בשיר של קרבן - בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים והיין) [היין] לתמיד של שחר, וניסוך היין לתמיד של בין הערבים, שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר, והחליל מכה לפניהם, כדתנן במסכת ערכין (י, א): בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין, כדאמרינן התם, ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה, לומר שהוא דוחה. עיקר שירה - שקרבן צבור טעון שיר מן התורה, כדאמרינן במסכת ערכין (יא, א) מכמה מקראות, וסבר רבי יוסי: עיקר השיר אינו אלא אם כן חליל מכה עם השיר, וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם, הלכך, עבודה היא, וכי היכי דתמיד דוחה שבת - שיר שלו נמי דוחה שבת. בפה - הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו, כגון לה' הארץ ומלואה (תהלים כד) בראשון, גדול ה' ומהולל (שם /תהלים/ מח) בשני, וכן כולם, ובשבת שאי אפשר לחליל - אינו דוחה, שאין כלי שיר המצוה, ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי. אבל שיר של שואבה - שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כדקתני במתניתין: והלוים בכנורות ובנבלים. דברי הכל שמחה יתירה היא - ואינו מן התורה, אלא לחבב את המצות, ולא דחי שבת. דבהכי פליגי - בעיקר שירה בפה או בכלי.

כתנאי - עיקר שיר בפה או בכלי. עבדי כהנים היו - [משנה] במסכת ערכין היא, על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן. משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא - זה שם המשפחות. ומאמאום היו - זה שם מקומם. ומשיאין לכהונה - ישראל מיוחסין היו, שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים. לוים היו - אבל ישראלים פסולין לכך.

ר' ירמיה אמר כו' - לעיל קאי, אפלוגתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבנן, ופליג אדרב יוסף. הכי גרסינן: דרבי יוסי סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת - הואיל ושמחת מצוה היא, ובחליל אין איסור מלאכה, אלא שבות בעלמא. תיובתא דרב יוסף - דאמר: מודה ר' יוסי בשיר של שואבה דלא ידחה. אבל בשיר של קרבן דוחה כו' - האי לשון קושיא ובעיא הוא, כלומר: חזינן הכא דבשל שואבה פליגי, ואיכא למידק: הא בשל קרבן - מודו רבנן דדחי. והא קתני מתניתין וזהו חליל כו' - לא גרסינן: והא עלה קתני, אלא: והא קתני. אלא לאו רבנן היא - דשמעינן להו בדשואבה דלא דחי, וקתני: זהו, למעוטי דקרבן, אלמא: בשל קרבן מודו.

הקדמה שיטת המאירי שיטת מהרש"ל קשירת נימת כינור בשבת במקדש פסיקת הרמב"ם הקדמה במשנה בתחילת הפרק (נ, א) למדנו שחליל של שמחת בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב. אבל בגמרא מובאת מחלוקת לגבי דחיית שבת על ידי החליל, לדעת חכמים החליל אינו דוחה את השבת או את יו"ט, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה חולק וסובר שדוחה. נחלקו אמוראים לגבי איזה חליל חולקים התנאים. לדעת רב יוסף, המחלוקת היא לגבי חליל של קרבן, דהיינו, כפי שמפרש רש"י, באותן שנים עשר ימים המפורטים במשנה במסכת ערכין (י, ב) שבהם מנגנים בחליל בשעת ניסוך היין. רב יוסף מבאר שמחלוקתם תלויה בשאלה האם עיקר שירה בפה או בכלי: לפי חכמים, עיקר שירה בפה, ואילו הניגון בכלי אינו עבודה, ועל כן הניגון בחליל אינו דוחה שבת ויום טוב, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר שעיקר השירה הוא בכלי, ועל כן הניגון בחליל דוחה שבת ויום טוב. לעומת זאת, ניגון בחליל בזמן שמחת בית השואבה לכל הדעות אינו דוחה שבת ויום טוב, לפי רב יוסף, כיוון שאינו בא אלא לשם "שמחה יתירה", והדין שבמשנה שאין החליל של שמחת בית השואבה דוחה שבת ויום טוב - מוסכם על כולם. רבי ירמיה בר אבא חולק על רב יוסף ומבאר שמחלוקת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה היא לגבי חליל של שמחת בית השואבה, שחכמים סוברים שחליל זה, מאחר שהוא בא רק לשם שמחה יתירה, אינו דוחה שבת ויום טוב, כדעת סתם משנתנו, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה חולק וסובר שאף חליל שבא לשם שמחה יתירה דוחה שבת ויום טוב. לעומת זאת, חליל של קרבן לכל הדעות דוחה שבת ויום טוב. הגמרא דנה בדעות השונות, ומסקנתה שדעת רב יוסף קשה משתי בחינות, גם מה שהוא סובר שחליל של שמחת השואבה אינו דוחה שבת ויום טוב לכל הדעות, וגם מה שהוא סובר שנחלקו בחליל של קרבן. עם זאת, הגמרא מביאה משנה ממסכת ערכין, ומסיקה שלדעת כל התנאים במשנה שם, עיקר שירה בפה. לכאורה, מדברי רבי ירמיה בר אבא שאומר שחליל של קרבן לכל הדעות דוחה שבת מכיוון שהוא עבודה, עולה שהוא סובר שעיקר שירה בכלי. יש לדון אם הלכה כדבריו הן ביחס לאמור בסוגייתנו שכל התנאים מסכימים שעיקר שירה בפה, והן ביחס לסוגיות נוספות. במסכת עירובין (קב, ב) נאמר שבמקדש מותר לקשור נימה של כינור שנקרעה בשבת אף שהדבר אסור במדינה, ויש לברר האם דין זה תלוי במחלוקת אם עיקר שירה בפה או בכלי. שיטת המאירי המאירי (בפירושו למשנה) פוסק כדברי רבי ירמיה בר אבא, שחליל של קרבן לכל הדעות דוחה את השבת, ואילו חליל של שמחת בית השואבה אינו דוחה שבת, כסתם המשנה וכדעת חכמים שבברייתא. עם זאת, המאירי פוסק שעיקר השירה בפה. ולכאורה קשה, שבפשטות היה נראה שרבי ירמיה בר אבא מסכים לסברת רב יוסף שחליל של קרבן דוחה את השבת רק לפי מי שסובר שעיקר שירה בכלי, ואם כן על כורחנו שלדעת רבי ירמיה בר אבא, עיקר שירה בכלי. אלא שהמאירי עצמו כותב שרבי ירמיה בר אבא חולק על רב יוסף, וסובר שגם לסוברים שעיקר שירה בפה, דוחה החליל של קרבן את השבת, מפני ש"מכל מקום, הואיל וסרך מצוה היא ואין בה אלא שבות - הותרה להם, אף על פי שאינה עבודה, אחר שאין בהם עיקר שירה". נראה שהסיבה שהוא פוסק שעיקר שירה בפה, היא מכיוון שלמסקנת הסוגיה, כל התנאים במשנה במסכת ערכין סוברים כך. לפי המאירי יוצא, שלהלכה, שאנו פוסקים כרבי ירמיה בר אבא, בין הסוברים שעיקר שירה בכלי ובין הסוברים שעיקר שירה בפה מסכימים ששבת נדחית מפני החליל של קרבן. כדעת המאירי נראה גם מתוך תירוץ התוספות (ד"ה כתנאי), שמקשים מתחילת המשנה במסכת ערכין, שממנה עולה שחליל דוחה שבת, על המשך המשנה, שלפי הסוגיה כאן, סוברים התנאים שמובאים בה שעיקר שירה בפה, ומתרצים שגם לסוברים שעיקר שירה בפה, דוחה החליל את השבת משום ש"אין שבות במקדש". שיטת מהרש"ל מהרש"ל (בחכמת שלמה) מדייק משאלת הגמרא "מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי", שיש תנאים הסוברים כך, ומפרש שהכוונה היא לדעת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה לפי הסבר רבי ירמיה בר אבא. מדבריו עולה שלפי רבי ירמיה בר אבא, התנאים שסוברים שחליל של קרבן דוחה את השבת סוברים שעיקר שירה בכלי, ובזה מסכים רבי ירמיה בר אבא לסברת רב יוסף שחליל של קרבן דוחה שבת רק לפי מי שסובר שעיקר שירה בכלי. דיוקו של מהרש"ל הוא בעצם קושיה על דברי המאירי שהובאו לעיל: למסקנת הסוגיה לא מצינו אף דעה שסוברת שעיקר שירה בכלי, שהרי רב יוסף שהעמיד בכך את מחלוקת חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה נשאר בקושיה, וכל התנאים במשנה במסכת ערכין סוברים שעיקר שירה בפה, וגם ר' ירמיה בר אבא סובר שלפי כל התנאים עיקר שירה בפה, לפי המאירי; ואילו מהגמרא עולה, כפי שהוכיח המהרש"ל, שיש דעה הסוברת שעיקר שירה בכלי. בעל מצפה איתן מיישב שהכוונה לדעת רבי שמעון בן אלעזר שמובא במסכת תענית (כז, א) כאומר שעיקר שירה בכלי. לפי שיטת מהרש"ל יש מקום להסתפק מהי פסיקת ההלכה, שהרי אף שדעת רב יוסף נדחתה ולפי רבי ירמיה בר אבא גם חכמים וגם רבי יוסי ברבי יהודה סוברים שעיקר שירה בכלי, מכל מקום אפשר שהלכה כתנאים שבמשנה במסכת ערכין, שסוברים שעיקר שירה בפה, ואם כן אין חליל של קרבן דוחה שבת. קשירת נימת כינור בשבת במקדש כאמור, במסכת עירובין (קב, ב) שנינו: "קושרין נימא (שנקרעה) במקדש, אבל לא במדינה". רש"י (ד"ה קושרין, וכן בהמשך) מפרש שהותרה הקשירה, אף שהיא כרוכה באיסור תורה של קושר. התוספות יום טוב (עירובין י, יג) כותב שפירוש רש"י אפשרי רק לדעה שעיקר שירה בכלי, ואילו לדעה שעיקר שירה בפה, אין תיקון הכלי דוחה שבת באיסור של תורה. הוא מוסיף שגם מדברי רש"י במסכת קידושין (סט, ב, ד"ה ואבינה בעם) עולה שהוא נוקט כדעה שעיקר שירה בכלי. רבנו יהונתן במסכת עירובין (לד, ב בדפי הרי"ף) חולק על רש"י, וסובר שהותר רק איסור דרבנן, ומדובר בקשירה זמנית. עם זאת הוא מוסיף שהיתר זה אינו אלא לסוברים שעיקר שירה בכלי, אך הסוברים שעיקר שירה בפה אינם מתירים אפילו איסור דרבנן. נראה ששיטת רבנו יהונתן מתאימה לשיטת מהרש"ל שהובאה לעיל, ולשיטתם, לדעה שעיקר שירה בפה אין להתיר אף איסור דרבנן לצורך הנגינה בכלי. אבל אפשר שיש לחלק בין האיסורים, ולומר שרבנו יהונתן אוסר רק קשירת נימה לסוברים שעיקר שירה בפה מפני שזהו איסור דרבנן שדומה למלאכה מן התורה, אך את עצם הניגון הוא יתיר גם לסוברים שעיקר שירה בפה, כשיטת המאירי, מפני שבאיסור דרבנן קל כזה לא גזרו. חילוק מעין זה מופיע בדברי הריטב"א במסכת עירובין (קא, ב, ד"ה כאן וכאן אסור). המאירי במסכת עירובין מביא ש"יש פוסקים" שמתירים לקשור את הנימה בשבת כיוון שהם נוקטים שמכשירי מצווה שאי אפשר היה לעשותם מלפני השבת דוחים את השבת. הוא מוסיף שפסק זה נכון גם לסוברים שעיקר שירה בפה, "והיתר זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה". נראה שכוונת דבריו היא שלפי הסוברים שעיקר שירה בכלי יש להתיר אף איסור תורה לצורך תיקון הכלי, בעוד שלסוברים שעיקר שירה בפה אין להתיר אלא איסור דרבנן. אבל המאירי עצמו שם נוקט שאין להתיר אפילו איסור דרבנן, כיוון שאין מכשירי מצווה דוחים כלל את השבת, אף אם אי אפשר היה לעשותם מבעוד יום. דבריו צריכים ביאור, שהרי אין שבות במקדש, דהיינו שהותרו במקדש איסורי שבת שתוקפם מדרבנן, ואם כן יש להתיר לקשור קשר שאסור מדרבנן, לא מהטעם שמכשירי מצווה דוחים את השבת, אלא משום שאיסורי דרבנן מותרים במקדש. נראה שגם לפי המאירי נזדקק לסברת הריטב"א שהובאה לעיל, שלא כל איסור דרבנן הותר במקדש, ואיסור זה, שדומה למלאכה של תורה, לא הותר. פסיקת הרמב"ם בפירושו למשנה (ערכין ב, ד) כותב הרמב"ם כדבר מוסכם שעיקר שירת הלויים היא בפה. כך כותב הרמב"ם גם בהלכה שלפנינו: " ...שעיקר השירה שהיא עבודתם - בפה". מאידך גיסא, פוסק הרמב"ם שחליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת. המבי"ט בספרו קרית ספר מסביר שאף שעיקר השירה בפה, מכל מקום דוחה החליל של הקרבן את השבת מפני ש"אין שבות במקדש". לפי זה יוצא ששיטת הרמב"ם היא כשיטת המאירי שהובאה לעיל, שאף הסוברים שעיקר שירה בפה, מודים שמותר לנגן בחליל על הקרבן בשבת. לגבי קשירת נימת כינור בשבת, נראה מדברי הרמב"ם בהלכות שבת שהוא סובר כדעת "יש פוסקים" שמובאת במאירי, וכיוון שהוא פוסק שעיקר שירה בפה, אין להתיר את הקשירה אלא באיסור דרבנן. וכך כותב הרמב"ם (שבת י, ו): "מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה, כגון שיקשור... נימת כינור שנפסקה - קושרין אותה במקדש, אבל לא במדינה וכו'" - משמע שהותרה קשירת הנימה רק בקשר שאינו של קיימא שאיסורו מדרבנן. נספח - פסק הרמב"ם ...ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם. ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתם - בפה. ואחרים היו עומדים שם, מנגנין בכלי שיר: מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס. וכו'. בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח... ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן - עבודה הוא ודוחה את השבת. (רמב"ם כלי המקדש ג, ג, ו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300