בד"א. דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן, במלחמות הרשות. אבל במלחמות מצוה. כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין. רבי יהודה אומר כו'. מפרש בגמ'.

רשות דרבנן זו היא מצוה דר' יהודה. ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש רבא ואזיל. מצוה דרבנן. דאמרו בה הכל יוצאין אמר נמי ר' יהודה הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמעינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קראו את זו מצוה ואפילו היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר אבל בזו הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה ורבי יהודה דקרי לקמייתא מצוה לאשמועי' דהעוסק בה פטור מן המצוה והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הילכך קרייה חובה כדאיתא. אמר רבא כו'. מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל וקאמר דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה דלמר חובה ולמר רשות ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו. מלחמות יהושע דלכבש. בהא ליכא למאן דקרי רשות דאפילו חובה נמי איתא והעוסק בה פטור מן המצוה ורבנן הוא דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת ומצוה לגבי רשות מעלה היא. ומלחמת בית דוד. שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד. דברי הכל רשות. ואפילו רבי יהודה להא לאו מצוה קרי לה והעוסק בה אינו פטור מן המצוה. כי פליגי. ר' יהודה ורבנן במצוה ורשות דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב במלחמה שהיא למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו.

הקדמה ביאור דברי רבי יוחנן ורבא מלחמות יהושע עזרת ישראל מצר מלחמות הרתעה והרחבת הגבול הקדמה המשניות שבפרקנו עוסקות בדיני מלחמות ישראל, ובין השאר מובא הדין של הכרזת הכהן המשיח בטרם המלחמה על אותם שצריכים לחזור לביתם ולא להשתתף במלחמה. במשנתנו יש סיוג לדין זה של החוזרים מעורכי המלחמה: תנא קמא אומר שדין זה נוהג רק במלחמת רשות, אך במלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". רבי יהודה אומר את הדברים בצורה אחרת, ולדעתו: "במה דברים אמורים? במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". בגמרא מבאר רבי יוחנן שהמחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה היא בהגדרת המלחמה, דהיינו שמלחמת רשות לפי חכמים היא מלחמת מצווה לפי רבי יהודה ומלחמת מצווה לפי חכמים היא מלחמת חובה לדעת רבי יהודה. לפי זה צריך להבין במה בדיוק נחלקו חכמים ורבי יהודה, האם נחלקו רק בשמה של המלחמה או שיש ביניהם הבדל גם בדין. בהמשך אומר רבא שאת מלחמות יהושע לכיבוש הארץ, הכל מגדירים כמלחמת חובה, ואת מלחמות בית דוד להרחבת הגבולות הכל מגדירים כמלחמות רשות. מחלוקתם היא במלחמות שנועדו להרחיק את האויבים כדי שלא יבואו. צריך להבין בדבריו מהי ההגדרה של מלחמות יהושע לכבוש ומלחמות שלא יבואו האויבים. כמו כן יש לברר האם רבא מפרש את דברי רבי יוחנן או חולק עליהם. בדברי הרמב"ם וראשונים נוספים הובא סוג נוסף של מלחמת מצווה, והיא מלחמה של "עזרת ישראל מצר", ויש לדון האם סוג זה מוזכר בסוגייתנו, או שמא מקורו של הרמב"ם הוא ממקום אחר, ואם כן, מהיכן. על פי כל הדיונים שהובאו לעיל יש לברר את גדרם של המלחמות השונות המצויות בימינו. ביאור דברי רבי יוחנן ורבא בגמרא אומר רבי יוחנן שמה שמגדירים חכמים כמלחמת רשות מגדיר רבי יהודה כמלחמת מצווה, ומה שמגדירים חכמים כמלחמת מצווה מגדיר רבי יהודה כמלחמת חובה. רבא מוסיף ומבאר שמלחמות יהושע לכיבוש הארץ לדברי הכול הן מלחמות חובה, ומלחמות בית דוד להרחבת הגבולות לדברי הכול הן מלחמות רשות. מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא במלחמה שנלחמים על האויבים כדי שלא יבואו, האם מלחמה זו היא מלחמת מצווה או מלחמת רשות, והנפקות מכך להלכה היא האם העוסק במלחמה כזאת נחשב כעוסק במצווה ופטור ממצוות אחרות. רש"י מבאר שרבא מפרש את דברי רבי יוחנן, ולפי שניהם יוצא שמלחמות בית דוד להרווחה נקראות מלחמת רשות, ומלחמות יהושע לכיבוש הארץ נקראות מלחמת חובה. מחלוקתם היא במלחמה יזומה שמטרתה למנוע מהאויבים לבוא: לפי חכמים מלחמה כזאת נקראת מלחמת רשות ואילו לפי רבי יהודה היא נקראת מלחמת מצווה; אך המחלוקת היא רק לעניין הגדרת המלחמה ולא לעניין השתתפות החוזרים מעורכי המלחמה במלחמה זו, ולפי שתי הדעות אין החוזרים מעורכי המלחמה משתתפים במלחמה זו. זהו פירוש דברי רבי יוחנן "רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה", ששווה דין מלחמה שחכמים מגדירים אותה כמלחמת רשות לדין מלחמה שמגדיר אותה רבי יהודה כמלחמת מצווה, וכן שווה דין מלחמה שמגדירים חכמים כמלחמת מצווה לדין מלחמה שמגדיר רבי יהודה כמלחמת חובה. יוצא מזה שגם לפי רבי יהודה החוזרים מעורכי המלחמה אינם יוצאים למלחמה זו, כיוון שהם יוצאים רק למלחמת חובה. נמצא שלמחלוקת רבי יהודה וחכמים בהגדרת מלחמה למנוע מהאויבים לבוא, אין השלכה לעניין החוזרים מעורכי המלחמה, ולכן מבארת הגמרא שהנפקות מהמחלוקת ביניהם היא לעניין פטור ממצוות של העוסק במצווה: לפי רבי יהודה היא נקראת מלחמת מצווה והעוסק במלחמה זו פטור ממצוות אחרות כדין העוסק במצווה, ואילו לפי חכמים היא נחשבת מלחמת רשות ואין העוסק בה פטור ממצוות. באופן אחר מבאר בעל כנסת הגדולה (ביאורי הרמב"ם, נדפס גם בספר הליקוטים על הרמב"ם במהד' פרנקל). תחילה הוא מבאר שהן רבי יוחנן והן רבא סוברים שהמחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה נוגעת לעניין השתתפותם במלחמה של החוזרים מעורכי המלחמה. הוא מסביר את דברי רבי יוחנן שמה שמגדירים חכמים כמלחמת רשות שהחוזרים מעורכי המלחמה פטורים מלהשתתף בה, מגדיר רבי יהודה כמלחמת מצווה שההחוזרים מעורכי המלחמה משתתפים בה, ואילו מה שמגדירים חכמים כמלחמת מצווה שהחוזרים מעורכי המלחמה משתתפים בה, מגדיר רבי יהודה כמלחמת חובה. רבא מוסיף שהמחלוקת היא לגבי מלחמה שמטרתה שהאויבים לא יבואו, ומפרש בעל כנסת הגדולה שלפי חכמים מלחמה זו היא מלחמת מצווה שהחוזרים מעורכי המלחמה יוצאים אליה, ואילו רבי יהודה הוא זה שסובר שזו מלחמת רשות שאין החוזרים מעורכי המלחמה יוצאים אליה. הוא מוכיח כדבריו מכך שהגמרא מקדימה ואומרת "מר קרי לה מצווה", דהיינו חכמים, לפני "מר קרי ליה רשות", דהיינו רבי יהודה, וכך מתאים, שיש להקדים את דברי חכמים שהם רבים והלכה כמותם, וכן מוזכרים במשנה לפני דברי רבי יהודה. עם זאת, במשנה רבי יהודה אכן מכנה מלחמה זו כמלחמת מצווה, אלא שהוא סובר שאין החוזרים מעורכי המלחמה משתתפים בה, שהרי הוא אומר "במה דברים אמורים? במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ואם כן עולה השאלה מדוע מכנה רבי יהודה את המלחמות שלא יבואו האויבים כמלחמות מצווה. על כך משיבה הגמרא שהן מלחמות מצווה לעניין שהעוסק בהן הוא כעוסק במצווה ופטור ממצוות אחרות. בהמשך הוא מוסיף שאף אם נאמר שפירוש דברי רבי יוחנן הוא כפירוש רש"י שהובא לעיל, שחכמים ורבי יהודה לא נחלקו לעניין החוזרים מעורכי המלחמה, נראה שרבא חולק על רבי יוחנן, ופירוש דבריו הוא כפי שהובא לעיל. נראה שלפי פירוש זה, יש לפסוק הלכה כדעת רבא, מפני שהוא מאוחר יותר מרבי יוחנן, וכשיטת חכמים, וגם מלחמות שמטרתן למנוע מהאויבים לבוא נחשבות כמלחמת מצווה. וראה עוד להלן. מלחמות יהושע רבא מבאר שרבי יהודה וחכמים לא נחלקו לגבי מלחמות יהושע, ולשתי הדעות מלחמות אלו מוגדרות כ"מלחמת חובה". רש"י כותב במסכת סנהדרין (ב, א ד"ה במלחמת הרשות): "כל מלחמה קרי רשות, לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל", ובמסכת עירובין (יז, א ד"ה למלחמת הרשות) הוא כותב: "סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך, שהיא היתה מלחמת מצוה". מפשטות דברי רש"י, ובפרט מלשונו במסכת עירובין, עולה שגם מלחמה שמטרתה לכבוש את ארץ ישראל אינה נחשבת מלחמת מצווה, ורק המלחמות שנלחם יהושע נחשבות מלחמת מצווה. הרב וולדינברג (הלכות מדינה שער ד פרק א, ד) מסביר על פי דברי רש"י את המסופר בספר חשמונאים (א, ג) שהחשמונאים הכריזו במלחמותיהם על החוזרים מעורכי המלחמה, ועולה מכך שהם ראו מלחמות אלו כמלחמת רשות אף שהיו לצורך כיבוש הארץ ועזרת ישראל מצר, אלא שכל מלחמה לאחר מלחמת יהושע נחשבת מלחמת רשות. לעומת זאת, בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' לז, ט) מדייק מדברי רש"י במשנה (ד"ה אבל) שכותב "כגון כיבוש ארץ ישראל בזמן יהושע", שלאו דווקא מלחמת יהושע, אלא כל מלחמה שהיא כעין מלחמתו של יהושע, דהיינו מלחמה לכיבוש הארץ, נחשבת למלחמת מצווה. אשר להוכחה מספר חשמונאים, כבר העירו חוקרים על אי-דיוקים היסטוריים שבספר זה, ויתכן שהמחבר הוסיף זאת מעצמו למטרות ספרותיות. הרמב"ם בהלכה שלפנינו אינו מזכיר את מלחמות יהושע, אלא כותב שמלחמת מצווה היא מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק. הכסף משנה מקשה מדוע אין הרמב"ם מגדיר מלחמות אלה כמלחמות חובה, כלשון רבא בסוגיה. הלחם משנה מיישב שהרמב"ם פוסק כדעת חכמים שיש שני סוגים של מלחמות, ולשיטתם די בהגדרות של מלחמת מצווה ומלחמת רשות, ורק לדעת רבי יהודה שיש סוג נוסף יש צורך בהגדרה נוספת של מלחמת חובה. הרמב"ן (הוספות לספר המצוות, מצוות עשה ד) מונה את ירושת הארץ כמצוות עשה, וכותב על פי דברי רבא בסוגייתנו שזו מלחמת מצווה, וזו מצווה נפרדת ממצוות איבוד שבעת העממים. אבל הרמב"ם מונה רק את המצווה לאבד את שבעת העממים, ובעל מגילת אסתר מסביר שלדעתו כיבוש הארץ אינו נחשב מלחמת מצווה לדורות, ושמצווה זו אינה נוהגת מאז שגלו ישראל מהארץ עד ביאת המשיח. הוא מסביר שהרמב"ם מסתמך על הגמרא במסכת כתובות (קיא, א) שלומדת מהפסוק בשיר השירים (ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים" וגו' שיש שבועה שלא יכבשו ישראל את הארץ בחוזקה. גם הרשב"ש (סי' ב) כותב שמצוות כיבוש הארץ מנועה מאיתנו כיום בגלל השבועה הנזכרת במסכת כתובות. ראה עוד בעניין זה בבירור הלכה למסכת כתובות (קי, ב - קיא, א). לעומת זאת, בעל אבני נזר (יו"ד סי' תנד, ו), מרן הרב זצ"ל (משפט כהן סי' קמה) ובעל המרחשת (ח"א סי' כב) מפרשים שאף לדעת הרמב"ם כיבוש ארץ ישראל נחשב מלחמת מצווה, ומצוה זו כלולה בכלל מצוות השמדת שבעת העממים. עזרת ישראל מצר הרמב"ם בהלכה שלפנינו מונה גם את היציאה לעזרת ישראל מצר הבא עליהם בתור מלחמת מצווה. כך כותבים גם בעל ספר החינוך (מצווה תכג) והמאירי (סנהדרין טז, א, וכך עולה גם מדבריו שיובאו להלן). בעל כנסת הגדולה מבאר פסק זה על פי הסברו בסוגיה, ומפרש שעזרת ישראל מצר היא מה שמכנה רבא בסוגייתנו "מלחמה כדי שלא יבואו האויבים", וכפי שהובא לעיל לפי פירוש בעל כנסת הגדולה יוצא שלפי חכמים זוהי מלחמת מצווה. אבל יש להעיר על דבריו, שהרמב"ם עצמו בפירושו למשנה כותב (מהד' הר"י קאפח): "לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם, כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות, ור' יהודה קורא למלחמה זו מצוה". הרי שלדעת הרמב"ם, חכמים הם שמכנים מלחמה זו כמלחמת רשות, וזה כפירוש רש"י בסוגיה. הרמב"ם שם מוסיף ומבאר כרש"י שהנפקות ביניהם היא האם העוסק במלחמה זו פטור ממצוות. בהמשך פירושו למשנה, פוסק הרמב"ם שאין הלכה כרבי יהודה. בעל שיירי קרבן (דף לט, ב) דוחה את פירוש בעל כנסת הגדולה, בטענה שאין חולק על כך שהצלה מגויים שבאו להלחם עם ישראל יש בה מצווה, שכן אפילו יחיד שרודפים אחריו יש מצווה להצילו מדין "לא תעמד על דם רעך..." (ויקרא יט, טז), וכן מדין "והשבתו לו" (דברים כב, ב), ואילו לפי פירוש בעל כנסת הגדולה יוצא שרבי יהודה סובר שאין בזה מצווה. לכן הוא כותב שדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מצר היא מלחמת מצווה, מוסכמים על כולם, ואינם קשורים לגמרא הדנה במלחמה על האויבים כדי שלא יבואו להלחם בנו. בעל קרן אורה ובעל מראה הפנים (דף לט, ב) כותבים שמקור הלכה זו שמלחמת עזרת ישראל מצר היא מלחמת מצוה, הוא מדברי הירושלמי (הלכה י): "רב יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן". בעל ערוך השלחן העתיד (מלכים סי' עג, ג) מביא ראיה לרמב"ם מהאמור במסכת עירובין (מה, א) בדין נכרים שצרו על עיירות ישראל, שבעיר הסמוכה לספר אפילו באו על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זין ומחללים עליהם את השבת; מכאן שמלחמה נגדם מוגדרת מלחמת מצווה. מלחמות הרתעה והרחבת הגבול לפי רבא, נחלקו חכמים ורבי יהודה האם מלחמה שמטרתה למנוע מגויים לבוא ולהלחם עם ישראל, נחשבת מלחמת מצווה או רשות. לעיל הובאו דברי בעל כנסת הגדולה שלכך הרמב"ם מתכוון כשכותב שעזרת ישראל מצר הבא עליהם היא מלחמת מצווה, ודברי בעל שיירי קרבן שחולק עליו ומבאר שמחלוקת התנאים היא לגבי מלחמה עם השכנים כדי להחלישם ולמנוע מהם את האפשרות לבוא ולהלחם עם ישראל. הלחם משנה מבאר את הגמרא בדומה לבעל שיירי קרבן, ומוסיף שזו כוונת הרמב"ם בסוף ההלכה, כשכותב שמלחמת רשות היא כשהמלך נלחם כדי להרבות בגדולתו ושמעו, דהיינו שלא יבואו להלחם עמו בעתיד. המאירי (בביאורו למשנה) כותב: "לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם, או שנודע להם שמכינים עצמם לכך, שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה, ואין צריך לומר אם כבר באו, ולדעת רבי יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה, והלכה כרבנן". מדבריו נראה שהוא מבחין בין מלחמה כנגד אויבים שבאו כבר להלחם, שלכל הדעות נחשבת מלחמת מצווה, וזה מה שהרמב"ם מגדיר "עזרת ישראל מצר", לבין מלחמה שמטרתה לגרום לכך שבעתיד לא יבואו להלחם, שבזה נחלקו חכמים ורבי יהודה. אולם שלא כדברי רש"י והרמב"ם בפירוש המשנה, המאירי כותב שלדעת חכמים זו מלחמת מצווה ולדעת רבי יהודה זו מלחמת רשות, והוא פוסק כחכמים. נראה שהמאירי מפרש את הסוגיה כמו בעל כנסת הגדולה, שלדעת חכמים זו מלחמת מצווה ולדעת רבי יהודה מלחמת רשות, אלא שלדעת בעל כנסת הגדולה רבי יהודה מגדיר את המלחמה כמלחמת רשות רק לעניין זה שאין כולם יוצאים למלחמה זו ולא לעניין הפטור של העוסק במצווה, ואילו לדעת המאירי רבי יהודה מגדיר אותה כרשות גם לעניין העוסק במצווה, שהעוסק בה אינו נפטר ממצוות אחרות. נמצא שלדעת המאירי להלכה גם מלחמה שמטרתה למנוע מהגויים לבוא ולהלחם בעתיד מוגדרת כמלחמת מצווה, הן לעניין שגם החוזרים מעורכי המלחמה משתתפים בה והן לעניין שהעוסק בה פטור ממצוות אחרות. נראה שגם האור זרוע סובר שזו מלחמת מצווה, שכן הוא כותב (ח"א סי' פד, יג) לגבי הדין במסכת עירובין (מה, א) שאם גויים באו על עיר בשבת על עסקי נפשות, מחללים עליהם את השבת ונלחמים בהם, שלאו דווקא כשבאו, אלא הוא הדין כשרוצים לבוא. גם בעל ערוך השלחן העתיד (הל' מלכים סי' עד, ד) פוסק שמלחמה עם גויים שיש חשש שיבואו להלחם נחשבת מלחמת מצווה, אלא שהוא כולל מלחמה זו בכלל "עזרת ישראל מצר". כיוצא בזה מדייק החזון איש (או"ח סי' קיד, ב) מדברי הרמב"ם שמגדיר מלחמת רשות כמלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב את גבול ישראל, ומשמע שאם נלחם עם הגויים כדי למנוע מהם לבוא בעתיד מוגדרת מלחמה זו כמלחמת מצווה, ולא כדברי הלחם משנה שאף זו נחשבת מלחמת רשות. נספח: פסקי הרמב"ם אין המלך נלחם תחלה אלא על מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מצר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. (רמב"ם מלכים ה, א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300