גזול. פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם:

קפסיק ותני. פסול: לא שנא בי"ט ראשון. דחיוביה מדאורייתא: לא שנא בי"ט שני. דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן דביום הראשון כתיב: אמאי לא. מהיכא תיתי למיפסליה: שנאמר והבאתם גזול וגו'. דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה: מה פסח אין לו תקנה. לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא: אף גזול. ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא: אתמר נמי. דטעמא דמתני' בגזול בי"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה: לא שנו. דגזול פסול: מתוך שיוצא בשאול. דהא בי"ט שני לא כתיב לכם למעוטי:

אוונכרי. תגרי כל דבר להשתכר בו כגון כלים קטנים מחטין ומסריקות ולולבין וקורין מרני"ש: כי זבניתו אסא מנכרים. כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא: ליגזזו אינהו. הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם: מאי טעמא סתם נכרים גזלני ארעתא מישראל נינהו. ושמא אותו קרקע מישראל הוה: וקרקע אינה נגזלת. כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה היא דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא (ב"ק קיז:) בניזקין אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הלכך לגזזוה הן מן המחובר ויתנוה לכם שיהיו הן הגזלנין ואתם לוקחין אותה מהם והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואחר כך הוא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם גוזלים: בידייהו דידהו. אוונכרי: בידן. דידן הלוקחין אותן מהן ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא: דאוונכרי גופייהו. באותם שהם קונין לצורכם לצאת בו: ליקניוה בשינוי מעשה. שאגד שלשת המינין יחד דשינוי מעשה נמי קני:

הקדמה שיטת בעל המאור - הלכה כשמואל שסובר שייאוש אינו קונה שיטת הרמב"ן - הפסול משום מצווה הבאה בעבירה שיטת רש"י שיטת הרמב"ם האיסור - לגזלן או גם אחרים פסיקת השולחן ערוך הקדמה במשנה למדנו שלולב גזול הוא פסול לעניין נטילת ארבעת המינים, ואף אם נטלו בדיעבד - לא יצא ידי חובתו. כיוצא בזה נלמד במשניות בהמשך הפרק גם לגבי הדס (לקמן לב, ב), ערבה (לג, ב) ואתרוג (לד, ב). הגמרא נותנת שני טעמים לפסול גזול לארבעת המינים. הטעם הראשון הוא משום שאין הדבר שייך לו, ונאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון וכו'" - היינו שצריך שיהיו ארבעת המינים בבעלותו של הנוטלו, ודבר גזול אינו שייך לגמרי לגזלן. מפסוק זה אנו למדים גם שאין יוצאים ידי חובה בשאול, שגם הוא אינו שייך לשואל. אבל נאמר בגמרא שפסול זה נוהג רק ביום הראשון. טעם נוסף אומר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: משום שאין יוצאים ידי חובה במצווה שבאה על ידי עבירה; ופסול זה קיים בכל הימים. אם כן, יש הבדל להלכה בין הטעמים: לפי הטעם הראשון, לולב (וכן הדס, ערבה ואתרוג) גזול פסול רק ביום הראשון, בעוד שלפי הטעם השני, הוא פסול במשך כל ימי החג. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בעניין זה: רב יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי ורבי אמי סוברים שהפסול הוא כל שבעה משום מצווה הבאה בעבירה, ואילו שמואל סובר שפסול רק ביום הראשון. בהמשך הסוגיה מובא מעשה בסוחרי הדסים, שהורה להם רב הונא לא לקצוץ בעצמם את ההדסים משדה שיש ספק שמא היא גזולה, אלא יגזזוה הגוים המחזיקים בשדה, כדי שייעשה הקניין ברשותם ועל ידי כך לא ייפסלו ההדסים מטעם גזל. יש לברר כמי ההלכה במחלוקת האמוראים, ולאור זאת לבאר מדוע ההדסים כשרים על ידי כך שהקניין מתבצע כשהם עדיין ברשות הגויים. לצורך הבנת הסוגיה ראוי להקדים ולבאר מספר מושגים בקנייני גזילה. הגוזל דבר מחברו אין הדבר הגזול נקנה לגזלן. על כן אומר רבי יוחנן (בבא קמא סח, ב):"גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהן אינן יכולין להקדיש, זה - לפי שאינו שלו, וזה - לפי שאינו ברשותו". כלומר, אדם שגזל חפץ, אינו יכול להקדיש (ולא למכור או לתת במתנה) את החפץ, כיוון שהחפץ עדיין שייך לבעליו, אולם גם הבעלים אינם יכולים לעשות זאת כיוון שהחפץ אינו ברשותם. אבל אם לאחר הגזילה, התייאשו הבעלים מהחפץ, לדעת רב (בבא קמא סז, ב) הגזלן קונה בכך את החפץ, ואילו רבי יוחנן (שם סח, ב) סובר שאין החפץ נקנה לגזלן בייאוש בלבד. עם זאת, אם בנוסף לייאוש חל שינוי בחפץ, בין שינוי ממשי ("שינוי מעשה") ובין שינוי בשמו של החפץ ("שינוי השם") - גם רבי יוחנן מודה שהחפץ נקנה לגזלן. כמו כן, אם מכר הגזלן את החפץ לאחר, החפץ שייך לקונה, מפני שהיה גם "שינוי רשות", בנוסף על הייאוש. שיטת בעל המאור - הלכה כשמואל שסובר שייאוש אינו קונה לכאורה, על פי כללי הפסיקה, יש לפסוק כרבי יוחנן, שהרי הלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם שמואל, וכפי שיובא להלן כך פוסק הרמב"ן. אולם בעל המאור סובר שדעת רבי יוחנן עצמו אינה כדעת רבי שמעון בר יוחאי רבו, והוא מסכים לשמואל שאין לפסול לולב גזול משום מצווה הבאה בעבירה. בעל המאור כותב שדרשת רבי שמעון בר יוחאי מתבססת על דעתו שייאוש לחוד קונה, וכיוון שכן, על כורחנו הסיבה שקרבן גזול פסול אחרי ייאוש היא משום מצווה הבאה בעבירה. אולם לסוברים שייאוש לחוד אינו קונה, וכפי שהובא לעיל כך היא דעת רבי יוחנן עצמו, ניתן להסביר את הפסול של קרבן גזול משום שאינו קנוי לגזלן, וממילא אין מקור לפסול של מצווה הבאה בעבירה. כיוון שאנו פוסקים כרבי יוחנן לגבי ייאוש, עלינו לומר כדעתו, שאין הפסול בלולב משום מצווה הבאה בעבירה כדעת רבי שמעון בר יוחאי, אלא משום שאינו בבעלות האדם, כדעת שמואל, ולכן הוא פסול רק ביום הראשון. בעל המאור מוסיף להוכיח פסק זה מהמעשה של רב הונא וסוחרי ההדסים, שמשמע ממנו שאילו היו קונים הסוחרים את ההדסים על ידי שינוי מעשה או שינוי השם, לא היה פסול בהדסים אלו, ואילו להסבר שלולב גזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה, גם בכגון זה ההדסים פסולים. שיטת הרמב"ן - הפסול משום מצווה הבאה בעבירה הרמב"ן (במלחמות ה') פוסק כדעת רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שלולב גזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה. הרמב"ן והתוספות (ד"ה הא) מאריכים לבאר שאין סתירה בין דרשת רבי שמעון בר יוחאי, שפוסל קרבן גזול לאחר ייאוש משום מצווה הבאה בעבירה, לבין דעת רבי יוחנן שייאוש לחוד אינו קונה. הם מסבירים, שאף שבייאוש בלבד אין החפץ נקנה לגזלן, מכל מקום, אם מצטרף לייאוש שינוי בשם החפץ הגזול, הוא נקנה לגזלן, כפי שהסברנו בהקדמה. אף כאן, על ידי ייאוש והקדש, נקנה הדבר להקדש, כיוון שההקדש משנה את שמה של הבהמה. ואכן, במסכת בבא קמא (סז, א) נאמר שגם לסוברים שייאוש לחוד אינו קונה, אם הגזלן מקדיש בהמה גזולה לאחר ייאוש, ההקדש חל, משום שהשתנה שמה של הבהמה, ש"מעיקרא חולין והשתא הקדש". אבל, אף שההקדש חל, הבהמה פסולה לקרבן משום מצווה הבאה בעבירה, שהרי על ידי פעולת ההקדשה נגזלה הבהמה לגמרי מרשות הבעלים. לדעתם, דווקא הסוברים שייאוש לחוד קונה אינם פוסלים בהמה גזולה לאחר ייאוש להקרבה, שכיוון שהבהמה נקנתה באופן מוחלט לגזלן קודם ההקדשה, אין לפוסלה משום מצווה הבאה בעבירה, שהרי העבירה כבר הסתיימה, ובהמה זו כבר אינה מוגדרת כבהמה גזולה, אלא כרכושו של הגזלן. על פי זה מובן המעשה בסוחרי ההדסים. במצב שההדסים קנויים לגמרי לסוחרים - כבר אין בהם משום מצווה הבאה בעבירה, ועל כן אמרה הגמרא שאם יקנו הסוחרים את ההדסים בשינוי השם, לא יהיו פסולים משום מצווה הבאה בעבירה. אולם כל עוד שההדסים אינם קנויים לגמרי לסוחרים, אינם יוצאים בהם, משום שזוהי מצווה הבאה בעבירה. לעומת זאת, דעת בעל המאור במסכת בבא קמא (דף מא בדפי הרי"ף) היא, שלסוברים שייאוש לחוד אינו קונה, הגזלן אינו יכול להקדיש את הבהמה הגזולה אפילו אחרי יאוש, שהרי אינה בבעלותו, ומה שאמרה הגמרא שהבהמה נקנית להקדש על ידי ייאוש ושינוי השם הוא רק מדרבנן, אך מן התורה ההקדש אינו חל. על פי זה מובן, שאין בעל המאור יכול להסכים לרמב"ן ולתוספות שבהמה שהוקדשה לאחר ייאוש פסולה משום מצווה הבאה בעבירה אף לסוברים שייאוש לחוד אינו קונה, שהרי מן התורה אין כאן הקדש כלל, ואין לומר שהפסוק בא ללמדנו שבהמה זו פסולה להקרבה. נמצאנו למדים, שבנוסף למחלוקת מאיזה טעם פסול לולב גזול, ונפקא מינה מכך האם הוא פסול כל שבעה או רק ביום הראשון, נחלק בעל המאור עם הרמב"ן והתוספות בביאור הפסול של מצווה הבאה בעבירה: לפי בעל המאור, אף אם הדבר הגזול קנוי לגמרי לגזלן, אין הוא יוצא בו ידי חובת המצווה לדעת הפוסלים מצווה הבאה בעבירה, משום שהחפץ הגיע לידו באיסור, וכדברי הגמרא "מה פסח לית ליה תקנתא, אף גזול לית ליה תקנתא". לעומת זאת, לפי הרמב"ן והתוספות, הפסול קיים רק כל עוד שהחפץ לא נקנה לגמרי לגזלן, שאז הוא אצלו באיסור, אך לאחר שקנאו - הרי הוא כשאר ממונו. שיטת רש"י בדברי רש"י מצויה לכאורה סתירה, שכן הוא כותב (ד"ה וקרקע אינה נגזלת) שאף אם היו קונים סוחרי ההדסים את ההדסים בייאוש, כדעה שייאוש לחוד קונה, עדיין היו ההדסים פסולים להם משום מצווה הבאה בעבירה. בזה לכאורה הוא מסכים לשיטת על בעל המאור, שהפסול של מצווה הבאה בעבירה חל אף לאחר שהחפץ נקנה לגמרי לגזלן. אולם בעל המאור מסביר את הפסול של ההדסים משום חסרון בעלות וביום הראשון בלבד, שהרי לפי הסוגיה שם, אילו היו הסוחרים קונים את ההדסים בשינוי השם, היו ההדסים כשרים, ואילו רש"י מפרש שהפסול הוא משום מצווה הבאה בעבירה. מהרש"א מבאר שאמנם לפי רש"י גם לאחר קניין נשאר הפסול של מצווה הבאה בעבירה, כשיטת בעל המאור, אולם זאת רק אם הקניין נעשה באיסור, כמו בדוגמה של סוחרי ההדסים, שבשעה שקוצצים את ההדסים, הם גוזלים ובאותו רגע הם קונים בייאוש. אולם, אם יקנו אחר כך בשינוי השם, הואיל וכבר נקנו לסוחרים קודם לכן בייאוש, כדעה שייאוש לחוד קונה, כבר אין איסור לקנות בשינוי השם לאחר שכבר קנו את ההדסים בייאוש, ולכן אין בזה משום מצווה הבאה בעבירה. הסבר נוסף בשיטת רש"י נותן בעל מים עמוקים, לפיו יש הבדל בין קניין בייאוש לבין קניין על ידי שינוי: אם החפץ נקנה רק בייאוש, הוא השתנה כלל, וכיוון שמדובר באותו חפץ בדיוק שנגזל - הוא פסול משום מצווה הבאה בעבירה. אולם אם החפץ נקנה על ידי שינוי, הסיבה לקניין היא משום שכבר אין זה אותו חפץ שנגזל, ו"פנים חדשות באו לכאן", ואין מקום לומר שהחפץ החדש פסול משום מצווה הבאה בעבירה. שיטת הרמב"ם הרמב"ם פוסק שפסול גזול נוהג רק ביום הראשון, ונראה מכך שהוא פוסק כדעת שמואל. אבל עדיין יש לדון האם הוא מסביר את שמואל כשיטת בעל המאור, דהיינו שאינו חושש כלל למצווה הבאה בעבירה, והפסול הוא משום שהגזול אינו קרוי "לכם", או משום שהוא מבין שאף שמואל מסכים שגזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה, אלא שלדעתו פסול זה נוהג רק ביום הראשון. הכסף משנה מבאר שלדעת הרמב"ם, הפסול הוא משום שאינו קרוי "לכם", ולכן פסול זה נוהג רק ביום הראשון. הוא מוסיף שגם לאחר ייאוש, גזול פסול לדעת הרמב"ם, מאחר שהרמב"ם עצמו פוסק בהלכות גזילה (פרק ב) שייאוש לחוד אינו קונה. מדברי הכסף משנה משמע שלשיטת הרמב"ם אין בגזול שום פסול של מצווה הבאה בעבירה. אולם יש להקשות על כך מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות איסורי מזבח (ה, ז, ט), ששם הוא פוסק שיש פסול של מצווה הבאה בעבירה בזבחים, במנחות ובנסכים. ניתן ליישב שאמנם הרמב"ם מסכים שיש פסול של מצווה הבאה בעבירה, כדרשת רבי שמעון בר יוחאי, אולם זאת רק לגבי קרבנות, שבהם עוסק הפסוק, אך אין ללמוד מהם שגם בשאר המצוות יש פסול של מצווה הבאה בעבירה. אבל עדיין קשה מדברי הכסף משנה עצמו, שמסביר את דברי הרמב"ם בהלכות שופר (א, ג), שהיה מקום לפסול שופר גזול משום מצווה הבאה בעבירה, אילולי הטעם שכותב הרמב"ם שם, שאין גזל בקול. אכן, הלחם משנה מסביר שהרמב"ם פוסל ביום הראשון משום מצווה הבאה בעבירה, אך פסול זה אינו קיים בשאר הימים. לפי הסבר זה, שמואל אינו חולק על עצם הדרשה שפוסלת מצווה הבאה בעבירה והבאתה כמקור לפסול לולב גזול, אלא רק על השיטה שפסול זה נוהג כל שבעה. גם מדברי הרמב"ם עצמו בפירושו למשנה עולה שהפסול של לולב גזול הוא משום מצווה הבאה בעבירה. אף התוספות (ד"ה מתוך) כותבים ששמואל מסכים שלולב גזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה, והוא חולק רק על דעת רבי יוחנן שפוסל מטעם זה גזול גם ביום השני, שחיובו מדרבנן. אבל הלחם משנה כותב שהטעם ששמואל מכשיר גזול בשאר הימים אינה משום שחיובם מדרבנן, כהסבר התוספות, אלא משום שביום הראשון דינו של הלולב דומה לקרבן, לעניין זה שאין יוצאים בלולב שאינו שייך לאדם, ולכן משווים את דין הלולב לקרבן גם לעניין פסול גזול משום מצווה הבאה בעבירה, ואילו בשאר הימים, שלולב שאול כשר, אין למדים מקרבן לפסול בלולב משום מצווה הבאה בעבירה. יש נפקא מינה בין ההסברים: לפי הסברו של הלחם משנה, אף במקדש, שחיוב הנטילה בו בשאר הימים הוא מן התורה, יוצאים ידי חובה בלולב גזול, מה שאין כן לפי הסבר התוספות. לפי הלחם משנה, הטעם שהרמב"ם פסק כשמואל אינה כטעמו של בעל המאור, שדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי נדחים כיוון שהלכה כדעה שייאוש לחוד אינו קונה, שהרי גם שמואל מסכים שפסול משום מצווה הבאה בעבירה, אלא כמו הטעם שכותבים הכסף משנה והגר"א, שדברי רב אשי (ולגרסתנו רבא) שבגמרא הם בשיטת שמואל. האיסור - לגזלן או גם לאחרים בארחות חיים (הלכות לולב, סימן ט) כותב: "לולב הגזול והגנוב... (פסול), מיהו דוקא לגזלן ולגנב עצמו כל שבעה ולאחרים ביום ראשון, אבל לאחרים בשאר הימים - כשר, והטעם דלא קפדינן אלכם". ביאור דבריו הוא, שכאמור יש שני טעמים לפסול גזול; הטעם הראשון הוא משום שגזול אינו קרוי "לכם", אולם פסול זה נוהג לכל הדעות רק ביום הראשון. לגבי פסול זה כותב בעל ארחות חיים שאין הבדל בין הגזלן לבין אחר, וכל עוד הלולב לא נקנה לגמרי לגזלן - גם אחרים אינם יוצאים בו ידי חובתם ביום הראשון. הטעם השני הוא משום מצווה הבאה בעבירה, שלדעת רבי יוחנן, וכך פוסק גם בעל ארחות חיים, גזול פסול מטעם זה כל שבעה, אבל פסול זה נוהג רק בגזלן עצמו, שעבר את העבירה, אך אחרים הנוטלים את הלולב יוצאים ידי חובתם בו. הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך) מסביר את דעת ארחות חיים על פי הטעם המובא בירושלמי לפסול מצווה הבאה בעבירה: "שנעשה סניגורו קטגורו", דהיינו שהלולב אמור לסנגר על האדם, ואם הוא בא מהגזל, הוא למעשה מקטרג על האדם. אם כן, הפסול הוא מצד האדם ולא מצד החפץ, ולכן מובן שלאחרים שלא גזלו את הלולב אין מניעה ליטלו, בתנאי שמתקיים בו "לכם". לעומת זאת, הרמב"ן פוסל לולב גזול כל שבעה גם לאנשים אחרים, כפי שנראה להלן, שלא כארחות חיים. נראה שטעמם הוא, שמהפסוקים המובאים בסוגייתנו לפסול מצווה הבאה בעבירה, "שונא גזל בעולה" ו"והבאתם גזול ואת הפיסח", משמע שהפסול משום מצווה הבאה בעבירה הוא בגוף החפץ, ולכן אף אחרים אין יכולים לצאת בו. פסיקת השולחן ערוך השולחן ערוך פוסק בסעיף א: "ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים - כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון". דעה זו היא דעת בעל ארחות חיים. אבל מלשון המחבר נראה שפסול גזול נוהג בכל שבעה, לפי דעת בעל ארחות חיים רק לגזלן עצמו, ולחולקים עליו - לכל אדם. מכאן שהוא נוקט כדעת הרמב"ן שפוסק כרבי יוחנן, שגזול פסול כל שבעה משום מצווה הבאה בעבירה. לעומת זאת, בסעיף ה כותב המחבר שגזול פסול רק ביום ראשון. המגן אברהם (סקט"ו) מיישב, שמעיקר הדין סובר המחבר כרמב"ם שגזול פסול רק בראשון, כדבריו בסעיף ה, אך בסעיף א חושש המחבר לכתחילה לדעות שגזול פסול כל שבעה. הרמ"א חולק, ופוסק שגזול פסול כל שבעה, כדעת הרמב"ן. מלשון המחבר בסעיף א יש ללמוד שהפסול בגזול אינו משום שאינו קרוי "לכם", אלא משום מצווה הבאה בעבירה, שכן הוא מדגיש שהלולב כשר דווקא אם קנה את הגזילה לפני שהגיע זמן המצווה, וזה כשיטת הרמב"ן ותוספות, שאם קנה את הגזילה לפני זמן המצווה, אין בזה משום מצווה הבאה בעבירה. מכאן שיש להסביר את פסק המחבר כדרך שהתבארה לעיל שיטת הרמב"ם, על פי הסבר הלחם משנה, שהוא פוסק כדעת שמואל, אך הוא סובר ששמואל מסכים שגזול פסול ביום הראשון משום מצווה הבאה בעבירה. כאמור, המחבר מביא את דעת בעל ארחות חיים בשם "יש מי שאומר". אך המגן אברהם מציין שהרמב"ן חולק על ההיתר לאחרים, ועל כן הוא מסיק שאין להקל בזה. לעומת זאת, בעל אליה רבה כותב שיש לסמוך על דעת בעל ארחות חיים, שהרי ההיתר שלו הוא רק בשאר הימים, שבהם אין דין של "לכם", ויש ראשונים רבים הסוברים שאין בהם פסול מצווה הבאה בעבירה בכלל (כדעת בעל המאור). נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב, אפילו לאחר יאוש... - הרי זה פסול. וכו'. כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה - ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים - הכל כשר. וכו'. (רמב"ם לולב ח, א, ט) הגונב או הגוזל והקריב - הקרבן פסול, והקדוש ברוך הוא שונאו, שנאמר: "שונא גזל בעולה" ואין צריך לומר שאינו מתקבל; ואם נתייאשו הבעלים - הקרבן כשר. אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקדוש ברוך הוא שונאה. ואם הביא - לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו להפסל, ויהיו כקדשים שנפסלו. (רמב"ם איסורי מזבח ה, ז, ט) כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו - כשר, דקנייה בשינוי מעשה, ומיהו לא יברך עליו. ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים - כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון. כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה - ביום טוב הראשון בלבד, אבל בשאר ימים - הכל כשר. הגה. ויש פוסלין בגזול כל שבעה ימים, והכי נהוג. וכו'. (אורח חיים תרמט, א, ה)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300