כל שהוא משום אבל - כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל, כגון תשעה באב שהוא משום אבילות חורבן, וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו, דאית ליה צערא טובא - אסור בין בחמין וכו'. משום תענוג - שמצטערין, ואוסרין עצמן בתענוג. הכי גרסינן: אמר רב אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא: ונועלין את המרחצאות. ואמר ליה אביי: ואי בצונן אסור, סוכרין את הנהרות מיבעי ליה למיתני - בתמיה, אף אנן נמי תנינא במתניתין, דקתני גבי תענית צבור: ונועלין את המרחצאות - דהיינו חמין, אבל צונן מותר, אמר ליה אביי: כלומר, ואי הוה סבירא ליה לתנא דידן דבצונן אסור - היכי הוה בעי למיתני סוכרין את הנהרות היכי מצי למיסכרינהו? אבא - רב אידי, הכי קא קשיא ליה במתניתין, דקאמר שמע מינה דלא אסר אלא חמין, מכדי קתני מתניתין אסורין ברחיצה, וסתם רחיצה בין חמין בין צונן - למה לי תו למיהדר ומיתנא ונועלין אלא למימרא דוקא חמין וכו'. וכן אתה מוצא במנודה ואבל - הכי גרסינן: במאי? אילימא בחמין - מי שרי, והאמר רב ששת: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין, אלא לאו - בצונן. מאי לאו אכולהו כו' - הא דקתני וכן אתה מוצא במנודה ואבל - אכל הני קאי, ואפילו ארחיצה, ושמע מינה דבתענית צבור אסור לרחוץ כל גופו, ואפילו בצונן, ותיובתא לרפרם בר פפא. לא אשארא קאי - אנעילה וסיכה, לעולם הך רחיצה - בחמין היא, אבל בצונן - שרי לרחוץ כל גופו, והשתא דאמרת במנודה ואבל, לאו ארחיצה קיימי - ליכא לאקשויי כדפרכת לעיל: אילימא בחמין מי שרי.

הקדמה רחיצה בתשעה באב רחיצה בתענית צבור תענית צבור בזמן הזה הקדמה סוגייתנו עוסקת בדין רחיצה בתענית. רב חסדא מבדיל בין תענית על אבל, כגון תשעה באב, שבה אסורה כל רחיצה, לבין רחיצה בתענית ציבור, שבה נדרשים רק למעט בתענוג, ורחיצה בצונן מותרת. יש לברר האם הלכה כרב חסדא הן במה שהוא אומר לגבי תשעה באב, והן במה שהוא אומר לגבי תענית ציבור. כמו כן יש לברר מה דין רחיצה בצונן של פניו ידיו ורגליו בלבד, וכן רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בתענית ציבור, לשיטתו של רב חסדא. עוד יש לדון מה דין תעניות ציבור בזמננו, כגון שבעה עשר בתמוז. רחיצה בתשעה באב כאמור, לדעת רב חסדא, בתענית שהיא משום אבל כגון תשעה באב, אסורה אף רחיצה בצונן. מדברי רב חסדא משמע ששווה דין תשעה באב לדין אָבֵל. לקמן (בעמוד ב) פוסקת הגמרא שאָבֵל מותר ברחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן, ומכך ניתן להסיק שגם בתשעה באב מותרת רחיצה זו. אכן, כך סוברים הר"ש משאנץ (מובא במרדכי, סימן תרלט), המאירי בשם רבני צרפת, וכך מביא גם בעל המאורות בשם הר"י דאורלינש. אולם על שיטה זו קשה מדברי הגמרא במסכת פסחים (נד, ב), האומרת: "אמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים". המאירי מסביר שבעלי שיטה זו סוברים שרב חסדא חולק על רבי אלעזר, והלכה כרב חסדא. לעומת זאת, ראשונים רבים פוסקים כרבי אלעזר. כך פוסקים רבנו חננאל (לקמן ל, א), הרי"ף, הרמב"ן (תורת האדם, מהד' מוסד הרב קוק עמ' רנה), הריטב"א, הר"ן, הסמ"ג (עשין דרבנן, ג), הסמ"ק ועוד ראשונים. לפי שיטה זו מסביר המאירי, שאמנם רב חסדא עצמו סובר שגם בתשעה באב מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן, אלא שבזה אין הלכה כמותו אלא כדעת רבי אלעזר במסכת פסחים. באופן אחר מסביר הריטב"א, שרב חסדא סובר שבתשעה באב אסורה אפילו רחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן, ולשיטתו כך הדין גם באָבֵל. אלא שלגבי אָבֵל לא נפסקה הלכה כרב חסדא, אלא כפי שאומרת הגמרא לקמן שהוא מותר ברחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן, אך לגבי תשעה באב - הלכה כמותו. נראה שניתן להסביר באופן נוסף את הפסיקה כרב חסדא, על פי גרסת הרי"ף והראב"ן שגורסים בדברי רב חסדא "כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב", בלי להזכיר את האָבֵל. נמצא שרב חסדא אינו משווה את דין תשעה באב לדין האָבֵל. דברי רב חסדא אמורים רק ביחס לתעניות, והוא מבדיל בין תענית שהיא משום אבל לבין תענית שאינה כזאת. נמצא שאין צורך כלל להשוות בין דיני האָבֵל לדין תשעה באב. הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים שבתשעה באב אסורה כל רחיצה, אף שלגבי אָבֵל הם מקלים ומתירים לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כפי שפסקה הגמרא. רחיצה בתענית ציבור המשנה לעיל אמרה שבתעניות שגוזרים על הצבור משום צרה, אסור לרחוץ, וסוגרים את בתי המרחצאות. אבל, כאמור לעיל, רב חסדא מסייג איסור זה, וסובר שרק רחיצה בחמין אסורה, אך בצונן היא מותרת. הגמרא מקשה על דברי רב חסדא מברייתא שעולה ממנה, לפי ההבנה הפשוטה, שבתעניות אסורה אף רחיצה בצונן בכל גופו, ומותרת רק רחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן; ומשיבה, שרב חסדא יעמיד את הברייתא באיסור רחיצה בחמין. לפי העמדה זו יוצא שמותרת רחיצת פניו ידיו ורגליו אף בחמין. הרי"ף מביא את דברי רב חסדא וכן את הברייתא, ומשמע שהוא פוסק שמותרת רחיצה כל הגוף בצונן, וכן רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין. כך פוסקים גם הריטב"א, הר"ן, בעל המאורות, הריא"ז (הלכה ב, ב) והמאירי. כך פסקו גם הרמב"ם והשלחן ערוך. לעומת זאת, בעל המכתם פוסק שהתירו לרחוץ בתענית ציבור רק פניו ידיו ורגליו בצונן. פסיקה זו היא על פי ההבנה הראשונית של הגמרא בברייתא, ולא כהעמדת רב חסדא. נראה שבעל המכתם סובר שאין הלכה כרב חסדא לגבי רחיצה בצונן בתענית. אפשר שמכיוון שהוא סובר שאין הלכה כרב חסדא לגבי תשעה באב, כשיטת הראשונים שהובאה לעיל, כך אין הלכה כמותו גם לגבי תענית, ועל כן הוא פוסק על פי ההבנה הפשוטה יותר בברייתא. תענית צבור בזמן הזה בזמננו נוהגים להתענות תעניות קבועות - שבעה עשר בתמוז וכו'. הפוסקים דנים לגבי איסור הרחיצה בתעניות אלו. הראבי"ה (סימן תתנד) מביא בהקשר לתעניות אלו את דברי הגמרא לעיל (יב, ב) ש"אין תענית צבור בבבל", ושעל כן הקלו רבנן דבי רב אשי לנעול סנדלים בתענית. על פי זה הוא מסיק שכך הדין גם לגבי רחיצה, שמותרת בתעניות ציבור בחו"ל. גם הרמב"ן (תורת האדם, מהד' מוסד הרב קוק עמ' רמג) מסיק שאין צורך להחמיר בתעניות אלו, ומבסס זאת על המבואר במסכת ראש השנה (יח, ב) שעיקר חיוב התעניות הללו בזמן הזה הוא מתוקף קבלת העם, וכיוון שהמנהג הפשוט הוא להקל בזה, כפי שהוא כותב, מסתבר שקבלת העם הייתה רק על עצם התענית ולא על איסור רחיצה. כך פוסקים גם הר"ן (ראש השנה ה, א בדפי הרי"ף) והאור זרוע (ח"ב סימן תב). לעומת זאת, הראבי"ה (שם) מביא את דעת אביו רבנו יואל שמחמיר בזה. נראה מדבריו שהוא פוסק כדעה שיש תענית צבור בבבל. גם הרמב"ן מביא בתחילת דבריו סברה להחמיר בזה, כיוון שיסוד החיוב להתענות בתעניות אלו הוא מתקנת הנביאים, ומסתבר שכשתקנו הנביאים תעניות אלו, תיקנום ככל חומר תעניות צבור. אין בדברי הרמב"ם התייחסות לדין רחיצה בתעניות הציבור הללו בזמן הזה. אבל השלחן ערוך פוסק שתעניות אלו מותרות ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. עם זאת, הב"ח כותב שהמנהג הוא לאסור רחיצה, ופוסק שאין להורות היתר בדבר משום "ואל תטוש תורת אמך". המגן אברהם (תקנ סק"ג) כותב שלא החמירו בכל החומרות בתעניות צבור משום שאין הצבור יכול לעמוד בהן, אך הוא מביא את דברי השל"ה שראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו, חוץ מבנעילת הסנדל שיש בה חוכא ואטלולא, ומוסיף שאף לא יחמיר בתשמיש המטה בליל טבילת אשתו. המשנה ברורה (סק"ו) מוסיף שאף לא יחמיר ברחיצה בחמין בערב שבת, כגון כשחל עשרה בטבת ביום שישי. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך בשלש תעניות אלו כל העם אסורין בעשיית מלאכה ביום ומותרין בלילה, ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין, אבל פניו, ידיו ורגליו - מותר, לפיכך נועלין את המרחצאות. וכו'. (רמב"ם תעניות ג, ד) עברו אלו ולא נענו - בית דין גוזרין עוד שלש תעניות על הציבור שני וחמישי ושני, ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום, ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה, ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות, אבל פניו, ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן - מותר. וכו'. (אורח חיים תקעה, ג) הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו... צומות הללו, חוץ מתשעה באב - מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום. (שם תקנ, א-ב)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300