המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקט וקנא את אשתו (במדבר ה) ולקמן בגמ' מפרש מאי לשון קינוי ובמתניתין מפרש כיצד מקנא לה אומר לה אל תסתרי עם איש פלוני: מקנא לה ע"פ שנים. אם בא להשקותה צריך להביא שני עדים שאמר לה בפניהם אל תסתרי עמו ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה ואינו משקה: ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. ואפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקינאתי לה נאסרת בסתירה עד שתשתה ולקמן ילפינן מקראי שסתירתה אוסרתה עליו מספק: ר' יהושע אומר. צריך ב' עדים אף לסתירתה:

מתני'. דקתני לר"א דקינוי בשנים וסתירה על פי עצמו: דלא כי האי תנא. דקתני לר"א סתירה בשנים וקינוי על פי עצמו:

לא לימא איניש. אפילו בינו לבינה: ומסתתרא. ונסתרת ונאסרת עליו:

הקדמה החשש לדעת רבי אליעזר שבברייתא פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים פסיקת הרמב"ם והשלחן ערוך מדוע רבי חנינא חושש רק בזמן הזה קינוי בזמן הזה בפני עדים הקדמה לפי משנתנו, נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם ניתן להשקות אישה על סמך עדות של עד אחד או של הבעל עצמו שנסתרה לאחר הקינוי שהיה על פי שני עדים; ומוסכם על כולם שצריך שתהיה עדות של שני עדים על הקינוי. לעומת זאת, בברייתא מובאת דעת רבי יוסי ברבי יהודה, שמחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע היא האם מועילה עדות של עד אחד או הבעל עצמו על הקינוי, ואילו על הסתירה צריכים עדות של שני עדים לפי שתי הדעות. בגמרא נאמר שרבי חנינא חושש לדברי רבי אליעזר בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, ולכן אומר שאל לאדם לקנאות לאשתו בזמן הזה אפילו בינו לבינה, שמא האשה תיסתר יחד עם האדם שקינא לה בעלה ממנו בפני עדים, ומאחר שבזמן הזה אי אפשר להשקות סוטה, אין אפשרות להתיר את האשה, ותיאסר עליו עולמית. בסוגיה זו יש לברר מספר שאלות. ראשית יש לשאול מדוע רבי חנינא חושש לדעתו של רבי אליעזר על פי הברייתא, בעוד שבמשנה נאמר שגם לפי רבי אליעזר אין לחשוש לקינוי שבינו לבינה. זאת ועוד, הכלל הוא שהלכה כרבי יהושע במחלוקתו עם רבי אליעזר, ואם כן יש לשאול ביתר תוקף מדוע חושש רבי חנינא לדעת רבי אליעזר על פי הברייתא? כמו כן יש לברר כיצד נפסקה ההלכה בעניין זה. בנוגע לכך יש לדון ראשית האם פוסקים כדברי רבי חנינא, ואף אם פוסקים כמותו האם הדברים אמורים גם בדיעבד או רק כהדרכה לכתחילה. לשונו של רבי חנינא היא שאין לקנא בזמן הזה בינו לבינה, ומכך ניתן להבין שבזמן שנהגה השקאת סוטה לא הייתה הקפדה על כך, ויש להבין מדוע. עוד יש לברר האם רבי חנינא מקפיד שלא לקנא דווקא בינו לבינה, או שיש להימנע בזמן הזה גם מקינוי בפני שני עדים. החשש לדעת רבי אליעזר שבברייתא כאמור, במשנה נחלקו התנאים לגבי העדות הנצרכת כדי להשקות את האישה שנסתרה. מחלוקתם היא לגבי עדות הסתירה שלפי רבי אליעזר די בעדות של עד אחד, אולם בין לפי רבי אליעזר ובין לפי רבי יהושע צריכים עדות של שני עדים על הקינוי. לעומת זאת, בברייתא שבגמרא אומר רבי יוסי ברבי יהודה שמחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר היא לגבי העדות על הקינוי, שלפי רבי אליעזר די בעד אחד ואף בדברי הבעל עצמו כדי להעיד על הקינוי. לפי כלל הפסיקה הרגיל, שהלכה כסתם משנה, יש לפסוק שצריכים עדות של שני עדים על הקינוי כפי שמוסכם על כולם במשנתנו. יתירה מזו, אף לפי הברייתא, הרי רבי יהושע סובר שצריכים הן לקינוי והן לסתירה עדות של שני עדים, ולפי כלל הפסיקה הרגיל, הלכה כרבי יהושע כשהוא חולק על רבי אליעזר. בכל זאת, אומר רבי חנינא שיש להיזהר מלקנא בזמן הזה אפילו בינו לבינה שמא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. כך מקשה הרא"ש בתוספותיו, והוא מתרץ שמהגמרא יוצא שלפי רבי יוסי ברבי יהודה, הפסוק "ונסתרה והיא נטמאה" נצרך ללמדנו את שיעור הזמן של הסתירה שהוא כדי טומאה, ודבר זה מתאים לגמרא להלן (ד, א) שמביאה פסוק זה כדרשה הפשוטה שממנה לומדים את שיעור הסתירה, ולכן דעתו מסתברת יותר. הוא מוסיף שאפשר שלפי גרסת רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא אין רבי יהושע חולק על רבי אליעזר, ואם כן אין סיבה לפסוק נגד רבי אליעזר. באופן אחר מבאר בעל העמק שאלה (שאילתא קכ, ב) על פי גרסת בעל השאילתות (שם) בדברי רבי חנינא, שדברי רבי חנינא אינם מבוססים על שיטת רבי אליעזר בברייתא, אלא נאמרו לפי כל השיטות. לצורך הבנת דבריו יש להקדים שאישה שנסתרה לאחר קינוי מבעלה צריכה לשתות את מי הסוטה, וכל עוד לא שתתה אותם היא אסורה על בעלה; ובגמרא ניתן טעם לאיסור זה, שרגלים לדבר שנטמאה, שהרי נסתרה עם אדם לאחר שהוזהרה להימנע מלהיסתר עמו. על פי זה מסביר בעל העמק שאלה שיש להבדיל בין הקינוי שנעשה בזמן שנהגה השקאת סוטה, לבין קינוי שנעשה בזמן הזה. בזמן שנהגה השקאת סוטה, מטרתו של הקינוי היא להשקות את האישה בבית המקדש, ולכן אין האישה חוששת לו כלל אלא אם כן נעשה כדינו וניתן להשקות על פיו. מאחר שאנו פוסקים כשיטת רבי יהושע במשנה שהקינוי צריך להיעשות על פי שני עדים, אין האישה חוששת לקינוי שלא נעשה באופן זה, וממילא אפילו אם נסתרה לאחר מכן, עדיין אין "רגלים לדבר" שנטמאה, ולכן היא מותרת לבעלה. לעומת זאת, בזמן הזה שאין משקים סוטות, ומטרת הקינוי היא להזהיר את האישה ולאוסרה בעת הצורך, הרי שאישה שמוזהרת לא להיסתר עם אדם מסוים ובכל זאת נסתרה עימו - יש לאסור אותה על הבעל אף אם הקינוי נעשה בינו לבינה, כיוון שבכך שעברה על הקינוי יש ראיה ורגלים לדבר שנטמאה. לכן אומר רבי חנינא שבזמן הזה, גם קינוי שבינו לבינה אוסר את האשה מספק. נראה שלסוברים (כפי שיובא להלן) שדברי רבי חנינא הם רק הדרכה לכתחילה למי שבא לצאת ידי שמים, אין להקשות מדוע חשש לשיטה שאינה מקובלת להלכה, שהרי מי שבא לצאת ידי שמים ירצה לחשוש לשיטה המחמירה גם אם אין הלכה כמותה. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים הריא"ז (הלכה א, א) פוסק כרבי יהושע שבמשנה, ואינו מביא כלל את דברי רבי חנינא. נראה שלדעתו אין לחשוש לקינוי בינו לבינה אף לכתחילה. נראה שכך סובר גם בעל החינוך (מצוה שסה) שכותב שקינוי הוא על פי שני עדים, ואינו מזכיר את דעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי חנינא. מסתבר שטעמם הוא כפי שנאמר לעיל, שלפי כללי הפסיקה יש לפסוק כדעת רבי יהושע במשנה. לעומת זאת, האור זרוע (ח"א סי' תרטז) כותב שראוי לכתחילה להימנע מקינוי אפילו בינו לבינה כדי לחשוש לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, על אף שהלכה כדעת רבי יהושע שקינוי הוא על פי שנים. אבל נראה מדבריו שאין האישה נאסרת בדיעבד על הבעל אם נסתרה לאחר קינוי שלא בפני שנים. כך כותב גם המאירי, שראוי שלא לקנא בינו לבינה כדברי רבי חנינא, אולם בדיעבד אין האישה נאסרת. גם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקנז) כותב שאין האישה נאסרת על ידי קינוי ללא עדים, אלא שהוא כותב שמכל מקום מצווה על הבעל לגרשה. יש להעיר שדברי הרשב"א בתשובה זו סותרים לכאורה את דבריו בתשובה אחרת (ח"ד סי' שכג) שם הוא כותב שהלכה כרבי חנינא ולכן האישה נאסרת אף בדיעבד, ומשמע שדברי רבי חנינא נאמרו אף בדיעבד. כיוצא בזה נראה מדברי בעל יראים (השלם סי' תס) שמביא את דברי רבי חנינא, וגורס בהם "דקיימא לן" ולא כגרסה שלפנינו: "דילמא קיימא לן". פסיקת הרמב"ם והשלחן ערוך הרמב"ם בתחילת הלכות סוטה מבאר כיצד האישה נעשית סוטה, וכותב שהקינוי צריך להיעשות בפני שני עדים, ואינו מזכיר כלל את שיטת רבי אליעזר לפי רבי יוסי ברבי יהודה או את דברי רבי חנינא. בסוף הלכות סוטה (פרק ד, יט) הרמב"ם כותב: "אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחלה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה". הכסף משנה (בפרק ד) מסביר שהרמב"ם לשיטתו שקינוי נעשה דווקא בפני שני עדים, אלא שהוא לומד מדברי רבי חנינא שגם לפי הפסיקה כרבי יהושע לא יקנא לה בפני עדים בזמן הזה. מדבריו עולה שאין משמעות לקינוי בינו לבינה. בעל באר שבע (שו"ת סי' כז) מקשה, שמדברי הרמב"ם בהלכות אישות עולה שאף קינוי בינו לבינה גורם לאיסור, שכן הוא כותב שם: "אמר לה בינו לבינה 'אל תסתרי'... וראה אותה שנסתרה... הרי זו אסורה עליו בזמן הזה". מהרי"ט (שו"ת ח"ב, אהע"ז סי' א) מיישב את הרמב"ם בדומה להסברו של בעל העמק שאלה, שהובא לעיל: בהלכות סוטה עוסק הרמב"ם בקינוי שמביא לידי שתיית מי סוטה. קינוי כזה יש לו משמעות רק אם נעשה בפני שני עדים, כדעת רבי יהושע שהלכה כמותו. לעומת זאת, בהלכות אישות הדיון הוא לגבי האיסור לבעל בזמן הזה, ובעניין זה פוסק הרמב"ם שאם האישה לא חששה לקינוי ונסתרה אחריו - היא נאסרת על הבעל, משום שרגליים לדבר שנטמאה. עם זאת, בזמן שנהגה השקאת סוטה, לא הייתה האישה חוששת לקינוי שאינו מביא לידי השקאה, ולכן גם לא הייתה נאסרת על ידי קינוי כזה. את ההלכה בסוף הלכות סוטה מבאר מהרי"ט שהדברים שנאמרים בינו לבינה אינם קינוי ממש אלא אזהרה ודברי מוסר ותוכחה. בעל ערוך השלחן (אבן העזר סי' קעח, כא) מבאר שאכן לדעת הרמב"ם, מעיקר הדין הלכה כמשנתנו שלקינוי יש משמעות רק אם נעשה בפני עדים, ודברי רבי חנינא אמורים רק לכתחילה לצאת ידי שמים. הוא מסביר שדברי הרמב"ם בהלכות אישות שהאישה נאסרת על ידי קינוי בינו לבינה נאמרו רק למי שרוצה לצאת ידי שמים, אולם מעיקר הדין היא מותרת. השלחן ערוך פוסק בסעיף ו שאין אוסרים אישה על סמך קינוי שלא בפני עדים, ואילו בסעיף ז הוא מביא את דברי רבי חנינא. מכאן שלדעתו דברי רבי חנינא נאמרו רק לכתחילה ולא בדיעבד. את דברי הרמב"ם בסוף הלכות סוטה מביא השלחן ערוך בסעיף כב, אלא שהוא משנה את הלשון וכותב "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה, ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה 'אל תסתרי עם איש פלוני', כמו שנתבאר", וזה כדברי רבי חנינא. אולם בסימן קטו השלחן ערוך פוסק כרמב"ם שאישה נאסרת על סמך קינוי שבינו לבינה. בעל פתחי תשובה (סי' קעח סקט"ו) מעיר שיש סתירה בין הפסקים, ומוסיף שאף לפי פסק השלחן ערוך בסימן קטו אין בית דין כופה על הבעל לגרש את האישה על סמך קינוי שבינו לבינה. בעל ערוך השלחן (שם) מיישב את פסקי השלחן ערוך כפי שהוא מיישב את פסקי הרמב"ם, שהדברים בסימן קטו אמורים רק למי שרוצה לצאת ידי שמים, ולא מעיקר הדין. מדוע רבי חנינא חושש רק בזמן הזה רבי חנינא אומר שאין לקנא בזמן הזה בינו לבינה שמא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, ואם האישה תיסתר, לא יוכל להשקותה, ותיאסר עליו לעולם. עם זאת, מסתבר שגם בזמן שנהגה השקאת סוטה, לא היו משקים סוטה על סמך קינוי שנעשה בינו לבינה, שכן רבי חנינא אינו פוסק הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה לגמרי שניתן להשקות על סמך קינוי כזה. אם כן, יש לשאול, מדוע רבי חנינא אומר את דבריו רק בזמן הזה ולא גם בזמן שנהגה השקאת סוטה, שכן גם אז הייתה האישה נאסרת עליו בכך איסור עולמי ללא יכולת להיטהר על ידי שתיית מי סוטה? קושייה זו אינה קשה לפי גרסת בעל יראים שהובאה לעיל, לפיה רבי חנינא פוסק באופן וודאי כרבי יוסי ברבי יהודה, שלפיה גם היו משקים את האישה על סמך קינוי בינו לבינה, והייתה אפשרות להתיר את האישה אף אם נסתרה. בעל חלקת מחוקק (סי' קטו סקל"ד) נדרש לשאלה זו, וכותב שבזמן הבית, אף אם האישה הייתה נאסרת, הייתה תקנה להתיר אותה על ידי שהיה מקנא לה שנית בפני עדים, והייתה הולכת ונסתרת, ואז הייתה שותה. באופן אחר מיישבים בעל קרן אורה והרש"ש, שבזמן שנהגה השקאת סוטה וישבה הסנהדרין במקומה, היה אפשר להכריע כמי ההלכה, ולא היו אוסרים את האישה מספק, אך בזמן הזה אין מי שיכריע. המהרי"ט (שם) מיישב על פי דרכו שהובאה לעיל, שבזמן הבית לא היו חוששים כלל לקינוי בינו לבינה כיוון שלא היו משקים על פיו, וממילא האישה גם לא הייתה נאסרת; מה שאין כן בזמן הזה, שאם האישה נסתרה לאחר קינוי בינו לבינה, יש "רגלים לדבר" שנטמאה ולכן יש לאוסרה. באופן נוסף הוא מתרץ שדברי רבי חנינא נאמרו לרבותא, שאפילו בזמן הזה שאין השקאת סוטה נוהגת, אין לקנא בינו לבינה ולאסרה עליו, וכל שכן בזמן שנהגה השקאת סוטה, והקינוי היה כדי להשקותה, שאין לקנא בינו לבינה, כיון שאי אפשר להשקות על סמך קינוי כזה, ויש לקנא קינוי שמועיל להשקותה. קינוי בזמן הזה בפני עדים רבי חנינא אומר שאין לקנא בזמן הזה בינו לבינה, ויש לברר האם יש להימנע מקינוי בזמן הזה גם בפני עדים. רש"י (ד"ה לא לימא) כותב על דברי רבי חנינא "לא לימא איניש" - "אפילו בינו לבינה". מדבריו משמע שהאיסור לקנא בזמן הזה לפי רבי חנינא הוא אף בפני עדים. המאירי כותב כך במפורש, ומסביר שכיון שבזמן הזה אין אפשרות לברר על ידי השקאת מי סוטה, ואם יקנא לה תיאסר עליו עולמית - ראוי שלא לקנא אלא במקום פריצות מרובה. לעומת זאת, הב"ח (סי' קעח) סבור שרבי חנינא בא להזהיר רק על קינוי שבינו לבינה, כיון שבמצב כזה לא ניתן לכפות את הבעל לגרשה, שהרי לא נפסקה הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה לגמרי, ואם כן האישה תישאר תחתיו, אלא שעדיין יש לחשוש שמא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה והיא אסורה על הבעל ויחיו יחדיו באיסור. לעומת זאת, אין איסור לקנא לה בפני שני עדים, שכן אם תיסתר, תיאסר עליו, וכופים אותו לגרשה, ואין לחשוש שתישאר תחתיו באיסור. השלחן ערוך כותב בסעיף כב: "אין ראוי לקפוץ ולקנאת בפני עדים תחלה, ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה 'אל תסתרי עם איש פלוני'". מלשון זו עולה שהוא מבין כרש"י, שדברי רבי חנינא נאמרו הן לגבי קינוי בינו לבינה והן לגבי קינוי בפני עדים. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך אמר לה בינו לבינה 'אל תסתרי עם איש פלוני' וראה אותה שנסתרה עמו ושהת כדי טומאה - הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה, וחייב להוציא ויתן כתובה. ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה - תצא בלא כתובה, ולפיכך משביעה על זה ואחר כך יתן כתובה. (רמב"ם אישות כד, כה) קנוי האמור בתורה "וקנא את אשתו...", הוא שיאמר לה בפני עדים 'אל תסתרי עם פלוני', וכו'. אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול. וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין מכל חטא ומעון - הרי זה חוטא, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". (רמב"ם סוטה א, א; ד, יט) אמר לה בינו לבינה 'אל תסתרי עם איש פלוני', וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה - אסורה לו וחייב להוציאה ויתן לה כתובה, ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה - תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה על זה, ואחר כך נותן לה כתובה. (אבן העזר קטו, ט) כיצד הקינוי? אומר לה בפני שנים 'אל תסתרי עם איש פלוני'... ...שאין אוסרים על הייחוד, אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה, אלא אם כן קינא לה תחלה בפני שנים... לא יאמר אדם לאשתו אפילו בינו לבינה 'אל תסתרי עם פלוני', דילמא קיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינא לה בינו לבינה - הוי קינוי. הגה. ועכשיו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקינוי, אסורה לו לעולם, ואם שכח וקינא לה - ימחול לה מיד על הקינוי וכו'. (אבן העזר קעח ב, ו-ז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300