לשנים קורא כהנים. כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל דהא אמרינן לקמן יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו': אמור להם. מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותן לברך: כהן קורא כהנים. אם שליח צבור כהן הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים: משלהם תהא. אזהרה זו הכהנים יזהירו:

הקדמה הכרזה לכוהן יחיד האם המכריז כוהן או ישראל מי מהמתפללים מכריז מתי מכריזים הקדמה סוגייתנו עוסקת בהכרזה לכוהנים לעלות לדוכן. בעניין זה מובאים שני דינים. הראשון עוסק במספר הכוהנים שעולים לדוכן שלהם מכריזים, ובעניין זה אומר אביי שמכריזים רק לשני כוהנים ולא לאחד. הדין השני עוסק באדם הראוי להכריז, שרב חסדא סובר שכוהן צריך להכריז. הגמרא פוסקת הלכה כאביי שמכריזים רק לשניים, אך פוסקת שאין הלכה כרב חסדא שרק כוהנים מכריזים. להלן נדון בהלכות אלו. הכרזה לכוהן יחיד הגמרא מסיקה שהלכה כדברי אביי שההכרזה נאמרת רק לשני כוהנים ולא ליחיד. לעומת זאת מצינו בירושלמי (שם): "רב נחמן בר יעקב אמר: אם היה כוהן אחד אומר 'כהן', אם היו שנים אומר 'כוהנים', אמר רב חסדא: אפילו כהן אחד אומר 'כוהנים', שאינו קורא אלא לשבט". בפשטות יש לפסוק כדעת אביי שבסוגייתנו כפי שנפסק במסקנת הסוגיה ולא כדעות האמוראים בירושלמי, וכן פוסקים רש"י (לט, ב ד"ה לעקור), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג סי' שכג), הסמ"ג (עשין כ), הסמ"ק (סי' קיג), הראבי"ה (שם) והאור זרוע (שם). לעומת זאת האור זרוע כותב בשם רבנו חננאל שאין הלכה כאביי מפני שהאמוראים בירושלמי מסכימים שמכריזים גם לכוהן יחיד, ונחלקו רק באיזה לשון מכריזים. אולם הראבי"ה כותב שיש טעות סופר בלשונו של רבנו חננאל ורק על דברי רב חסדא בסוגייתנו הוא כותב שאין הלכה כמותו, מה שאין כן על דברי אביי שהגמרא עצמה פוסקת כמותו. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים כדעת רוב הראשונים שאין מכריזים אלא לשני כוהנים העולים לדוכן. המבי"ט (שו"ת ח"א סי' סד) פוסק שאף אם יש שם שני כוהנים אלא שאחד מהם קטן - אין מכריזים, כיון שהקטן אינו חייב לברך מדאורייתא אלא רק מדין חינוך. לעומת זאת הפרי חדש פוסק שמכריזים גם כשאחד מהכוהנים קטן. האם המכריז כוהן או ישראל הגמרא קובעת שאין הלכה כרב חסדא שאומר שרק כהן מכריז 'כוהנים' ולא ישראל. גם בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ד, מובא בתוספות ד"ה לשנים) מובאים דברים משם רב חסדא לגבי הכרזת 'כוהנים', אלא ששם נאמר בשמו: "וצריך שיהא החזן ישראל", בניגוד לדבריו בסוגייתנו. רבנו תם (מובא באור זרוע ח"ב סי' תיא) מסביר שרב חסדא חזר בו לאחר שנקבע שאין הלכה כמותו, ולפי זה מסתבר שהלכה כדבריו המובאים בירושלמי שרק ישראל מכריז 'כוהנים'. כך נראה שפוסק גם רבנו ירוחם (נתיב ג ח"ו) שמביא את דברי רב חסדא שבירושלמי, וכן פוסק מהר"ם מרוטנבורג (מובא בהגהות מיימוניות אות י), ומסיק שכאשר החזן עצמו כוהן, אדם אחר מכריז 'כוהנים'. לעומת זאת, הראבי"ה (סי' אלף קנה) מפרש שהבבלי והירושלמי חולקים בדעת רב חסדא, ומסקנת סוגיית הבבלי שבין כוהן ובין ישראל יכולים לקרוא 'כוהנים', וכן פוסק המאירי. הרי"ף (מגילה דף טו, ב בדפיו) והרא"ש (מגילה פ"ג סי' כ) מביאים את דברי אביי בנוגע למתי מכריזים 'כוהנים' אך אינם מביאים את דברי רב חסדא, ונראה שגם הם סוברים כדעת הראבי"ה שבין כוהן ובין ישראל יכולים להכריז. הרמב"ם (בהלכה יד) כותב שמשתדלים שהמקרא יהיה ישראל, והכסף משנה מבאר שהוא מתבסס על דברי רב חסדא שבירושלמי שצריך שיהיה החזן ישראל, ומפרש שצריך הכוונה להשתדל שיהיה חזן ישראל, אך אין זה מעכב. הלבוש מבין מדברי הכסף משנה שאם אין שם ישראל אחד מהכוהנים מקריא, אולם הט"ז חולק עליו ומבאר שאם אין ישראל שמקריא לא מקריאים כלל. יש להעיר כי מדברי המאירי נראה שמבין שהלכה זו מתייחסת רק להקראת פסוקי הברכה לכוהנים העומדים על הדוכן, אולם השלחן ערוך מעתיק דין זה הן לגבי הכרזת 'כוהנים' והן לגבי הקראת הפסוקים. מי מהמתפללים מכריז בספרי (במדבר פיסקא לט) ובמדרש רבה (נשא פרשה יא) נאמר "שהחזן צריך לומר להם אמרו". רש"י (ד"ה לשנים) כותב ששליח הציבור מכריז לאחר שגמר ברכת הודאה, ונראה שלשיטתו "החזן" הוא העובר לפני התיבה, וכן כותב המאירי. לעומת זאת רבנו תם (מובא בתוספות במסכת ברכות לד, א ד"ה לא ובמסכת מנחות מד, א ד"ה כל) סבור ששליח הציבור אינו רשאי להכריז 'כוהנים' כיון שזה נחשב להפסק בתפילתו, אלא אחד מהקהל מכריז. הוא מסביר ש"חזן" הוא האדם שמתעסק בצורכי הציבור, ולא שליח הציבור. התוספות במסכת ברכות כותבים שיש שרצו לומר שגם את פסוקי ברכת הכוהנים עצמם אין שליח הציבור רשאי להקריא לכוהנים כיון שזה נחשב הפסק, אולם רבנו יהודה מביא ראיה כנגדם ממדרש טעמי חסרות ויתירות שם דורשים את הפסוק "אמור להם - מלמד שהשליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור", שכאן שאין זה נחשב הפסק כיון שברכת כוהנים היא צורך התפילה. התוספות מוסיפים שיש שרצו לומר שאף לדעת רבנו תם אם שליח הציבור מתחיל 'אלוקינו ואלוקי אבותינו'... ומסיים בהכרזת 'כוהנים' אין זה נחשב הפסק כיון שאומר זאת בדרך של ברכה ותפילה, ורק הכרזת 'כוהנים' לבדה נחשבת הפסק. התוספות כותבים כך לפי מנהגם ששליח הציבור אומר את הנוסח של 'אלוקינו ואלוקי אבותינו'... גם כאשר כהנים נמצאים בבית הכנסת, אולם לדעת רבים מהראשונים הנוסח הזה נאמר רק כאשר אין כוהנים בבית הכנסת, כמבואר בהגהות מיימוניות (אות ז). הרמב"ם פוסק ששליח הציבור מכריז, וכך כותב גם השלחן ערוך. הרמ"א מביא את דעת התוספות בשיטת רבנו תם שהשליח ציבור אומר 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' בלחש עד מילת 'כוהנים', ואז אומר מילה זו בקול רק, ומסיים שכך המנהג במדינות אשכנז. לעומת זאת במעשה רב (סי' קסח) מובא שלדעת הגר"א אין שליח הציבור אומר את הברכה 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' כשיש כוהנים, והחזן העוסק בצורכי ציבור מכריז 'כוהנים', ושליח הציבור מקריא להם מילה במילה. מתי מכריזים רש"י והמאירי כותבים שההכרזה נעשית לאחר ששליח הציבור גמר ברכת הודאה. לעומת זאת, הר"ן (מגילה טו, א בדפי הרי"ף) כותב שמדברי רבי יהושע בן לוי בהמשך סוגייתנו שכל כהן שאינו עוקר את רגליו לעלות בתחילת ברכת עבודה שוב אינו עולה משמע שההכרזה נעשית לפני שמתחיל ברכת רצה. כך כותב האבודרהם (עמ' קטז) במפורש ששליח ציבור מכריז 'כוהנים' לפני שמתחיל רצה. נראה שמחלוקתם תלויה בשאלה למה הנועדה ההכרזה. לפי רש"י נראה כי ההכרזה לכוהנים היא שיתחילו את הברכה, בעוד שלפי הר"ן ההכרזה היא להזכיר להם שהגיע הזמן לעלות לדוכן. מדברי הרמב"ם שכותב שאין הכוהנים מתחילים לברך עד שיקרא להם שליח ציבור תחילה משמע שההכרזה היא לאחר ששליח הציבור גמר את ברכת הודאה כדעת רש"י, וכך עולה גם מדברי השלחן ערוך שכותב שלאחר שסיים שליח הציבור את ברכת 'מודים' אם יש שני כוהנים בדוכן קורא להם שליח הצבור ואומר 'כוהנים'. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך אם היה הכהן המברך אחד - מתחיל לברך מעצמו ושליח ציבור מקרא אותו מלה מלה, כמו שאמרנו. היו שנים או יותר - אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם 'כהנים' והם עונים ואומרין 'יברכך', והוא מקרא אותן מלה מלה על הסדר שאמרנו. ...ובכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל, שנאמר "...אמור להם" - מכלל שאין המקרא מהן. (רמב"ם תפלה וברכת כהנים יד, ח, יד) עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם עד ששליח ציבור מסיים 'מודים', ואז אם הם שנים קורא להם הגה. השליח ציבור 'כהנים', הגה. ולא יאמר 'אלהינו ואלהי אבותינו' וכו', ויש אומרים שאומרים אותו בלחש עד מלת 'כהנים' ואז אומרו בקול רם וחוזר ואומר 'עם קדושך כאמור' בלחש, וכן נוהגין במדינות אלו. ומחזירים פניהם כלפי העם, ואם הוא אחד אינו קורא לו אלא הוא מעצמו מחזיר פניו. משתדלין שיהא המקרא ישראל, וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא: כהנים, ויקרא אותם, והחזן עומד ושותק. (אורח חיים קכח, י, כב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300