הקדמה הסוגיה עוסקת במחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי "דבר שאין מתכוון", כלומר האדם עושה פעולה ועל ידה הוא יכול לבוא לידי עשיית מלאכה האסורה בשבת. הדוגמה שבה עוסקת הסוגיה היא גרירת כלי על גבי קרקע, שייתכן שתוך כדי הגרירה ייעשה חריץ באדמה ויתחייב משום חורש (בשדה) או בונה (בבית) כאשר הוא מיישר את הקרקע. במחלוקת התנאים ההלכה נפסקה כדעת רבי שמעון, וכפי שלמדנו לעיל (כ"ב ע"א) שאביי אמר בשם רבה שלגבי גרירת ספל בשבת נהג כרבי שמעון. כמו כן הגמרא בדף צ"ה ע"א אומרת "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון - שרי אפילו לכתחילה". עם זאת ראוי להקדים שדברי רבי שמעון אמורים רק במקום בו אין הכרח שכתוצאה מפעולת האדם תיעשה מלאכה האסורה. אולם אם כתוצאה ישירה ממעשיו בהכרח תיעשה מלאכה - הדבר אסור, ובלשון הגמרא: "מודה רבי שמעון בפסיק רישיה" (לקמן ע"ה ע"א, ק"ג ע"א, קל"ג ע"א ועוד מקומות). הדין בכלים קטנים בגמרא מובאת דעת רבי ירמיה רבה שמעמיד את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון רק בכלים גדולים, שמכיוון שאי אפשר לנושאם ולהרימם - מיקל רבי שמעון לגוררם. אולם בכלים קטנים שניתן להרימם גם לדעת רבי שמעון אין לגוררם. שיטה זו למסקנת הגמרא נשארת בקושיה מהמשנה במסכת כלאים המתירה למוכרי כסות ללבוש בגד כלאים כאשר אינם מתכוונים ליהנות ממנו, אף שיש להם אפשרות להימנע מלבישתו. הרמב"ם איננו מחלק בין כלים גדולים לקטנים ומכך עולה שאיננו פוסק כדעת רבי ירמיה רבה, והדבר מובן שהרי הוא נשאר בקושיה. הטור והשולחן ערוך כותבים בפירוש שמותר לגרור "בין גדולים בין קטנים". אולם הבית יוסף כותב בשם בעל ספר יראים שאסור לגרור כלים קטנים, ומסביר שהוא פוסק כרבי ירמיה רבה וכנראה שהייתה לפניו גרסה שונה בגמרא מזו שלנו. יש להעיר עם זאת שבנוסח ספר יראים שלפנינו (סימן רע"ד בתחילתו) הוא פוסק שבקטנים מותר. הדין בכלים גדולים כאמור ההלכה נפסקה שלא כשיטת רבי ירמיה רבה אלא כדעת עולא. אולם בביאור שיטתו מצינו חילופי גרסאות וכמו כן מחלוקת בביאור דבריו. הגרסה שלפנינו היא "מחלוקת (=רבי יהודה ורבי שמעון) - בקטנים, אבל בגדולים - דברי הכל מותר". גם התוספות (ד"ה ה"ג) גורסים כך, ומבארים שכך משמע גם מהסוגיה במסכת פסחים (כ"ה ע"ב) שיש יותר מקום להתיר דבר שאין מתכוון כאשר אי אפשר לעשות בצורה אחרת. עם זאת, כותבים רש"י במסכת סוכה (ל"ג ע"ב ד"ה מידי) והרא"ה (מובא בחידושים המיוחסים לר"ן) שמדובר במצב שבו אין ודאות שגרירת הכלי הגדול תגרום לחריץ בקרקע, שהרי ב"פסיק רישיה" גם רבי שמעון מודה שיש לאסור כפי שהובא לעיל. לעומת זאת המאירי מביא את דעת חכמי פרובינציה שמתירים לגרור אפילו במקום שזהו פסיק רישיה וזאת מאחר שלא נוח לו במלאכה, ושיטתם היא כדעת בעל הערוך (מובא בתוספות ק"ג ע"א ד"ה לא) שב"פסיק רישיה שלא ניחא ליה" - לדעת רבי שמעון הדבר מותר. דעה נוספת מובאת במאירי, וכך היא גם דעת המהר"ם חלאווה (פסחים כ"ה ע"ב) שכאן מותר אפילו פסיק רישיה דניחא ליה. הוא מסביר זאת בכך שעשיית החריץ איסורה מדרבנן, שאיסור חפירה מדאורייתא הוא רק כשעושה זאת על ידי כלים ייעודיים, אך על ידי ספסל זוהי עשייה בשינוי שאיסורה מדרבנן ובאיסור דרבנן מקילים ב"פסיק רישיה". גם שיטה זו אינה מקובלת על הכל, וראה עוד לגבי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ופסיק רישיה באיסור דרבנן בבירור הלכה, קונטרס מלאכת מחשבת (נדפס בסוף בירור הלכה על המסכת), "דבר שאין מתכוון ופסיק רישיה" סעיפים ב', ה'. הרמב"ן מקשה על גרסה זו ממנה עולה שרבי יהודה מתיר דבר שאין מתכוון בכלים גדולים ממקומות אחרים מהם עולה שלרבי יהודה דבר שאין מתכוון אסור גם כשאי אפשר בצורה אחרת. אמנם אפשר שהראשונים שהביאו גרסה זו סוברים שישנה מחלוקת סוגיות בדעת רבי יהודה האם הוא מתיר דבר שאין מתכוון כשאי אפשר בצורה אחרת, וראיה לכך מהגמרא במסכת פסחים (כ"ה ע"ב) ממנה משמע שרבי יהודה מקל כשאי אפשר אחרת. הרמב"ן עצמו גורס בדברי עולא: "מחלוקת בקטנים, אבל בגדולים - דברי הכל אסור", ומסביר שגם רבי שמעון אוסר בגדולים מפני שבגדולים זהו "פסיק רישיה" שיעשה חריץ. גם בעל ספר יראים (שם) גורס כך, אך הוא מסביר זאת שבגדולים זהו "קרוב לפסיק רישיה". נראה שהוא כותב כך מפני שאם בגדולים זהו "פסיק רישיה" לא מובנת שיטתו של רבי ירמיה רבה שסובר שרבי שמעון התיר אפילו גרירת כלים גדולים. אולם את שיטת הרמב"ן ניתן להסביר שכאן כפי שכבר נאמר לעיל מדובר על איסור דרבנן, שהרי החפירה לא נעשית בצורה הרגילה אלא בשינוי, ולכן רבי ירמיה רבה יכול לסבור שרבי שמעון מתיר פסיק רישיה באיסור דרבנן. הרמב"ם בהלכה שלפנינו אינו מחלק בין כלים גדולים לקטנים ומכך משמע שהוא מתיר גם גרירת כלים גדולים. אולם מהכותרת של ההלכה שבה הוא כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה" משמע שאין מדובר במצב של "פסיק רישיה". השולחן ערוך כותב במפורש שמותר לגרור "כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים", אך גם מדבריו שבתחילת הסעיף: "דבר שאין מתכוין - מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה" עולה שאין מדובר במצב של "פסיק רישיה", וכך כותב המגן אברהם (סק"א). גרירת כלים גדולים בקרקע מרוצפת כאמור, מסקנת הפוסקים שאין לגרור כלים גדולים שודאי יעשו חריץ בקרקע. אולם עדיין יש לדון האם יהיה איסור לגרור כלים אלו גם בקרקע מרוצפת. המגן אברהם (שם) כותב שיש לאסור זאת גם בקרקע מרוצפת, ומקור דבריו הוא מתחילת הסוגיה ממנה משמע שיש לגזור ולאסור בקרקע מרוצפת שמא יעשה כן בקרקע שאינה מרוצפת. אמנם התוספות (ד"ה גזירה) מביאים את דברי רש"י לקמן (דף צ"ה ע"א ד"ה זילחא) שמפרש שגוזרים רק בעיר שמצויות בה קרקעות בתים שאינם מרוצפות. אך בעיר בה כל הבתים מרוצפים - אין מקום לגזור. לפי זה גם בעניינו יש מקום לומר שאסור לגרור כלי גדול שודאי עושה חריץ בגרירתו רק בעיר בה מצויים בתים שאינם מרוצפים. המשנה ברורה (שער הציון סק"ב) מכריע להקל כאשר כל העיר מרוצפת על פי הסברה שהובאה לעיל, ומצרף לזאת שמדובר בפסיק רישיה של איסור דרבנן מכמה סיבות: א. החפירה פה נעשית בשינוי. ב. אין בחפירה זו תיקון אלא קלקול. ג. מדובר ב"פסיק רישיה דלא ניחא ליה" שבוודאי אינו אסור מן התורה לרבי שמעון שהלכה כמותו. לעומת זאת בתחילת הסוגיה רבי יצחק בן אלעזר אוסר גם בקרקע מרוצפת וניתן להסביר זאת בכך שהוא פוסק כרבי יהודה שדבר שאין מתכוון אסור מדאורייתא. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה - הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע - אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוין. וכו'. (רמב"ם שבת א', ה') דבר שאין מתכוין - מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הילכך, גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכו'. (אורח חיים של"ז, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300