ואי יתיב מאי - מי סליק לתענית אי לא. למפוחא - הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור, המתמלא ברוח, אף זה נתמלא רוח - שלא אכל בחנם. במנחה - בזמן המנחה, ואפילו בשוק אומר: הריני מחר בתענית. בתפלת המנחה - בסופה, תוספת ריצוי ותחנונים, עד שאומר: הריני מחר בתענית, ודוקא נקט מנחה, משום דסמוך לתחלת יום תעניתו, לאפוקי תפלת יוצר, ודיקא נמי, מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה, שיעורא יתירא. כדכתיב במגילת תענית - לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה: מקדמת דנא ייסר לעיל מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון, להן כל איניש דייתי עלוה תענית מן קדמת דנא, לפני אלו ימים טובים, כגון שקיבל עליו עשרה תעניות או עשרים, ונכנסו אלו הימים בהם. ייסר בצלו - בתפלה, ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה - לא דחי להנך ימים טובים, אלמא: דעיקר תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה, ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה - לא עשה כלום. ייסר - לשון ואסרה אסר (במדבר ל). בצלו - צלותא. איכא דאמרי: לשון נדר, שקבל עליו להתענות, כמו הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד) דמתרגמינן: ארימיה ידי בצלו, ואין רבי מודה. האי דקתני דכתיב - משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד, לזכרון נסים.

הקדמה מחלוקת רב ושמואל פסק ההלכה המקום בו מקבלים את התענית בתפילה נוסח הקבלה כשלא קיבל הקדמה סוגייתנו עוסקת בתענית יחיד וקובעת שהאדם צריך לקבל על עצמו תחילה את התענית כדי שיהיה ערך לתעניתו. בסוגיה לעיל שעוסקת בתענית שעות לפי פירוש הרי"ד והריא"ז, עולה שלפי הסוברים שיש תענית לשעות, אין צורך שיקבל על עצמו את התענית, שלא כדברי שמואל. אבל לדעת שאר הראשונים אין הסוגיות תלויות זו בזו, כך שבפשטות יוצא שאין חולק על דברי שמואל שיש לקבל על עצמו את התענית כדי שתיחשב כתענית. בסוגייתנו נחלקו רב ושמואל אימתי מקבל את התענית: לפי רב מקבלים בזמן המנחה, ולפי שמואל בתפילת המנחה. יש לברר במה בדיוק נחלקו וכמי נפסקה הלכה. עוד יש לברר מהו הנוסח שאומרים כדי לקבל את התענית, וכן כשמקבלים בתפילה - באיזה מקום בתפילה אומרים את הנוסח. יש לדון בדבר מתוך עמידה על השאלה מדוע אין תוספת של קבלת התענית בתוך התפילה מהווה הפסק בתפילה, שהרי כידוע בתפילה ניתן להוסיף רק דברים שנוגעים לענייני התפילה. מחלוקת רב ושמואל כאמור, לדעת רב מקבלים את התענית בזמן המנחה. בפשטות נראה שכוונתו להרחיב את הזמן שניתן לקבל בו את התענית, וסובר שאף שלא בזמן התפילה ניתן לקבל את התענית. כך משמע מדברי רש"י (ד"ה במנחה) שכותב שלפי רב ניתן לקבל את התענית "אפילו בשוק" והפירוש הנראה הוא שכל שכן בתפילה וכך היא גם דעת הראב"ד (מובא במכתם, במאורות ובעוד ראשונים). לעומתם, סוברים הראבי"ה (סימן תתנה) והמרדכי (סימן תרכד) שרב סובר שאין לקבל את התענית בתפילה כיוון שהנוסח של הקבלה נחשב להפסק בתפילה. לשיטתם שמואל מקל שניתן לקבל גם בתפילה ואין חוששים להפסק, אך גם הוא מודה שאפשר לקבל גם שלא בתפילה. בדעת שמואל מסביר רש"י (ד"ה בתפילת המנחה) שמקבל את התענית דווקא בתפילה שסמוכה ליום התענית, דהיינו בתפילת המנחה של ערב התענית. מדברי רש"י משמע שגם לפי רב מקבלים את התענית בזמן המנחה של ערב התענית, אולם הריטב"א והר"ן סוברים שלפי רב ניתן לקבל את התענית אף כמה ימים קודם. הריטב"א מסביר שלדעת רב שהקבלה אינה קשורה לתפילה - כמוה כנדר רגיל שאין מניעה לנדור גם כמה ימים לפני התענית. אמנם לדעת שמואל אין הקבלה כנדר גמור, שהרי היא נאמרת בתפילה דווקא, ועל כן ניתן להבין שיש לקבל דווקא בסמוך ליום התענית בדומה למה שמצינו בדין של תוספת שבת שניתן לקבל את השבת רק בזמן הסמוך לכניסת השבת. פסק ההלכה רב עמרם גאון (בסידורו, עמ' 35), בעל מחזור ויטרי (סימן רעא), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת, דפוס פראג סי' סד וסי' שמט), הרי"ף ועוד ראשונים פוסקים כדעת שמואל. הראבי"ה (סימן תתנז) והאור זרוע (ח"ב סי' תד) מבארים שכמותו יש לפסוק מאחר ורב יוסף הביא לו ראיה, ואף שזו נדחתה - מכל מקום משמע שרב יוסף סובר כדעת שמואל. גם רבנו תם (מובא בתוספות, עבודה זרה, לד, א ד"ה מתענין) ורבנו אלחנן (בתוספותיו למסכת עבודה זרה שם) פוסקים כשמואל, אף שכפי שיובא להלן סוברים שישנה מציאות של תענית שלא קיבל אותה על עצמו בפירוש. הרמב"ם והשלחן ערוך גם פוסקים כשמואל שמקבלים את התענית בתפילת המנחה. לעומת זאת, הראב"ד (מובא ברא"ש סי' יג) פוסק כרב. הוא סובר שמאחר שראייתו של רב יוסף נדחתה, יש לפסוק על פי הכלל הרגיל שהלכה כרב באיסורי. דעה זו נזכרת גם בדברי בעל המאורות, בעל המכתם ועוד ראשונים. הטור (בסימן תקסג) מביא את פסק הראב"ד וכותב שראוי לחוש לדברי רב ולא לקבל בתפילה. בפשטות נראה כי הוא סובר כשיטת הראבי"ה שהובאה לעיל לפיה גם שמואל מודה שניתן לקבל שלא בתפילה. אולם הבית יוסף כותב שלא נראה שזו דעת הטור, ומסביר בכוונתו שכיון שלא כולם מסכימים לדעת שמואל - עדיף לא להפסיק בתפילה. גם הב"ח מקבל שיטה זו, ומוסיף שמסתבר שכולם מודים שגם לפי שמואל בדיעבד קבלה שלא בשעת התפילה מועילה. המשנה ברורה (תקסב סקכ"ז) כותב שלכתחילה עדיף לקבל את התענית במנחה קטנה, אך בדיעבד הקבלה מועילה גם בתפילה מנחה גדולה, וכמו כן יכול לקבל בדיעבד שלא בתפילה כל זמן שלא עבר היום. המקום בו מקבלים את התענית בתפילה רש"י (ד"ה בתפילת המנחה), בעל המכתם והמאירי כותבים שמוסיף בסוף התפילה את הקבלה. תלמיד הרמב"ן ובעל ספר השולחן (הלכות תענית, שער א) מפרשים שהכוונה לפני שאומר 'אלהי נצור'. הסמ"ק (סימן צו) כותב שאומר את הקבלה בתוך תפילת 'אלהי נצור'. לעומתם, דעת רבנו חננאל, הראבי"ה (שם), בעל מחזור ויטרי ועוד ראשונים שמקבלים בתוך ברכת שומע תפילה. התוספות בסוגייתנו (ד"ה כל), רבנו תם (מובא בתוספות רבנו אלחנן למסכת עבודה זרה, שם) ובעל ספר המנהיג (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רעה) מוסיפים שכך מקבלים ביום חול, אבל בשבת מקבלים בתפילת 'אלהי נצור'. בעל ארחות חיים (הלכות תענית סימן ג) ובעל המאורות מסבירים את דעת החולקים על רבנו חננאל שלא התירו להוסיף בברכות התפילה את ענייני התענית מלבד תפילת עננו שנאמרת ביום התענית עצמו, וראה עוד להלן בנוסח הקבלה. בדברי הרמב"ם יש חילופי גרסאות. בנוסח שלפנינו כתוב שמקבל כשיתפלל תפילת מנחה אחרי התפילה, ומשמע שמקבל בתפילת 'אלהי נצור'. לעומת זאת, במגיד משנה מובא נוסח אחר לפיו כתוב שמקבל כשיתפלל מנחה או אחר התפילה, ומבאר המגיד משנה שכוונתו בברכת שומע תפילה או לפני שיעקור רגליו. השלחן ערוך פוסק כגרסת המגיד משנה שמקבל או בשומע תפילה או קודם שיעקור רגליו, אולם הרמ"א פוסק שעדיף לקבל אחר התפילה מחשש להפסק בתוך התפילה, ומכל מקום כותבים הב"ח והמגן אברהם(סקי"ג) שראוי שגם יהרהר בליבו בברכת שומע תפילה. נוסח הקבלה רש"י (ד"ה במנחה) מבאר בדברי רב שהנוסח שאומר הוא "הריני מחר בתענית". אולם בדברי שמואל (ד"ה בתפילת המנחה) הוא כותב שמוסיף לעצם הקבלה גם דברי ריצוי ותחנונים. בפשטות נראה כי תוספת דברי התחינה נצרכת רק לשיטת שמואל שמקבלים בתוך התפילה, וכדי שהקבלה לא תהיה הפסק יש צורך לקבל באופן של אמירת תחינה. כך אכן עולה מתוך דברי הראבי"ה, הרא"ש והאור זרוע. אולם, מדברי רבנו חננאל עולה שגם לפי רב מוסיפים דברי תחנונים. לעומת זאת, דעת רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים, חלק התשובות, כט) ורב עמרם גאון (בסידורו) היא שגם לפי שמואל אומרים את הנוסח של הקבלה "הריני מחר בתענית" בלבד. מדברי בעל ארחות חיים עולה שיש סוברים שאין להוסיף שום תפילה על עצם הקבלה. הריטב"א והנימוקי יוסף מביאים נוסח של קבלה שמשולב בתוך ברכת שומע תפילה, וכמובן ששיטתם היא שצריך לקבל בשומע תפילה. המאירי מביא נוסח משלו לקבלה, אך מסיים שיכול לומר כל נוסח שירצה. גם בעל המכתם כותב שיכול להאריך בקבלה כמה שירצה. אכן, בדברי המפרשים מצינו נוסחים שונים לקבלה, ונראה שכולם מסכימים שהנוסח אינו מעכב. הראבי"ה והרא"ש מבינים מדברי בעל השאילתות (שאילתא סו) שנוסח הקבלה הוא תפילת עננו שנאמרת גם ביום התענית. אמנם, הרא"ש עצמו דוחה שיטה זו כיוון שמצינו בגמרא במסכת שבת (כד, א) שהזכירו תפילה זו רק לגבי התפילות ביום התענית עצמו, ולא לערב התענית. הב"ח (סימן תקסג) מיישב קושיה זו ומסביר שהסוגיה במסכת שבת עוסקת בתפילות שאינן מעכבות את התפילה, ולכן מונה את תפילת עננו שנאמרת ביום התענית, אולם הקבלה הרי מעכבת את התענית, ועל כן נמנעה הגמרא שם להזכירה. הנצי"ב (העמק שאלה שם) מיישב באופן אחר, שהגמרא שם עוסקת בתפילות קבועות שנאמרות בתעניות קבועות, אולם קבלת התענית היא לגבי תענית שהיחיד מוסיף על עצמו ועל כן לא מובאת בגמרא שם. גם הריטב"א דוחה את השיטה שאומרים ברכת עננו מכיוון שנוסח תפילה זו מתאים רק למי שמתענה בפועל ולא למי שמקבל על עצמו את התענית. הב"ח כותב שכיוון שלפי שמואל הקבלה נאמרת בתפילה ראוי לומר נוסח שלא מהווה הפסק בתפילה, ובדומה לזה כותב גם הנצי"ב. אמנם, יש להעיר שלדעת בעל קרבן נתנאל (אות כ) אפשר שגם לשיטת השאילתות אין אומרים את נוסח תפילת עננו, אלא נוסח אחר שנאמר בברכת שומע תפילה. בדברי הרמב"ם גם בהלכה זו ישנן שינויי נוסחאות. בנוסח שלפנינו כותב הרמב"ם שאומר "מחר אהא בתענית", אולם המגיד משנה מביא נוסחה אחרת לפיה גם לדעת הרמב"ם אומרים את תפילת עננו. עם זאת, המגיד משנה מעלה אפשרות שאין הכוונה לנוסח המלא של תפילת עננו שנאמר ביום התענית, אלא לנוסח אחר שמתאים לקבלה בערב התענית. הכסף משנה כותב על נוסחה זו שהיא נוסחה משובשת. אכן, גם בתשובותיו של הרמב"ם יש סתירה בעניין זה. בתשובה אחת (מהדורת בלאו, סי' קס) הוא כותב שגם בערב התענית ניתן לומר את תפילת עננו, שבה נאמר: "ביום התענית הזה" כיוון שערבו של יום נחשב כתחילת היום לעניין תפילה. בתשובה נוספת (סי' שלא) הוא משיב שבערב תעניות הקבועות אין אומרים עננו ומשמע שבתעניות שאינן קבועות אומרים עננו בערב התענית. לעומת זאת, בתשובה אחרת (סי' שיג) הוא כותב שנוסח קבלת התענית הוא "למחר אתענה" או נוסח כיוצא בזה, ומדגיש שאין לומר את תפילת עננו. הנצי"ב מבאר שהרמב"ם אכן מתחילה סבר שאומרים את תפילת עננו, אך לאחר מכן חזר בו והסיק שאומרים רק נוסח של קבלת תענית. השלחן ערוך פוסק שאומר: "הריני בתענית יחיד מחר" ומוסיף לאחר מכן בקשה. כשלא קיבל בסוגייתנו מובא שאם לא קיבל על עצמו את התענית אין משמעות לתעניתו. אולם, שיטת רבנו תם (מובא בתוספות במסכת עבודה זרה, שם) היא שרק לכתחילה יש צורך בקבלה, אבל בדיעבד - לא הפסיד תעניתו. הוא מנמק פסק זה בכך שמאחר שהייתה דעתו להתענות - הריהו בכלל נדיב לב. ביטוי זה מופיע במסכת שבועות (כו, ב) לגבי אפשרות להתחייב בנדר במחשבה בלבד, ומשמע שלדעת רבנו תם ניתן להחשיב את מחשבתו להתענות כקבלה. אכן, הרא"ש ורבנו ירוחם כותבים שהתענית מועילה בגלל הקבלה בלב, אך אף קבלה זו צריכה להיות במנחה. אמנם, בדברי רבנו תם עצמו משמע שהקבלה מועילה אף בלילה ויתכן שסובר שהעושה כן לא הפסיד מפני שנחשב נדיב לב, ובלבד שהתענה מתוך כוונה לתענית ולא מפני שנטרד ולא אכל. השלחן ערוך כותב שההרהור בלב מועיל אם מהרהר בשעת המנחה, דהיינו כהבנת הרא"ש בדעת רבנו תם. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום - אינה תענית. כיצד מקבלה? כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה 'מחר אהא בתענית', וגומר בלבו להתענות למחר. וכו'. (רמב"ם תעניות א, י) כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום - אינו תענית. וכו'. אימתי מקבלו? בתפלת המנחה אומר בשומע תפלה או אחר שסיים תפלתו קודם שיעקור רגליו 'הריני בתענית יחיד מחר, יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת', ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר - הוי קבלה, והוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה. הגה. וטוב יותר לקבלו אחר תפלה מבשעת תפלה, כדי שלא להפסיק תפלתו. (אורח חיים תקסב, ה-ו) מי שהרהר בלבו שלא בשעת תפלת המנחה להתענות למחר - לא הוי קבלה, דלא עדיף מהוציא בפיו להתענות למחר, דלא הוי קבלת תענית כיון שלא קבלו בתפלת המנחה. (שם תקסג, א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300