תפלה. דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי: יחיד. צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא. שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים: עבידתא. חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט): גסקלגס. שם מלך יון: שאני בת קול. אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה: דאמר מר. לקמן בפרקא (דף לו:): ולמדו. ליוסף שבעים לשונות:

הקדמה תשובת הגאונים - אין הלכה כסוגייתנו שיטת הרי"ף - יחיד מתפלל בלשון הקודש בלבד שיטת רבנו יונה - התפילות הקבועות נאמרות גם ביחיד בכל לשון שיטת הרא"ש - ליחיד מותר להתפלל ביחיד לשונות שאינן ארמית פסיקת ההלכה הקדמה המשנה מונה את התפילה בין שאר הדברים שניתן לאומרם בכל לשון, ומבארת הגמרא שהתפילה עיקרה רחמים. רש"י מסביר שכיוון שכך, פשוט שאדם יכול להתפלל בלשון שיכול לכוון את ליבו ולבקש רחמים, ואין צורך ללמוד זאת מפסוק. יש להעיר כי התוספות (במשנה לעיל לב, א ד"ה אלו) כותבים שכשהמשנה אומרת על דברים מסוימים שהם נאמרים בכל לשון - כוונתה שמותר לאדם לאומרם בלשון שהוא מבין. הגמרא מקשה על דין זה מדברי רב יהודה ורבי יוחנן שאומרים שאין לאדם לבקש את צרכיו בלשון ארמית, מפני שאין מלאכי השרת מכירים לשון זאת, ומיישבת שיש הבדל בין יחיד לציבור. רש"י מבאר שליחיד אסור להתפלל בלשון ארמית כיוון שהוא זקוק לסיועם של מלאכי השרת, ואלו אינם מכירים לשון זו, אולם תפילת הציבור אינה צריכה למלאכי השרת, ולכן אין מניעה להתפלל אף בלשון ארמית. אמנם למעשה מביאים הפוסקים שרבים מהעם נהגו לבקש צרכיהם בלשונות שונים ואף בארמית, ומנהג זה מיושב לפי חלק מהשיטות שיובאו להלן. תשובת הגאונים - אין הלכה כסוגייתנו בתשובות הגאונים (אוצר הגאונים שבת סי' טז) מבואר שהעובדה שמצינו תפילות רבות בארמית, וביניהן תפילות הפונות ישירות למלאכים, מוכיחה שלמעשה אין חוששים לדעת רב ורבי יוחנן בסוגייתנו, האוסרים. הסיבה הניתנת לכך שם היא שמסתבר שיש חולקים על רב יהודה ורבי יוחנן, ואנו פוסקים כאותם חולקים וסומכים על הסברה שהמלאכים שיודעים שיחות של בני אדם בודאי מבינים כל לשון. יש להעיר, כי שבלי הלקט (סי' רפב) מקשה קושיה זו, כיצד אנו פונים בסליחות אל המלאכים בלשון ארמית, ומתרץ בשם אחיו שיש מלאכים הממונים על התפילות שמבינים כל לשון כדי שיוכלו לשמוע תפילת כל אומה ולשון, ורק המלאכים השומרים על האדם הפרטי אינם מבינים כל לשון. זו הסיבה שליחיד אסור לפנות אל המלאכים בלשון ארמית, אך הציבור רשאים לעשות זאת. שיטת הרי"ף - יחיד מתפלל בלשון הקודש בלבד הרי"ף במסכת ברכות (ז, א בדפיו) מביא את משנתנו שהתפילה נאמרת בכל לשון, וכותב על כך: "והא דקתני תפלה בכל לשון, הני מילי בצבור, אבל ביחיד - לא וכו'". מדבריו אלו משמע שאין היחיד רשאי להתפלל כלל בלשון אחרת מלבד לשון הקודש. כך כותב בדעתו גם רבנו יונה. גם רבי יהודה בר יקר (מובא בתמים דעים סי' קפד) כותב שהיחיד רשאי להתפלל רק בלשון הקודש. בתחילת דבריו הוא מבאר שמה שנאמר שאין מלאכי השרת מכירים בארמית, אין הכוונה שאינם מבינים לשון אחרת, אלא הכוונה היא שאינם נזקקים למתפללים בלשון שאינה לשון הקודש, וזאת כדי לזרז את ישראל ללמוד את לשון הקודש. לפי פירוש זה, הוא מבאר שהקושיה מהבת קול היא שאם מלאכי השרת מעדיפים את לשון הקודש מדוע דיברו בארמית, ועל כך מתרצת הגמרא שבת קול אינה דומה למלאכי השרת, או שבת קול מטרתה להשמיע לכל העם, ולכן אומרת בלשון המובנת לכולם. אבל בהמשך דבריו הוא מבאר כפירוש הפשוט, שאין המלאכים מבינים כלל שפות אחרות, והגמרא נוקטת ארמית לרבותא, שאפילו לשון זו שדומה ללשון הקודש אין המלאכים מבינים, וכל שכן שאר הלשונות. רבי יהודה בר יקר ממשיך וכותב שמטעם זה תיקנו לומר בלשון הקודש את התפילות שגם היחיד מתפלל, ואילו התפילות הנאמרות רק בציבור תוקנו בארמית, כגון קדיש ו"יקום פורקן". כדבריו כותבים האור זרוע (ח"ב סי' נ) והמחזור ויטרי (סי' קכח). ר"י בר יקר מוסיף שתפילת הנשים בלשון לעז אינה נשמעת כשאינן עם הציבור, מפני שהמלאכים אינם מבינים אותה. עם זאת הוא כותב שאם הן מתפללות בדמעה וצעקה אינן זקוקות למלאכים, שהרי שערי דמעה לא ננעלו, וכך גם כשמתפללים בכוונה גדולה מתוך צרה. כיוצא בזה כותבים בעל ספר חסידים (סי' תקפח) והרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי, פרק לא) שמי שאינו יודע לשון הקודש, עדיף שיתפלל בלב נשבר ונדכא בלשון שמבין, מלהתפלל בלי כוונה בלשון הקודש. גם הריא"ז (ברכות פ"ה הלכה א, יב) כותב שאם אינו יודע להתפלל בלשון הקודש רשאי להתפלל בכל לשון. שיטת רבנו יונה - התפילות הקבועות נאמרות גם ביחיד בכל לשון רבנו יונה (על הרי"ף שם) תמה על מנהג הנשים בכל העולם שמתפללות בכל לשון אף שנשים חייבות בתפילה, בניגוד לאמור בסוגייתנו שתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש. הוא מיישב בשם רבני צרפת, שההבדל בין יחיד לציבור אינו אם האדם נמצא לבדו או יחד עם ציבור, אלא אם האדם מתפלל על צרכיו הפרטיים או על בקשות כלליות. על פי זה הוא מסיק שכיוון שהתפילה הרגילה עוסקת בבקשות כלליות, אין מניעה לאומרה בכל לשון, אף ביחידות. לעומת זאת, בקשות פרטיות אין לאומרן בלשונות אחרים. רבנו יונה מדייק כשיטה זו מדברי רב יהודה "לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית", דהיינו צרכיו הפרטיים. לפי שיטה זו, יש להסתפק האם יחיד שמתפלל בתוך הציבור יכול לבקש בקשות על צרכיו הפרטיים בכל לשון. נראה, שהר"י בר יקר שהובא לעיל, שמסביר שתפילה שנאמרת גם ביחיד תוקנה בלשון הקודש כדי שהיחיד לא יאמרה בשאר הלשונות, חולק על מה שרבנו יונה מתיר ליחיד לומר בכל לשון את התפילות הקבועות. שיטת הרא"ש - ליחיד מותר להתפלל בשאר לשונות שאינן ארמית הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ב) כותב שרק בארמית אסור ליחיד להתפלל, ולא בלשונות אחרים, ומשום כך אין הקפדה על הנשים שמתפללות בשאר הלשונות. הוא מבאר שאין כוונת רב יהודה ורבי יוחנן לומר שהמלאכים אינם מבינים ארמית, אלא שמגונה בעיניהם להשתמש בלשון זה. על פי זה הוא מיישב את קושיית התוספות במסכת שבת (יב, ב ד"ה שאין), איך יתכן שמלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית כשאפילו מחשבות אדם הם יודעים. בעל מעדני יום טוב (על הרא"ש אות ז) מבאר שלשון ארמית מגונה בעיני המלאכים דווקא משום קרבתה ללשון הקודש, שהיא כמו לשון שהשתבשה. על פי זה הוא מחדש שגם לשון ערבית מגונה בעיני המלאכים, מפני שגם היא קרובה ללשון הקודש. פסיקת ההלכה הרמב"ם בפירוש המשניות מביא את החילוק של הגמרא בין ציבור שמתפללים בכל לשון לבין יחיד שאינו מתפלל אלא בלשון הקודש. אולם בהלכותיו אין הרמב"ם מביא לא את דברי המשנה שתפילה נאמרת בכל לשון ולא את החילוק של הגמרא. יתכן שהרמב"ם סובר כשיטת הגאונים שאין הלכה כרב יהודה וכרבי יוחנן, אך אין בכך כדי להסביר את ההשמטה של הדין המפורש במשנה שתפילה נאמרת בכל לשון. בעל דברי ירמיהו (תפילה א, ד) מבאר שלאחר שתיקנו נוסח קבוע לתפילה, כבר אין היתר להתפלל בנוסח אחר, אף לא בציבור, וקל וחומר שאין להתפלל בלשון אחרת. הטור והשלחן ערוך מביאים את החילוק בין יחיד לציבור, ואת חידושו של רבנו יונה שתפלה של ציבור אפילו יחיד יכול לאמרה בכל לשון. לבסוף הם מביאים את דעת הרא"ש שאפילו את צרכיו הפרטיים יכול היחיד לשאול בכל לשון, חוץ מלשון ארמית. מלשון הטור נראה שדעתו כדעת הרא"ש. אבל מלשון השלחן ערוך נראה שהוא מכריע כדעת הרי"ף, שכן הוא מביא בסתם רק את דעתו. המגן אברהם (סק"ה) מביא את דברי ספר חסידים והרמ"ע מפאנו שמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש. המשנה ברורה (ביאור הלכה) כותב שהיתר זה להתפלל בלשון שמבין הוא רק למי שרוצה להתפלל יותר בכוונה, שאם לא כן עדיף שיתפלל בלשון הקודש כיון שיש לה סגולות ומעלות רבות. החתם סופר (שו"ת ח"ו, ליקוטים סי' ד וסי' פו, מובא במשנה ברורה סקי"ג) כותב כנגד הרפורמים שמתפללים בקביעות בלשון זרה, שההיתר להתפלל בציבור בכל לשון אינו אלא באקראי ולא באופן קבוע. בעל ערוך השלחן (סעיף ט) כותב שאת התפילה הקבועה שקבעו אנשי כנסת הגדולה אין להתפלל בלשון אחרת, ובגמרא מדובר רק על תחינות ותפילות שאומרים בציבור לפעמים, כגון סליחות ויוצרות. נספח: פסקי השלחן ערוך יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש, ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור - אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון, ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי. (אורח חיים קא, ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300