נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום:

מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי. והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת: מעמיד עצמו. מלהציל ממונו: דוקא כיסו. דכיון דטרח בה שע"י טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה הא אתי לאיתויי:

הקדמה אימתי מותר למסור לנכרי את הכיס היוצא בשבת עצמה בכיסו הטעם להיתר במי שהחשיך והיקפו טלטול פחות פחות מארבע אמות הקדמה במשנה נאמר שאם אדם בא בדרך בערב שבת וכיסו בידו ומתחיל להחשיך - נותן את כיסו לנכרי. הגמרא מבארת שכאן התירו אמירה לנכרי מכיוון שחכמים אמדו את דעתו של האדם שאינו מעמיד עצמו על ממונו ואם לא נתיר לו את האמירה לגוי יבוא להעביר את כיסו ארבע אמות ברשות הרבים ובכך לעבור על איסור תורה. יש לדון אימתי נאמר היתר זה, האם דווקא לפני שנכנסה השבת או גם לאחר שנכנסה, והאם היתר זה קיים גם כאשר אדם מוציא כיס בשבת עצמה. כמו כן יש לדון האם ניתן ללמוד מסוגיה זו היתרים גם למקומות נוספים בהם ממונו של האדם נמצא בסכנה בשבת. אימתי מותר למסור לנכרי את הכיס רש"י (ד"ה נותן) כותב שנותן את כיסו לנכרי מבעוד יום ומכך ניתן להבין שלאחר שחשיכה ונכנסה השבת אין לו היתר לתת את הכיס לנכרי. הרא"ש מקשה עליו מדברי רבא שאומר שבמציאה לא התירו לתת לנכרי, ואם מדובר מבעוד יום איזה איסור יש לתת לנכרי. לפיכך הרא"ש מסביר שמדובר לאחר שכבר חשכה. בעל קרבן נתנאל (אות א') מסביר שגם רש"י מודה שמותר לעשות את האמור בסוגיה גם לאחר שתחשך, אלא שלכתחילה צריך להיזהר לתת מבעוד יום. הגר"א (סק"א) מדייק שגם הרמב"ם סובר כך, שהוא כותב "ואף על פי שנתנו לו משחשיכה" מכאן שבתחילת דבריו הוא עוסק בכגון שנותן לו מבעוד יום. הוא מוסיף שכך מפרש הרמב"ם את המשנה שמדובר מבעוד יום, וכך ראוי שלא ימתין לחשיכה אלא יקדים וייתן את כיסו מבעוד יום משום איסור מוקצה. היוצא בשבת עצמה בכיסו הרמב"ן כותב שההיתר הוא דווקא כאשר בא בדרך והיום החשיך לו מפני שיש חשש שיאמר שעדיין לא חשכה גמורה ועוד היום גדול ויבוא לטלטל, מה שאין כן כאשר שכח ויצא עם כיסו בשבת עצמה לא התירו לו כלום. לעומתו סובר הרשב"א שגם אם שכח והוציא הוא עלול להעבירו ארבע אמות אם לא נתיר לו בדרכים אחרות ולכן ההיתר קיים גם בכגון זה. רבינו ירוחם (נתיב י"ב, ח"א) מחמיר יותר מהרמב"ן וכותב שההיתר הוא דווקא למי שטעה והיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אך לא התירו למי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח שכיסו אצלו. דבריו מובאים בשולחן ערוך בסעיף ח' בשם "יש אומרים". הגר"א (סק"ט) מביא לכך ראיה מהגמרא לעיל (קמ"ב ע"ב) שם מובא המעשה ששכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ורב אשי אסר לטלטלה ולא אמר שיעשו ככל ההיתרים שבסוגייתנו, הרי שאין היתר למי ששוכח. מאידך גיסא מקשה המגן אברהם (סק"י) מהגמרא במסכת עבודה זרה (ע' ע"א) שם למדנו שהמוציא כיס בשבת - מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ומשמע אפילו כששכח והוציאו בשבת עצמה. המגן אברהם עצמו מתרץ שבסוגיה שם מדובר בשוכח, בעוד שרבינו ירוחם מדבר במזיד, ומפרש בעל מחצית השקל שרבינו ירוחם עוסק בכגון שבשעה שיצא מביתו זכר שכיסו אצלו, ורק אחר כך שכח ואילו בסוגיה שם מדובר שמלכתחילה שכח שכיסו אצלו. לפי פירוש זה עולה שהרמב"ן מחמיר יותר מרבינו ירוחם ואוסר אפילו כששכח מלכתחילה שכיסו אצלו. על דברי המגן אברהם מעיר החתם סופר (על השו"ע) שגם אם ניתן ליישב בדרך זו את דברי רבינו ירוחם - לא ניתן לומר כך בדעת הרמב"ן שכותב במפורש שלא התירו כששכח בשבת עצמה, ועל דבריו עומדת בעינה הקושיה ממסכת עבודה זרה. למעשה מסיק המשנה ברורה (סקכ"ב) שההלכה היא כמקלים כשיטת הרשב"א שאפילו השוכח ומוציא בשבת עצמה מותר לטלטל על פי הדרכים שמבוארות בסוגייתנו. הטעם להיתר במי שהחשיך והיקפו הגמרא אומרת שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא יתקנו לו טלטול בהיתר - יבוא לעבור על איסור תורה של טלטול ארבע אמות ברשות הרבים. הראשונים נחלקים בשאלה באיזה מצב חכמים התירו לו איסור קל כדי שלא יעבור על איסור חמור מתוך בהילות אחר ממונו. הרשב"א והר"ן מביאים את שיטת רבינו תם ובעל ספר התרומה (סימן רכ"ו) שלומדים מסוגייתנו שכל מי שמתיירא מליסטים - מותר לו לטלטל את המעות שבביתו ולהחביאן. נמצא שלדעתם עיקר הסברה להיתר בסוגייתנו היא בכדי שלא יפסיד את ממונו ולא בכדי שלא יעבור על איסור חמור. הרמב"ן חולק וסובר שאין היתר כללי כזה, ומסביר שהתירו רק כשאוחז את ממונו בידו מפני שאין אדם מעמיד עצמו לכוף את יצרו שיזרוק את ממונו להפסידו, אבל יכול להעמיד עצמו שיהיה ממונו נפסד מאיליו. מטעם זה חכמים הגבילו את ההצלה מפני הדליקה כמבואר לעיל בפרק ט"ז. גם הרשב"א חולק על שיטת רבינו תם, אבל לדעתו אין לפרש כרמב"ן שההיתר שבסוגייתנו מוגבל דווקא למי שאוחז בידו, מכיוון שההיתר הוא שמא יבוא לעבור על איסור וזה קיים גם כשאינו אוחז את הממון בידו. יתירה מזו, מדברי רבא שהוצרך לאסור טלטול של אבידה שלא באה לידו מכיוון שלא טרח בה אף שאינה בידו עולה שההיתר הוא גם בדבר שאינו בידו. לכן הוא מסביר שהתירו בכל מקום שבו יש חשש שהאדם יבוא לעבור על איסור תורה, וזה קיים רק במי שנמצא ברשות הרבים ויכול לבוא ולהעביר ארבע אמות, אולם אם החשש הוא שמא יבוא לעבור על איסור דרבנן אין סברה להתיר לו איסור דרבנן מחשש שיבוא לעבור על איסור דרבנן אחר. החתם סופר (שו"ת או"ח סימן פ"ב) כותב שלפי סברה זו ההיתר נאמר רק כאשר הוא ברשות הרבים, אך אם הוא בכרמלית - לא התירו לו. הר"ן כותב על דברי הרשב"א שאינם נראים, שכן בכל סכנה לממונו הוא עלול לבוא לידי איסור של תורה. לדעתו הכלל הוא שהתירו דבר שאין ליבו בהול עליו ואין השעה דחוקה כך שאפשר להדריך את האדם כיצד יוכל להציל את ממונו בלי לעבור על איסורים חמורים. אולם כאשר השעה דחוקה לו וממונו בסכנה מיידית יש חשש שאם יבוא להתעסק בהצלה יבוא לעבור על איסור תורה ולכן חכמים הגבילו את האפשרויות להציל. כך הדין בהצלה מדליקה, וכך יש לפסוק גם בליסטים שמתנפלים לפתע על האדם. המחבר בשולחן ערוך בסימן של"ד סעיף ב' מביא את המחלוקת, שיש מתירים לטלטול מעות ודברים מוקצים כדי להצילם מדליקה או מליסטים, דהיינו שיטת רבינו תם, ויש אוסרים זאת, דהיינו שיטת הרמב"ן, ומוסיף שאפילו לומר לנכרי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר. טלטול פחות פחות מארבע אמות בסוף הסוגיה מובא שישנה עוד דרך להתיר טלטול כיס למי שבא בדרך כאשר אין לו נכרי והיא על ידי טלטול הכיס פחות מארבע אמות בכל פעם כך שאינו עובר על האיסור של העברת ארבע אמות ברשות הרבים. ממהלך הסוגיה עולה שזוהי העדיפות האחרונה לטלטול, וטלטול על ידי נכרי היא צורה קלה יותר להתיר. לפי זה נראה כי במציאה בה לא התרנו לטלטל על ידי נכרי וודאי שלא נתיר על ידי טלטול של פחות פחות מארבע אמות, וכך כותבים הרמב"ן, הרשב"א והראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם). לעומת זאת הרמב"ם פוסק שאף שבמציאה אין היתר לטלטלה על ידי נכרי כדברי רבא, מותר לטלטל אותה פחות פחות מארבע אמות. הרמב"ן מסביר את טעמו של הרמב"ם אף שכאמור הוא חולק עליו, שטלטול פחות פחות מארבע אמות מותר תמיד בכל דבר, אלא שכאשר אדם בא בדרך וכיסו בידו והוא בהול עליו, העדיפו שיטלטל את הכיס על ידי נכרי ולא בעצמו מחשש שמא יבוא להעבירו באיסור. אולם כאשר האדם לא בהול כל כך לא אסרו עליו לטלטל פחות פחות מארבע אמות. אכן הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת עירובין (פרק י', ב') כותב שמותר לטלטל בצורה זו, וכך גם בהלכות שבת (י"ג, י') לפי חלק מכתבי היד. כשיטה זו שמותר לטלטל כל דבר פחות פחות מארבע אמות סובר גם רבינו חננאל לעיל (קי"ב ע"א). לעומת זאת לפי הגרסה שבדפוסי הרמב"ם בהלכות שבת הוא כותב שפטור על טלטול זה ומשמע שיש איסור בדבר. לפי זה צריך להסביר מדוע במציאה התירו. נראה כי לשיטה זו התירו בכל מקום בו יש הפסד, אלא שכפי שמסביר הרמב"ן כאשר בא בדרך וכיסו בידו העדיפו שיטלטל על ידי נכרי מחשש שמתוך בהילותו יבוא להעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אך במציאה שאינו בהול כל כך לא התירו לו לטלטל על ידי נכרי ויכול לטלטל רק בטלטול של פחות פחות מארבע אמות. השולחן ערוך פוסק כאוסרים, דהיינו שבמציאה אין היתר לטלטלה כלל לא על ידי נכרי ולא על ידי טלטול של פחות פחות מארבע אמות. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות - נותן כיסו לנכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה - מותר, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים - יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה. במה דברים אמורים? בכיסו, אבל מציאה - לא יתן לנכרי, אלא מוליכה בפחות פחות מארבע אמות. (רמב"ם שבת ו', כ"ב) מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו נכרי - לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואפילו לא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה - מותר. אבל אם מצא מציאה - אינו יכול ליתנה לנכרי אלא אם כן באה לידו מבעוד יום, דהשתא הויא ככיסו. אם אין עמו שום אחד מכל אלו - יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות, ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו - לא. יש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים - לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו. (אורח חיים רס"ו, א', ז'-ח')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300