נכרי שהביא חלילין בשבת. בשביל ישראל: לא יספוד בהן ישראל. לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת: ממקום קרוב. בתוך התחום: עשו לו ארון. בשביל נכרי או למכור:

רב אמר ממקום קרוב ממש. כלומר שידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו שראינום שהיו בביתו: ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת וסופדין בהן במוצ"ש מיד וחיישינן נמי אמרינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה (דף טו.) גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה ומותרת לכהונה ולשמואל הכי קאמר מתני' לא יספוד בהן ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו: ה"ג דיקא מתני' כוותיה דשמואל ותניא כוותיה דרב: יקבר בו ישראל. דתלינן מספיקא שמא לצורך נכרי נעשה: תניא כוותיה דרב. דספיקא אסור דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין וא"ת בכדי שיחמו חמין מיהא שרי והכא תני לא יספוד בהן משמע לעולם הכא מוכחא מילתא אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי הואיל ואיכא נכרים: באמבטי קטנה. שיש לתלות ולומר משחשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקמין הרבה: אם יש בה רשות. אדם חשוב שליט: רוחץ בה. ישראל מיד דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי. לישנא אחרינא גרסינן תניא כוותיה דשמואל ולא גרסי' דייקא מתני' כו' עד מספיקא שרי ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה דתלינן לקולא ורישא לא קשיא ליה כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל ולשון זה נראה לי עיקר ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני עשה נכרי את הארון עד מספיקא שרי ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית:

ימתין בכדי שיעשו. נהי דלא מוכחא מילתא מיהו י"ל שמא בשביל ישראל נעשה: בעומד. הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל: ארון מאי איכא למימר. להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה: במוטל. הארון: על קברו. של נכרי באיסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון:

הקדמה האיסור ליהנות מחלילים שהובאו לצורך ישראל הדין כשספק אם המלאכה נאסרה לישראל קבר וארון שהכין גוי בשבת הקדמה המשנה והסוגיה שלפנינו עוסקות באיסור על ישראל ליהנות ממלאכה שעשה נכרי בשבת. בעניין זה מצינו דינים חלוקים במצבים שונים. כבר במשנה מובא לגבי חלילים שהובאו בשבת שיש חילוק מהיכן הובאו. כמו כן לגבי ארון קבורה וקבר שהכין הגוי מחלקת המשנה בין מצב שהוכנו לצורך ישראל שאז ישנו איסור לקבור בהם מת ישראל לעולם, לבין מצב שלא הוכנו לצורך ישראל שאז ניתן לקבור בהם. עוד דוגמה לאיסור ליהנות ממלאכת הנכרי היא רחיצה במרחץ שחומם בשבת, ובעניין זה מובא שאם המים חוממו לצורך ישראל אין לרחוץ במרחץ זה במוצאי שבת עד שיעבור פרק זמן שבו ניתן לחמם את המים שבמרחץ. יש להבין ממה נובע האיסור ליהנות ממלאכה שעשה נכרי ומתוך כך מדוע יש חילוק בין הדינים השונים. בנוסף לכך בגמרא נחלקו רב ושמואל בעניין חלילים שהובאו בשבת ויש להבין במה נחלקו. האיסור ליהנות מחלילים שהובאו לצורך ישראל הדין הראשון שנאמר במשנה הוא שאם נכרי הביא חלילים בשבת אין להשתמש בהם לצורך מת ישראל אלא אם כן לא נעשתה בהם מלאכה כגון שהובאו ממקום קרוב, דהיינו ממקום שהוא בתוך תחום שבת. אמנם במשנה לא נאמר האם יש היתר לאיסור זה לאחר זמן, ובעניין זה מצינו מחלוקת בראשונים. א. שיטת רש"י. רש"י (ד"ה לא יספוד) מסביר שהאיסור לספוד בחלילים אלו למת ישראל הוא איסור עולמי. הוא מסביר זאת בכך שהאיסור נובע מכך שהדבר מוכח ובולט שהחלילים הובאו לצורך המת מכיוון בדרך כלל מביאים חלילים לצורך זה ולכן קנסו חכמים שאין ליהנות ממלאכה זו לעולם. הרמב"ן מקשה על פירוש זה שאם כדבריו שהחלילים אסורים לעולם - מדוע לא אמרו זאת במשנה כדרך שאמרו בסיפא על קבר וארון שהכין הנכרי לצורך ישראל. ברם הריטב"א מתרץ שבסיפא ראו צורך מיוחד להדגיש את האיסור לעולם כדי להבחין בין זה לבין מה שנאמר קודם שמותר לקבור בו ישראל. יוצא אם כן משיטת רש"י שמלאכה שעשה הנכרי לצורך ישראל וניכר שנעשתה לצורך ישראל - אסור ליהנות ממנה לעולם. ב. שיטת תוספות, רמב"ן, רשב"א. התוספות (ד"ה נכרי) מדייקים מלשן הגמרא בסוף הסוגיה, כששאלו על הסיפא של המשנה: "אמאי? הכא נמי ימתין בכדי שיעשו", שישנו עוד דוגמה במשנה בה יש להמתין בכדי שיעשו, ולפי רש"י שכאשר מביא הנכרי חלילים לצורך ישראל אסור ליהנות מהם עולמית אין עוד דין במשנה בו נאמר שצריך להמתין בכדי שיעשו. לכן הם מפרשים שגם ברישא כשנכרי הביא חלילים לצורך ישראל מותר ליהנות מהם לאחר שיעבור פרק זמן של "בכדי שיעשו". התוספות חולקים על סברתו של רש"י ומסבירים שגם בחלילים אין זה ניכר כל כך שהובאו לצורך ישראל מכיוון שהדרך להביא חלילים לכמה בני אדם. גם הרמב"ן והרשב"א מסכימים שהאיסור בחלילים במוצאי שבת חל רק עד בכדי שיביאו. אמנם הם מסבירים שהסיבה לכך שאין לאסור לעולם היא מפני שרק במקום שזהו גנאי גדול אסרו לעולם, כגון בקבר שנחפר לצורך ישראל בפרהסיא שהכל יודעים מכך. גם הרמב"ם בהלכותיו פוסק לגבי חלילים שיש לחלק בין אם הובאו בפרסום גדול שאז אסורים לעולם לבין אם הובאו באיסור אך לא בפרסום שאז אסורים בכדי שיעשו. ג. דעת יש אומרים במאירי. המאירי מביא דעה לפיה בחלילים גם אם הובאו בפרסום גדול לצורך ישראל מותר לספוד בהם מת ישראל לאחר בכדי שיעשו, ורק בקבר וארון החמירו וקנסו לא ליהנות מהם לעולם מפני שהמת קבור בהם לעולם ויש בכך גנאי תמידי למת, מה שאין כן בחלילים שאין סופדים בהם למת אלא שעה קלה. המאירי עצמו נוקט שהעיקר כשיטת התוספות ושאר הראשונים שגם בחלילים שהובאו לצורך ישראל בפרהסיא יש איסור עולמי. ד. שיטת רבינו יהונתן. מכל הדעות שהובאו לעיל עולה שכאשר ברור שהגוי הביא את החלילים לצורך עצמו - מותר לישראל ליהנות מהם במוצאי שבת מיד. אולם רבינו יהונתן (מובא בחידושים המיוחסים לר"ן) כותב שהחליל אסור אפילו כשהובא בשביל הגוי מפני שהחמירו במת משום לעג לרש, ורק בקבר וארון התירו כשהגוי עשה לצורכו מפני שיש בהם צורך גדול למת. נראה שהוא לומד זאת מלשון המשנה שאומרת בסתמא "נכרי שהביא חלילין בשבת - לא יספוד בהן ישראל" ואינה מחלקת בין אם נעשה לצורך ישראל ובין אם נעשה לצורך הגוי כפי שמובא בהמשך לגבי ארון וקבר, מכאן שהאיסור הוא גם כשהובא לצורך הנכרי. אמנם הרשב"א כותב שסתם חלילים מובאים לצורך ישראל, שאין דרך הנכרים לספוד בחלילים ולכן אין צורך לכתוב זאת. השולחן ערוך פוסק שהחלילים מותרים לאחר "כדי שיעשו" אך בדבריו לא נמצאת הבחנה בין אם הם הובאו בפרהסיא או בצנעה. מכך מדייק הלבוש שהמחבר סובר שרק בקבר נאמרה החומרה שאסור לעולם, אך בשאר הדברים לעולם אין לאסור יותר משיעור של כדי שיעשו. לעומת זאת הט"ז (סקי"ד) והמגן אברהם (סקל"א) חולקים וסוברים שגם בחלילים ובכל מלאכה יש לאסור עולמית כשהדבר מפורסם. המשנה ברורה (סקע"ג) מסיק שניתן להקל בשעת הצורך כדעת הלבוש שלעולם אין לאסור אלא בכדי שיעשו. הדין כשספק אם המלאכה נאסרה לישראל במשנה נאמר שאין לספוד במוצאי שבת בחלילים שהביא נכרי אלא אם כן הובאו ממקום קרוב. בעניין זה נחלקו רב ושמואל בגמרא. רב אומר שההיתר הוא כאשר באו מ"מקום קרוב ממש", ואילו שמואל אומר: "חיישינן שמא חוץ לחומה לנו". בביאור מחלוקתם, ופסיקת ההלכה במחלוקת זו נחלקו הראשונים. בהקשר למחלוקת זו מביאה הגמרא ראיה לאחת השיטות ממשנה במסכת מכשירין (פ"ב מ"ה) בה נאמר שמרחץ שחומם בשבת בעיר שבה מחצה נכרים ומחצה ישראלים אין לרחוץ בו במוצאי שבת אלא לאחר שיעור של חימום המים, ורבי יהודה מוסיף שאם במרחץ אמבטיה קטנה שניתן לתלות שחוממה במוצאי שבת - מותר לרחוץ בה. לגבי משנה זו יש גורסים שהסיוע הוא לשיטת רב אך אחרים גורסים שהסיוע הוא לשיטת שמואל וכפי שיבואר להלן. רש"י מסביר שרב הוא המחמיר ומצריך ידיעה וודאית שלא נעשה איסור בהבאת החלילים, אך אם יש ספק שמא הובאו באיסור - אין ליהנות מהם במוצאי שבת. עם זאת מהמשך הסוגיה עולה שאף שלשיטת רש"י במשנה כפי שהובא לעיל יש לאסור עולמית דבר שנעשה בו איסור לצורך ישראל, מכל מקום בספק אין לאסור אלא בשיעור של כדי שיעשו. שמואל לעומת זאת מקל וסובר שרק כאשר יש ידיעה וודאית שנעשתה מלאכה בהבאת החלילים יש לאסור את ההנאה מהם, אך בספק תולים שהובאו בדרך של היתר. בעניין הראיה מהמשנה במסכת מכשירין רש"י מביא שתי גרסאות. לפי הגרסה הראשונה הראיה היא לשיטת רב שמחמיר והראיה היא מכך שכאשר בעיר מחצה נכרים ומחצה ישראלים מחמירים ואוסרים בכדי שיעשו. אולם לפי הגרסה השנייה הראיה היא דווקא לשיטת שמואל שמקל מדברי רבי יהודה שמקל כאשר יש אדם חשוב בעיר וניתן לתלות שהאמבטיה הקטנה חוממה במוצאי שבת מיד. בעל המאור מסכים גם הוא להסבר זה, ומוסיף שבדין זה כלל אין מחלוקת במשנה ורבי יהודה לא נחלק על חכמים אלא רק מוסיף על דבריהם. להסבר זה אין להביא ראיה מהדין שבמחצה על מחצה מחמירים ואוסרים את המים עד בכדי שיעשו מכיוון שבכגון זה גם שמואל מחמיר מפני שבוודאי חממו את המים לצורך כל התושבים כולל הישראלים, אבל כאשר יש ספק - מקילים. רש"י כותב על הגרסה השנייה "ולשון זה נראה לי עיקר", ולפי זה מסתבר שהלכה כשמואל לקולא מפני שיש לו ראיה מהמשנה, וכן כותב הר"ן בדעת רש"י. שיטה אחרת בביאור המחלוקת לרי"ף. לדעתו רב הוא המקל ואומר שאם באו עכשיו ממקום קרוב מתירים ואין חוששים שמא הביאום מרחוק, בעוד ששמואל מחמיר ואומר שיש לחשוש לכך כל שלא ידוע שלא באו מרחוק. לשיטתו מבוארת יותר הלשון של שמואל שאומר "חיישינן" שזו לשון שמבטאת בדרך כלל גישה של חומרא ולא של קולא. הרי"ף מסביר שהראיה מהמשנה במסכת מכשירין היא לשיטת שמואל שמחמיר, והראיה היא מכך שכאשר בעיר מחצה נכרים על מחצה ישראלים מחמירים ואוסרים את הרחיצה במרחץ במוצאי שבת עד שיעבור שיעור של כדי שיעשו, לפיכך הרי"ף פוסק לחומרא כדעת שמואל. הרמב"ן מסכים לשיטת הרי"ף, ומוסיף שהסברה להחמיר בספק אף שזהו ספק בדין דרבנן היא שזה כדבר שיש לו מתירים שהרי האיסור יפקע לאחר שיעור של כדי שיעשו, וכפי שדבר שיש לו מתירין אינו מתבטל אפילו אם הוא אסור מדרבנן כך גם איסור זה אינו מותר בספק כיוון שיכול לחכות בכדי שיעשו ולצאת ידי הספק. יש להעיר שהסבר זה נכון אמנם לשיטת הרמב"ן שהחלילים מותרים במוצאי שבת לאחר שיעור של כדי שיעשו, אך לשיטת רש"י כפי שכבר התבאר הם אסורים לעולם. הרמב"ם והשולחן ערוך מחמירים שגם כאשר יש רק חשש שדבר הובא באיסור - יש להחמיר ולאוסרו עד מוצאי שבת בכדי שיעשו. קבר וארון שהכין גוי בשבת המשנה מחלקת בין מצב בו חפר הגוי קבר וארון שאז אפשר לקבור בו ישראל, לבין מצב שעשה זאת לצורך ישראל שאז אין ליהנות מהם עולמית. על חלק זה של המשנה שואלת הגמרא שגם כאן היה ראוי לאסור זאת עד בכדי שיעשו ומתרצת שמדובר בקבר שנחפר סמוך לסרטיא, דהיינו דרך הרבים והארוך מוטל עליו. רש"י (ד"ה ימתין) מסביר ששאלת הגמרא היא על הרישא של דין זה, דהיינו מדוע בסתם אנו מתירים לקבור ישראל בקבר שחפר גוי ולא חוששים שמא הגוי חפר זאת לצורך ישראל. הסבר זה מתאים לשיטת רש"י כפי שכבר התבארה שכאשר יש ספק האם הדבר נאסר לישראל אוסרים זאת עד שיעור של בכדי שיעשו. את תשובת הגמרא מסביר רש"י שמדובר בכגון שיש הוכחה שהקבר לא נעשה לצורך ישראל, כגון שנחפר סמוך לאיסרטיא, שאין דרך ישראלים לקבור שם. הרי"ף העתיק רק את המשנה לגבי הדין של נכרי שחפר קבר והכין ארון, אך לא הביא את הגמרא. הרשב"א מסביר שהוא השמיט את הגמרא מכיוון שהרי"ף מפרש כרש"י ולכן אין צורך להביא את הגמרא שאין בה חידוש להלכה, ולהלכה סתם קבר אסור כיוון שחוששים שעשאוהו בשביל ישראל. על הסבר זה בשיטת הרי"ף יש להקשות מכך שהרי"ף כן הביא את המשנה, ובמשנה נאמר שסתם קבר מותר, ואם הוא סובר כרש"י היה עליו להדגיש שמדובר רק כאשר יש הוכחה שלא נעשה לצורך ישראל כגון שהוא עומד באיסרטיא. הרשב"א עצמו כותב על הסבר רש"י שאינו מחוור, כנראה משום שלא מובן מדוע כשחופר הנכרי קבר סתם חוששים שחפר בשביל ישראל. בהמשך מביא הרשב"א פירוש אחר ומייחסו לרש"י בשם הגאונים, והר"ן כותב שזו גם שיטת הרי"ף. הפירוש הוא ששאלת הגמרא מכוונת לסיפא, מדוע אמרו בקבר שנחפר לצורך ישראל שלא יקבר בו עולמית ולא הסתפקו בשיעור של כדי שיעשו, והתירוץ הוא שמדובר בכגון שמפורסם שעשוהו עבור ישראל, ורק באופן זה אסור לעולם. על פי זה מסביר הר"ן שדי לו לרי"ף בהבאת המשנה כצורתה, וכבר יודעים שהקבר אסור עולמית מפני שסתם קבר נעשה בפרהסיא, בעוד שהחלילים אסורים רק בכדי שיוכלו להביאם מפני שהבאתם נעשית בדרך כלל בצנעה. אף הרמב"ם כותב בהלכה את תירוץ הגמרא על פי שיטת הגאונים, שכאשר חפרו באיסרטיא בשביל ישראל - אסור עולמית, אבל כאשר חפרו לו בצנעה - ימתין בכדי שיעשו, וכך פוסק גם השולחן ערוך. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מת שעשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן, אם בצנעה - ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת ויקבר בו, ואם היה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא - הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיא, ומותר לקבור בו ישראל אחר, והוא שימתין בכדי שיעשה, וכן כל כיוצא בזה. גוי שהביא חלילין בשבת למת, אף על פי שהביאן מצד החומה - ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב ואחר כך יספדו בהן, שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן, ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת - ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת, והוא שלא יהא הדבר בסרטיא גדולה, כמו שאמרנו. עיר שישראל וגוים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים - מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל - ימתין בכדי שיחמו חמין, שבשביל הרוב הוחמו; מחצה למחצה - ימתין בכדי שיחמו חמין, וכלכל כיוצא בזה. (רמב"ם שבת ו', ה'-ז') עשה גוי בשבת ארון או קבר לעצמו - מותר לישראל ליקבר בו, ואם עשאו בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית. ודוקא שהקבר בפרהסיא והארון על גביו, שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל, אבל אם הוא בצנעה - מותר ליקבר בו לערב, בכדי שיעשו. ואפילו כשהוא בפרהסיא - אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר - מותר, והוא שימתין בכדי שיעשו. גוי שהביא בשבת חלילין (פירוש: כלי נגון חלולים שקולם מעורר הבכי) לספוד בהם ישראל - לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב, ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאו בשבת - ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום, ואחר כך מותרים בין לו ובין לאחרים, והני מילי כשהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית, כיון שלא נעשה בהם איסור תורה - אינו צריך להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד. ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום - חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו. (אורח חיים שכ"ה, י"ד-ט"ז)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300