותו לצורך המשקים - מותר לכל בני העיר לסוחטו כיוון שבטלה דעת המקצת שסוחטים אותו בדעת הרוב. המשנה ברורה בביאור הלכה (ד"ה ובמקום שנהגו) פוסק למעשה להחמיר בכך, שאף אם רק מיעוט מבני העיר סוחט, וגם בשאר העולם לא היו סוחטים אף אם היה מצוי פרי זה - יש לאסור לסחוט פרי זה לכל הפחות באותו מקום שנהגו לסוחטו. לעומת שיטת השולחן ערוך שפוסק כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, מכריע הב"ח כדעת רש"י ותוספות שאסור לסחוט שום פרי לצורך מימיו, זאת מכח הראיה שמובאת בהגהות סמ"ק שכשם שמצינו לקמן (קמ"ה ע"א) שאסור לסחוט פירות כבושים לצורך מימיהם - כך אסור לסחוט שום פרי לצורך מימיו. אולם המגן אברהם (סק"ט) מחלק בין מי כבשים, שהיה עליהם שם משקה לפני שנבלעו בכבשים ולכן יש בסחיטתם משום סחיטת משקה, לבין שאר פירות שלא היה עליהם לפני הסחיטה שם משקה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מפרק - חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים - חייב משום מפרק. לפיכך, אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין - מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה. (רמב"ם שבת כ"א, י"ב) זיתים וענבים - אסור לסחטן... ותותים ורמונים - אסור לסחטן... ושאר כל הפירות - מותר לסחטן. הגה. ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג - דינו כתותים ורמונים... (אורח חיים ש"כ, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300