פקיעי עמיר. קשין של שבלים (שאותם) שאוגדים מתירין אותם שיהו נוחין לבהמה לאוכלה: מפספסין. שכן דרך שמפזרים לבהמה העשבים ויפין לה לאוכלן שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה ריחה כל כך וקצה בהן: את הכיפין. מפרש בגמרא וכן זירין: אין מרסקין. אין מחתכין: שחת. עשב של תבואה והוא אספסתא ומשום דטירחא דלא צריך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. ששיניה דקות וקשין לה:

הן הן פקיעין הן הן כיפין. כולן קשין של שבלין הן מיהו פקיעין תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשים: כיפין תלת. קשורין ג' [אגודים]: זירין דארזא. ענפים לחין של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחין ראויין לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים: וה"ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין. דכיון דמעיקרא אוכלא נינהו מותר לטרוח בהן להכשירם למתקן לה ואת הכיפין אף הן מתירין ומפספסין ואע"ג דנפיש טרחייהו אבל לא הזירין לא לפספס ולא להתיר דכיון דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא והשתא הוא דמשוי להו אוכלא ה"ל אולודי אוכלא בשבת: מיטרח באוכלא. בדבר שתחילתו אוכל קודם תיקון זה טרחינן ומכשרינן לייפותן לה: הן הן פקיעין הן הן זירין. שניהן בקשים של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא הזירין אפספוס קאי: וה"ק מתירין פקיעי עמיר. דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלא ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין דהתרת אוגדיהן שוויי אוכלא הוא: את הדלועין. התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן: אשוני. קשין: א"נ. כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן:

מחלוקת רב הונא ורב יהודה הסברות לאסור תיקון אוכלים פסיקת ההלכה מחלוקת רב הונא ורב יהודה במשנה למדנו על אופנים שונים של טיפול במאכלי בהמה מסוגים שונים בשבת. בגמרא נחלקו רב הונא ורב יהודה מהם "כיפין" ומהם "זירין" שנאמרו במשנה ומכך נובעת גם מחלוקת בהלכה שיסודה הוא מה מותר לעשות לצורך בהמה בשבת, האם רק לטרוח באוכל או האם רק להכין אוכל שיהיה ראוי למאכל הבהמה אך לא לשפרו וכפי שיבואר להלן. דעת רב הונא היא שפקיעי עמיר וכיפין הם קשים של שיבולים, אלא שהפקיעים קשורים בשני קשרים והכיפין בשלשה. לשיטתו מותר הן להתיר את קשרם והן לפספס גם את הפקיעים וגם את הכיפין מכיוון ששניהם כבר אוכל ראוי לבהמה, אלא שההתרה והפספוס מתקנות אותו יותר ומותר לטרוח ולתקן אוכלי בהמה. לעומת זאת זירין הם ענפי ארז שלא ראויים למאכל בהמה כמות שהם ולכן אין היתר לא להתירם ולא לפספסם. שיטת רב הונא היא אם כן שטרחה בדבר שהוא כבר אוכל ומטרתה לשפרו - מותרת, אך פעולה שתפקידה ליצור אוכל - אסורה. דעת רב יהודה היא שזירין הם כמו פקיעי עמיר, דהיינו הקש של השיבולים, וכיפין הם ענפי ארז. סברתו העקרונית של רב יהודה היא שטרחה בדבר שהוא כבר אוכל אסורה, כיוון שהבהמה בלאו הכי יכולה לאכול את המאכל והרי זו טרחה בדבר שאינו צריך לו בשבת. לעומת זאת הפיכת דבר לאוכל בהמה מותרת מכיוון שיש בזה צורך גדול שיהיה לבהמה מה לאכול. לפי פירושו פקיעי עמיר מותר רק להתיר אך לא לפספס, מכיוון שהפספוס הוא טרחה יתירה. לגבי זירין דעת רש"י (ד"ה וה"ק מתירין פקיעי עמיר) שמותר רק להתירם בדומה לפקיעים. אולם לפי חלק מהגרסאות ברי"ף בזירין אסור אפילו להתיר, ומבאר הר"ן שאף שמדובר בהפיכת הזירין לאוכל בדומה לפקיעין מכל מקום אסרו זאת כיוון שמדובר בטרחה יתירה שהרי הזירין קשורים בשלשה מקומות. [בנספח מצורפת טבלה לסיכום מחלוקת רב הונא ורב יהודה]. התרת פקיעי עמיר מותרת הן לדעת רב הונא והן לדעת רב יהודה ומדברי רש"י (ד"ה מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וד"ה מתירין פקיעי עמיר) עולה שלפי רב הונא ההיתר הוא משום שיש בזה רק תיקון אוכל שמותר, בעוד שלפי רב יהודה ההיתר הוא משום שיש בזה יצירת אוכל. התוספות (ד"ה רב יהודה) כותבים בשם רבינו תם שלא מסתבר שבזה נחלקו רב הונא ורב יהודה ולכן הוא מפרש שהתרת הפקיעים מותרת לפי כולם מאחר שאינה נחשבת לכלום, לא לטרחה ולא לתיקון האוכל. הסברות לאסור תיקון אוכלים דעת רב יהודה כאמור היא שאין לטרוח בדבר שהוא ממילא כבר אוכל ראוי, והסברה שבדבריו פשוטה שטרחה יתירה בשבת אסורה. בדעת רב הונא שאוסר "שווי אוכלא" מסביר רש"י (ד"ה וה"ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין) שזה כמוליד אוכלא. במסכת ביצה (כ"ג ע"א ד"ה דקמוליד) הוא מוסיף שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה. הרמב"ם כותב שהאיסור של ריסוק שחת וחרובים הוא מפני שנראה כטוחן. הסבר זה קשה לכאורה, שהרי בסוגיה מובא שהאיסור הוא או בגלל טרחה או בגלל שווי אוכלא, אך הטעם שכותב הרמב"ם לא מובא. הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן ע"ה) אכן מקשה זאת על הרמב"ם ומסביר שהאיסור הוא משום טרחה באוכל כדעת רב יהודה. הכסף משנה מביא קושיה זו ומתרץ שהאיסור מצד הטרחה קיים רק בשחת ובחרובים כשהם רכים, אולם כשהם קשים יש איסור מצד הדמיון לטחינה, ובסוגייתנו לא הזכירו זאת מפני שאינה עוסקת בשאלות אלה. החזון איש (סימן נ"ז) מחדש שדעת הרמב"ם שאין איסור בטרחה סתם, אלא רק כשהיא דומה למלאכה. הרמב"ם על פי דרכו כותב גם בפירוש המשניות שהפספוס הוא כמו שמפרכין, ומשמע שהאיסור בזה הוא מפני שדומה לטוחן. אכן זוהי הגרסה במהדורת הרב קאפח וכך מובא גם במאירי, אך במהדורות אחרות הגרסה היא "שהוא כמו מחככין", ומשמע שעצם הטרחה אסורה, וכן נראה מפירוש רש"י שהטרחה אסורה מצד עצמה ולא מפני שדומה לטחינה. פסיקת ההלכה הרמב"ם כותב שמותר להתיר אלומות של עמיר לפני בהמה, אך לגבי פספוס הוא מחלק, שבאלומות קטנות הדבר מותר אך לא בגדולות, וטעם האיסור הוא מפני הטורח. המגיד משנה כותב שאינו יודע ליישב את דבריו לא כרב הונא ולא כרב יהודה. הכסף משנה מסביר שהרמב"ם פוסק כרב יהודה לפי גרסת רש"י. הוא מבאר שלפי רב הונא הפקיעין והכיפין הן האלומות הגדולות והזירין הן האלומות הקטנות, בעוד שלפי רב יהודה הפקיעין והזירין הן האלומות הגדולות והכיפין הן האלומות הקטנות. נמצא שרב הונא סובר שבאלומות הגדולות מתירים ומפספסים כיוון שמותר לטרוח בדבר הראוי קצת לאכילה, אך בקטנות אסור אף להתירם מפני שזו טרחה שלא לצורך, שכן הן ראויות לאכילה גם ללא התרה. לעומתו סובר רב יהודה שבגדולות מתירים אך לא מפספסים, מפני שאסור לטרוח בדבר שכבר ראוי לאכילה, אבל בקטנות - מותר אף לפספס מפני שאין בזה טרחה יתירה. השולחן ערוך פוסק כרב יהודה לפי הסבר רש"י בסוגיה, דהיינו שהחילוק הוא בין אלומות של קש לבין עצים לחים, שבאלומות מותר להתיר אך לא לשפשף כיוון שאף בלי זה ראויים לאכילה, אך עצים לחים - מותר להתירם וגם לשפשפם מפני שאינם ראויים לאכילה בלא השפשוף. כמו כן הוא פוסק כשיטת רש"י שבאלומות מותר תמיד להתיר אפילו בגדולות, שלא כחלק מהגרסאות בדברי הרי"ף. לפי מה שהתבאר, לפי כל ההסברים השונים פוסקים כרב יהודה ולא כרב הונא. נראה שהסברה לפסוק כך היא ששיטת רב הונא מוקשית מהמשנה כפי שמובא בהמשך הגמרא. הרמ"א כאן מפנה לדבריו בסימן שכ"א סעיף ט' שם הוא כותב שאסור לחתוך לפני העופות בשר שצריך לחותכו דק דק, מפני שאינם יכולים לאוכלו בלא החיתוך. הט"ז (סק"ד) מקשה שלפי רב יהודה שהלכה כמותו זהו נימוק להיתר ולא לאיסור. המגן אברהם (סק"ה) מיישב שרב יהודה מתיר בתנאי שהמעשה אינו דומה למלאכה, אבל כשדומה למלאכה, כמו במחתך שדומה לטוחן - הרי זה אסור יותר דווקא משום שלא היה ראוי לאכילה. נספח א': פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו - הרי זה תולדת טוחן וחייב. לפיכך, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות, אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. (רמב"ם שבת כ"א, י"ח) קשין של שבלים שקושרים בשנים או בשלשה מקומות - מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה, הגה. ויש אומרים דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא, אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה - לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר. עצים שקצצן מן האילן ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים - מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף. מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול. מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה, והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה - לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן. ועיין לעיל סימן שכ"א אם מותר לחתכו דק דק לפני עופות. אין חותכין שחת (פירוש: ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשלה התבואה) וחרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה. (אורח חיים שכ"ד, ד'-ח') נספח ב': סיכום מחלוקת רב הונא ורב יהודה בטבלה   פקיעי עמיר כיפין זירין הסברה רב הונא מתירים ומפספסים מתירים ומפספסים אין מתירים ואין מפספסים מטרח באוכלא- טרחינן שווי אוכלא - לא משווינן רב יהודה מתירים אבל לא מפספסים מתירים ומפספסים רש"י - מתירים ואין מפספסים רי"ף - אין מתירים ואין מפספסים שווי אוכלא - משווינן מטרח באוכלא - לא טרחינן

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300