פשיטא - מאי שנא הא משאר מצות, דאשמעינן רב לעיל דאבל חייב בכל המצות: צערא דממילא - שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן: מיבעי ליה ליתובי דעתיה - חובה עליו ליישב דעתו למצוה:

למגנא בכילתא - ואף על פי שיש לה גג וגבוהה עשרה, והוי כאילו חוץ לסוכה: משום בקי - צינצל"ש: סרחא דגרגישתא - קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה: מצטער - שהסוכה מצערתו:

הקדמה הגדרת מצטער ממה פטרו את המצטער סוכה שנבנתה במקום צער אבל בסוכה הקדמה במשנה בסוף הפרק (כח, ב) אנו לומדים שכאשר יורדים גשמים בסוכה פטורים מלשבת בה. בדומה לזה, הסוגיה בדף כו פוטרת את המצטער מלישון בסוכה, דהיינו אם יש בסוכה יתושים או ריח רע שמצערים את היושב בה. הראשונים (תוספות ד"ה הולכי דרכים, רא"ה, ריטב"א ומאירי) מבארים שהטעם לפטור מצטער הוא משום שמצוות הישיבה בסוכה היא "תשבו - כעין תדורו", וכשם שאדם עוזב את דירתו אם הוא מצטער, כך גם אינו מחויב לשבת בסוכתו במצב כזה. אבל יש לברר מי מוגדר כמצטער שפטור מן הסוכה. עוד יש לדון מאילו חובות של דירה בסוכה פטור המצטער. כמו כן יש לברר מה דין סוכה שנבנתה מראש במקום שיש בו צער ליושב בה. הסוגיה בדף כה מחייבת אבל בסוכה, ומסבירה שאין לפטור אותו משום צערו, מכיוון שעליו ליישב את דעתו. יש להבין באיזה צער מדובר באבל, ומדוע אין צער זה פוטרו. הגדרת מצטער כאמור, המקור שנותנים בראשונים לפטור מצטער מישיבה בסוכה הוא הדרשה "תשבו - כעין תדורו". רש"י (ד"ה מצטער) מסביר שמצטער הוא זה ש"הסוכה מצערתו". מדבריו אפשר לדייק שאם צערו אינו נובע מחמת הסוכה, וגם ביציאתו מהסוכה עדיין יימשך הצער, אין לפוטרו מדין מצטער. וכך אכן כותב היראים (סימן תכא), והמרדכי (סימן תשמ) מעתיק את דבריו. הרמ"א פוסק דין זה בהגהותיו לשולחן ערוך. טעם דין זה פשוט: הפטור של מצטער הוא משום "כעין תדורו", כלומר שגם את ביתו אדם עוזב אם יש לו בו צער, והרי אם הצער נגרם מטעם אחר ולא מהשהייה בבית, אדם לא עוזב את ביתו. מהרי"ק (שורש קעח) מקשה על היראים ממה שחשבה הגמרא לפטור אבל בסוכה, והרי האבל אינו ניצל מצער בצאתו מן הסוכה? אפשר לתרץ קושיה זו על פי הרא"ש, המבאר שמדובר באבל שרוצה להתבודד בצערו ויש לו צער בישיבה בסוכה, ואם יצא ממנה, יפסיק צערו. וראה עוד להלן בעניין האבל. הרי"ד חולק על רש"י וסובר שאין לפטור מי שהסוכה מצערתו, שהרי הוא היה יכול לבנות מראש סוכה כזאת שלא תצער אותו. הוא מסביר שמצטער הוא אדם שנחלש מבחינה גופנית, אלא שאינו מוגדר כחולה שצריך רפואות, "ואם יאכל יפה וישן - יתחזק, ומחמת חלישותו אינו יכול לסבול בתוך הסוכה, או משום באקי [=יתושים] שמצערין אותו, או משום סירחא דעשבים שעשה בהם סוכתו כשהיה בריא". נראה, שלשיטתו, אדם בריא אינו יכול לפטור את עצמו בטענה שהוא מצטער בסוכה. שיטה זו היא דעת יחיד, שלא הובאה להלכה. נראה שלשיטה זו הפטור מסוכה בשעת ירידת גשמים אינו משום הצער, אלא שכאשר יורדים גשמים בתוך הסוכה הסוכה מוגדרת כמקום שאינו ראוי לדירה, בדומה לסוכה הקטנה מן השיעור ואי אפשר לשבת בה. הטור כותב שאדם יכול לומר "מצטער אני" רק בדבר שאצל כל האנשים הוא מוגדר כצער. וכך פוסק הרמ"א. הגר"א מביא ראיה לכך מהדין שנאמר לגבי יציאה מהסוכה בשעת ירידת גשמים, שאין יוצאים אלא משעה ש"תסרח המקפה", ומשמע שזהו שיעור קבוע, ואין אדם יכול להיפטר בטענה שהוא מצטער עוד קודם לכן. אבל בגמרא לקמן (כט, א) מסופר שרב יוסף יצא מהסוכה כבר כשהרוח השירה קיסמים מהסכך לתוך מאכלו, ונימק זאת בכך שהוא איסטניס. לכאורה, נראה מכך שכל אדם נפטר לפי מה שמצער אותו, שלא כדברי הטור והרמ"א. הב"ח והט"ז (סק"ו) מבארים ששם מדובר בצער שהוא משותף לכל מי שהוא אנין דעת, וכוונת הטור והרמ"א להגביל את הפטור של מצטער רק לדבר שמצער את כל האנשים, או את כל האנשים שהם באותה רמה של אנינות הדעת, אבל לא די בכך שהוא מצער אדם מסוים. עוד בהגדרת מצטער ראה להלן לגבי אבל כמצטער. ממה פטרו את המצטער הסוגיה בדף כו אומרת שרבא התיר למצטער לישון בתוך כילה בסוכה, ורב התיר לו לישון לגמרי מחוץ לסוכה. רבנו פרץ (הגהות סמ"ק, סימן צג) מדייק מכך שההיתר הוא רק לגבי שינה, אך באכילה חייב גם המצטער לאכול בסוכה, משום שלאכילה די בזמן מועט, ויכול הוא להתגבר על צערו. לעומת זאת, הרא"ש חולק וסובר שפטור אף מאכילה, מפני שבאכילה, אף בזמן מועט יש צער גדול. את עובדה שהגמרא נקטה דווקא פטור משינה, הוא מיישב בכך שיש בדין שינה חידוש גדול יותר, שהרי שינה חמורה יותר מאכילה, שאסור לישון מחוץ לסוכה אפילו שינת עראי. הטור פוסק כשיטת הרא"ש, וכך נראה שסובר גם הבית יוסף. כך פוסק גם המשנה ברורה (סקט"ז). אבל הוא מוסיף שאם הצער קיים רק בשעת השינה - הוא מחויב באכילה בסוכה. עוד הוא מוסיף (בביאור הלכה, ד"ה מפני הרוח) שיש להקפיד במקומות הקרים ללבוש לבוש חם בשעת האוכל, מכיוון שאם קר לו והוא מצטער בסוכה יש מקום לומר שהוא אינו מקיים בכך מצוות סוכה, וברכתו היא ברכה לבטלה. סוכה שנבנתה במקום צער אחת הדוגמאות שמובאת בגמרא לצער היא סרחון שנובע מהאדמה של הסוכה. משמע מכך שאף שבנו מראש את הסוכה במקום כזה שיש בו ריח רע - הסוכה כשרה, ורק המצטער פטור ממנה. לעומת זאת, למדנו לעיל (יב, ב) שאין לסכך בשווצרי משום שריחם רע. הר"ן מבאר שהריח של שווצרי רע בעיני כל האנשים, ולכן אין לסכך בהם, ואילו כאן מדובר בריח שמצער רק יחידים. לגבי שווצרי, הרא"ש (פ"א, סי' כה) פוסק שאם סיכך בהם בדיעבד הסוכה כשרה, ולשיטתו אפשר לתרץ שכאן מדובר בכגון שעברו ובנו את הסוכה במקום שיש בו צער. אולם הרא"ש כאן כותב שמדובר באדם שמתארח באכסניא, או בכגון שירדו גשמים ומתוך כך האדמה הסריחה. נראה שהרא"ש סובר שאין לפרש שמדובר בכגון שמראש בנה את הסוכה במקום שיש בו ריח רע, שכן מצד הסברה אין לפוטרו מהסוכה לגמרי, אלא להורות לו לבנות סוכה במקום שיכול לדור בה ללא צער. כדבריו פוסקים גם הטור והשולחן ערוך, הכותבים שאין לאדם לבנות את סוכתו לכתחילה במקום הריח או הרוח ולומר "מצטער אני". אבל מסתבר שלשיטת הרא"ש, אם אדם בנה את סוכתו במקום כזה ואחר כך יושב בה, הוא יוצא ידי חובתו, בדומה לסוכה שמסוככת בשווצרי. וכך כותב הגר"א. לעומת זאת, המרדכי כותב שאם אדם עושה את סוכתו מראש במקום שמצטער באכילה, בשתיה או בלינה - אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו באותם דברים שאין הוא מצטער בהם, משום "דלא הוי כעין דירה". הגר"א בביאורו לשולחן ערוך כותב שהפסול הזה דומה לפסול סוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, או לסוכה הנמוכה מעשרה טפחים, שאינם קרויים "דירה". נראה שגם הסוברים שסוכה שמסוככת בשווצרי כשרה בדיעבד, יכולים להסכים עם דברי המרדכי, שכן בשווצרי אין האדם היושב בסוכה מצטער ממש, אלא שאסרו לסכך בהם שמא יצטער ולא יוכל לסבול את ריחם, אבל כאן הסוכה אינה ראויה לכל תשמישיו, ומשום כך היא פסולה. הרמ"א כותב כדברי המרדכי, ומוסיף שאין לעשות סוכה במקום שהוא מתיירא מפני ליסטים או גנבים, אולם אם כשהוא נמצא בתוך הסוכה אינו מתיירא מהם, ורק בצאתו הוא מפחד שיגנבו את כליו - לא נפסלת הסוכה בכך, וכפי שהוא מבאר זאת בדרכי משה (סק"ד) ובתשובותיו (סימן כט) שההקפדה היא על "תשבו - כעין תדורו", דהיינו על הדיור בסוכה כשהאדם נמצא בתוכה. בניגוד לפסיקת הרמ"א כמרדכי, מביא המשנה ברורה (סק"כ, ושעה"צ סקכ"ה) בשם מקצת מהאחרונים שחולקים על הכרעת הרמ"א, וסוברים שיוצאים ידי חובה גם בסוכה שבנויה במקום שאי אפשר לקיים בה את כל תשמישי הסוכה משום צער. אבל בסוכה כאמור, האבל מחוייב במצוות סוכה אף שיש לו צער, מפני שהוא צריך ליישב את דעתו. לעיל הובאו דברי מהרי"ק שלומד מכך שגם מי שמצטער מחמת דבר אחר ולא מחמת הסוכה, ואף בצאתו מהסוכה לא יפוג צערו, נחשב מצטער. כמו כן הבאנו שהרא"ש מסביר שאכן מדובר באבל שמצטער מחמת הישיבה בסוכה, מכיוון שהוא רוצה להתבודד בצערו, אבל אם יצא מהסוכה, יפוג צערו. הריטב"א (ד"ה הא דאמרינן) כותב לגבי אבל, שאין פוטרים אותו מהסוכה מפני שכך ראוי, כדי שיתנחם ותתיישב דעתו, "מה שאין כן בצערא דעלמא - לא מיתבא דעתיה". הפרי מגדים (אשל אברהם סק"י) כותב שניתן להבין את דבריו בשני אופנים: האופן הראשון הוא שהריטב"א מסכים לסברת מהרי"ק, שכל מצטער פטור מן הסוכה, אף אם אין הצער נגרם מחמת הסוכה. לפי זה, מטעם זה אכן חשבו לפטור את האבל, אלא שמסקנת הגמרא היא שאין לפטור את האבל משום כך, שהרי אדרבה, ברצוננו שהאבל יתנחם. לעומת זאת, בצער אחר, כגון אדם שטבעה ספינתו, ובשל כך הוא טרוד ומצטער - אכן יהיה פטור מן הסוכה. הוא מטעים זאת בכך שחלק ממצוות הסוכה היא זכר לניסים שאירעו לאבותינו, ושיתבונן האדם בחסדי ה', ואם הוא מצטער, אינו פנוי להתבונן בכך, ולא משנה מה גרם לצערו. האופן השני הוא, שהריטב"א סובר כשיטת הרא"ש, וכוונתו לומר שבצער שנגרם מחמת הסוכה, כגון חום או קור או יתושים, אין חובה על האדם ליישב את דעתו, ודווקא בצער של אבל, אף שהוא נובע מהישיבה בסוכה, ניתן לדרוש ממנו ליישב את דעתו כיוון שאנו רוצים שהוא יתנחם. המגן אברהם (סק"י) כותב בשם ספר התניא, שאם המת היה חביב על האדם עד שאינו יכול להסירו מליבו - פטור. אבל המגן אברהם כותב על דבריו, שמדובר בכגון שמצטער בישיבה בסוכה. הפרי מגדים מבאר, שכוונת דבריו היא כשיטת הרא"ש, שרק אם צער האבל נובע מהישיבה בסוכה יש מקום לדונו כמצטער שפטור מהסוכה. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...מצטער - פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו. ואיזה הוא מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן, או מפני הריח. האבל - חייב בסוכה. וכו'. (רמב"ם סוכה ו, ב-ג) מצטער - פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו... איזהו מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח. ודווקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני. הגה. ואם עשאה מתחילה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שאי אפשר לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה - אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו... ולא יוכל אדם לומר 'מצטער אני' אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו. ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלאו הכי - חייב לישב בסוכה אף על גב דמצטער. אבל - חייב בסוכה. (אורח חיים תרמ, ד-ה)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300