או מפולת. שחומותיה והבתים נופלין ברוח:

שמעון התימני. מתמנה היה:

כפר עמיקו שלשה מתים בשלשה ימים. מת אחד בכל יום: ביום אחד אין זה דבר. דאקראי בעלמא הוא: ה"ג עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי יצאו הימנה תשעה מתים וכו'. אלף וחמש מאות איש דהיינו פי שלשה בעיר קטנה: כפר עכו דרוקרת. נ"א דיוקרא עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שיו"ד קטנה באותיות: ה"ג. יצאו הימנה ג' מתים בג' ימים: ריחק נגיחותיו. בשור מועד קאי בבבא קמא בפרק כיצד הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כל שהעידו בו שלש פעמים ביום אחד ר' יהודה סבר כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום מתמול תרי שלשום תלת הרי ג' ימים ור"מ סבר ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה אחר זה חייב קירב נגיחותיו שנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן:

מעייהו. בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה וסימן רע הוא:

שפחה לא כל שכן. ויש לחוש שמא ישתלח עד כאן:

חנן בן פטום אומר אין מתריעין על הדבר. אפי' בחול דגזירה היא:

הקדמה ביאור דעת רבי עקיבא שלשה מתים ביום אחד תענית על דבר בחזירים תענית על דבר בגוים תענית בחוץ לארץ על דבר שבארץ ישראל הקדמה בתחילת הפרק למדנו במשנה שאחת מן הצרות עליהם מתריעים ומתענים היא הדבר. דעת תנא קמא שגם סביבות העיר שבה הצרה עליה מתריעים ומתענים, ולעומתו רבי עקיבא סובר שהעיירות שסביבה מתריעות ולא מתענות. מדברי רבי עקיבא שבמשנה עולה שהוא מסכים לתנא קמא שאותה העיר שבה הדבר צריכה להתענות ולהתריע, אולם בגמרא הובאה ברייתא בה אומר רבי חנן בן פיטום בשמו שאין מתריעים על הדבר כל עיקר וממהלך הגמרא משמע שרוצה לומר שאף בחול אין להתריע, ויש להבין כיצד הדברים מתיישבים. עוד יש לדון בשיטת רבי עקיבא כפי שמביאה רבי חנן בן פיטום מדוע אין מתריעים על הדבר אף בחול. בברייתא שבגמרא מובא שאם מתו שלשה בני אדם ביום אחד מהדבר אין מתריעים, אולם רב נחמן בר רב חסדא חולק על כך, ומבאר רב נחמן בר יצחק שהוא בשיטת רבי מאיר. יש לברר כמי נפסקה ההלכה. עוד מובא בגמרא שרב יהודה גזר תענית על דבר שפגע בחזירים כיוון שמעיהם דומים לשל אנשים, ויש לדון האם דבריו התקבלו להלכה. עוד יש לשאול האם לשיטתו יש לגזור תענית גם על דבר שפוגע בגוים הגרים באותה עיר. רב נחמן גזר תענית בבבל על דבר שפגע בארץ ישראל משום הסברה "אם גבירה לוקה - שפחה לא כל שכן?!" ולכן גם בני בבל צריכים לחשוש. יש לברר האם הלכה כדבריו, ואם כן מהם הגדרים שעל פיהם גוזרים תענית בחוץ לארץ על צרה שבארץ ישראל. ביאור דעת רבי עקיבא כאמור, לכאורה ישנה סתירה בדעת רבי עקיבא, שכן אף שמהמשנה עולה לכאורה שבעיר שפוגע בה דבר יש להתענות ולהתריע, בברייתא בגמרא משמע בדעתו שאין מתריעים על הדבר כלל. הרמב"ן מביא שלפי הראב"ד גורסים בברייתא שבגמרא "חנן בן פיטום אומר משמיה דרבי עקיבא: אין מתריעין על הדבר בשבת", אך בחול הוא מודה שמתריעים. כך גורס גם בעל אור זרוע (ח"ב סי' תז). לפי גרסה זו כמובן שהסתירה מיושבת שהרי במשנה רבי עקיבא אומר שמתריעים, אך לא אומר שמתריעים בשבת. אמנם, הרמב"ן עצמו מיישב את הגרסה כפי שהיא לפנינו וכותב שדברי רבי עקיבא במשנה שהעיירות שסביב לעיר שבה מתענים ומתריעים מתריעות ולא מתענות מכוונים לעיר שיש בה מפולת, וכן עיר שמתריעה בגלל הגשמים, אולם לגבי דבר דעת רבי עקיבא כפי שמובא בגמרא שאין מתריעים כלל אף באותה העיר. הרמב"ן מבאר שסברת רבי עקיבא היא שאין הדבר מכה חריגה, שהרי המוות הוא דבר טבעי ומתרחש בכל מקום, אלא שבעיר זו תדירות המיתות עלתה, ועל זה אין להתריע. המאירי מביא סברה זו וחולק עליה כיוון שמגפה של דבר איננה דבר שכיח. סברה נוספת מדוע אין מתריעים על הדבר אף בחול מובאת ברש"י (ד"ה חנן בן פיטום) והיא משום גזירה, ומבאר הלחם משנה (תעניות א, א) שגזרו בדבר שמא יבואו להתריע אף בשבת כיוון שהדבר הוא רוע גדול. תירוץ נוסף לסתירה עולה מתוך דברי הר"ן שדעת רבי עקיבא שבברייתא היא שאין מתריעים על הדבר יום יום אלא רק כסדר המפורט במשניות של שני, חמישי ושני ולפי זה יוצא שלעולם אין התרעה על דבר בשבת בניגוד לדעת שמעון התימני שבמשנה. הרמב"ם מונה בתחילת הלכות תענית את הצרות של הצבור שמתענים ומתריעים עליהן, וביניהן דבר. בהמשך הוא כותב שאותה עיר מתענה ומתריעה ובכל סביבותיה מתענים ולא מתריעים, דהיינו כדעת תנא קמא שבמשנה ולא כדעת רבי עקיבא שסובר שסביבות העיר מתריעים ולא מתענים. בהלכות שבת פוסק הרמב"ם שאין מתריעים על הדבר בשבת. לכאורה היה ניתן להסביר את פסקי הרמב"ם על פי גרסת הראב"ד שהובאה לעיל לפיה אף חכמים מודים שמתריעים על הדבר בחול אבל לא בשבת. אפשרות נוספת מעלה הלחם משנה (שם) לפיה הרמב"ם סובר שדעת תנא קמא שבתחילת המשנה אינה שווה לדעת חכמים שחולקים על שמעון התימני, והלכה כתנא קמא שמתריעים על הדבר ולא כדעת חכמים שכפי שמובא בגמרא סוברים שאין מתריעים על הדבר אף בחול. עם זאת, לדעת תנא קמא אין מתריעים על הדבר בשבת כיוון שלא מצינו שהם סוברים כדעת שמעון התימני שמתריעים על כך בשבת. אמנם בפירוש המשניות כותב הרמב"ם שאין הלכה כשמעון התימני, "אלא הדין אצלינו אין מתריעין על הדבר כל עיקר, אבל מתענין עליו בלבד, ואותם שחל בהם הדבר הם בלבד מתענין ומתריעין". מדבריו אלו משמע שמחלוקת שמעון התימני וחכמים מתייחסת רק להתרעה בסביבות העיר שבה פוגע הדבר שלדעת חכמים אין מתריעים שם אלא רק מתענים כדעת תנא קמא שברישא, אך בעיר עצמה לכל הדעות מתריעים ומתענים. על פי זה הוא כותב שלשיטת הרמב"ם צריך לומר שנחלקו התנאים בדעת רבי עקיבא, שהרי לפי המשנה סובר רבי עקיבא שסביבות העיר שבה הדבר מתריעים ולא מתענים, ואילו בברייתא אומר רבי חנן בן פיטום בשמו שסביבות העיר אינם מתריעים כלל. הוא מוסיף שניתן ליישב את הסתירה בדעת רבי עקיבא בדוחק אם נאמר שרבי עקיבא ברישא אינו חולק אלא על עיר שיש בה מפולת. השלחן ערוך פוסק כרמב"ם. המגן אברהם (סק"ב) כותב שעכשיו אין מתענים כלל בשעת הדבר, כיון שידוע שהמתענה במקום שבו יש דבר עלול להסתכן יותר, וכן פוסק המשנה ברורה (סק"ב). שלשה מתים ביום אחד כאמור,לפי הברייתא כאשר מתו שלשה אנשים ביום אחד אין מתריעים ומתענים, ומבאר רש"י (ד"ה ביום אחד) שכאשר מתים ביום אחד ניתן לומר שהמוות הוא אקראי, אך אם המגפה נמשכת שלשה ימים שוב אין זה אקראי ומתריעים ומתענים. לעומת זאת, רב נחמן בר רב חסדא סובר שגם בכגון זה מתענים. רב נחמן בר יצחק מבאר שהוא בשיטת רבי מאיר במסכת בבא קמא שלומד קל וחומר שאם כאשר שור נוגח בשלשה ימים שנגיחותיו רחוקות זו מזו נעשה מועד בכך, כל שכן שכאשר מקרב את נגיחותיו נעשה מועד. מכאן שרבי מאיר סובר שככל שהמעשים קרובים זה לזה יש יותר מקום לומר שהדבר אינו מקרי. רבנו חננאל, הרי"ף (ח, א) והרא"ש (סי' כו) מביאים רק את דברי הברייתא שאם מתו שלשה ביום אחד אין זה דבר, וכן פוסקים הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך. הלחם משנה מבאר שלא חששו לדעת רב נחמן בר רב חסדא מפני שבמסכת בבא קמא (כד, א) נפסקה הלכה כרבי יהודה שרק כשנגח בשלושה ימים נעשה מועד. יתר על כן, הנודע ביהודה (תנינא או"ח סי' פה) מפרש שגם רבי מאיר מודה שאם מתו שלושה ביום אחד אין זה דבר, שכן צריך שיוחזק במשך כמה ימים שהאוויר השתנה וגורם לדבר. הוא מבאר שיש לקרוא את דברי רב נחמן בר יצחק בתמיה: "אמר רב נחמן בר יצחק: כמאן, כרבי מאיר דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן?!", מכיוון שגם לדברי רבי מאיר אין להתענות על דבר כאשר מתו כולם ביום אחד. אמנם, הלחם משנה (תעניות ב, יג) סובר שאם החולי פגע ברוב אנשי העיר או לפחות במספר רב מאוד של אנשים, יש להתענות ולהתריע אף אם מתו רק שנים ביום אחד. לדבריו החידוש במשנה הוא שאף אם רק מיעוט מאנשי העיר חלו אם מתו שלשה אנשים בשלושה ימים יש להתענות. תענית על דבר בחזירים רב יהודה גזר תענית על דבר שפגע בחזירים, וביאר זאת בכך שמעיהם דומים למעי אנשים. כך פוסקים הריא"ז (הלכה א, יא) ובעל האגודה (סי' יז) וכך עולה מתוך דברי התוספות (ד"ה אמרו) שמסיקים מכך שיש לגזור על דבר שפוגע בגוים כפי שיובא להלן. כך פוסק למעשה גם השלחן ערוך. לעומת זאת, הרי"ף, הרמב"ם והטור אינם מביאים הלכה זו בחיבוריהם. הבית יוסף תמה על כך, ובעל מעשה רקח כותב שאולי הסיק הרמב"ם מלשון הגמרא "נימא קסבר רב יהודה" שאין הלכה כמותו. המאירי מסביר שרב יהודה אינו מתכוון לחזירים אלא לגוים עובדי אלילים שנמשלו לחזירים, וכשיש בהם דבר - צריכים ישראל להתענות, מפני שגופם דומה. תענית על דבר בגוים כפי שהובא לעיל, התוספות מסיקים מדברי רב יהודה שגזר תענית על דבר בחזירים שמעיהם דומים למעי אנשים שיש לגזור תענית גם על דבר שפוגע בגוים, שהרי גם גופם דומה לגוף ישראלים. גם הריטב"א והר"ן מביאים דעה זו, אך מוסיפים שיש אומרים שרק כשיש דבר בחזירים גזרו תענית בגלל הדמיון במעיים, אבל גוים שהם בני אדם נידונים לפי מעשיהם ונחשבים לרשות אחרת, ולכן אין להתענות על דבר שפוגע בהם. הריטב"א עצמו נוטה לקבל את הדעה הראשונה שמתענים. הרמב"ם בהלכותיו אינו דן בהלכה זו, אולם בתשובותיו (מהדורת בלאו סי' קס) הוא כותב לגבי המנין של חמש מאות רגלי בעיר שמתו בה שלושה מהם בדבר שאין בזה הבדל בין גוים לישראל, ומוכיח זאת מלשון המשנה שלא אמרה עיר המוציאה חמש מאות מישראל אלא חמש מאות רגלי. לפי זה מסתבר שהוא הדין לענין שלושת המתים שגם אם הם גוים יש להתענות, שהרי גם לענין המתים לא נזכר במשנה שהם ישראלים. השלחן ערוך פוסק כדעת התוספות שמתענים גם כשפוגע דבר בגוים. תענית בחוץ לארץ על דבר שבארץ ישראל הגמרא מספרת על רב נחמן שגזר תענית בבבל על דבר שפגע בארץ ישראל משום הסברה: "אם גבירה לוקה - שפחה לא כל שכן?!". הרי"ף והרא"ש אינם מביאים את דבריו, והמגיד משנה תמה על השמטת הרי"ף. הרמב"ן מקשה על דברי רב נחמן מתוספתא (ב, י) בה נאמר לגבי מכה מהלכת "ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה אפרכיא בלבד. היה בסוריא - אין מתריעין עליהן בארץ ישראל, בארץ ישראל - אין מתריעין עליהן בסוריא", ולפי סברת רב נחמן היו צריכים להתריע בסוריא, כאשר הגבירה בארץ ישראל לוקה. הרמב"ן מתרץ שלושה תירוצים. בתירוצו הראשון הוא כותב שהתנא של התוספתא סובר שכיבוש יחיד נקרא כיבוש וסוריא שנכבשה בכיבוש יחיד שווה לארץ ישראל, ולפי זה גם התנא של התוספתא מסכים שיש להתענות בחוץ לארץ על צרה שבארץ ישראל. בתירוצו השני הוא מחלק בין התרעה לבין תענית, שאין מתריעים בסוריא כפי שכתוב בתוספתא מפני שאין המכה מהלכת כל כך מהארץ לסוריא, אבל מתענים מצד הסברה שכאשר הגבירה לוקה - כל שכן שהשפחה לוקה. התירוץ השלישי הוא שהסברה שכשהגבירה לוקה כל שכן שהשפחה צריכה לדאוג היא רק כאשר המכה בכל הארץ, וכלא כשפוגעת רק במקצת הארץ, שכשם שלא כל הגבירה לקתה - כך תנצל גם השפחה. הריטב"א מתרץ תירוץ נוסף שרק בבבל יש להתענות מפני שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ויש חשש שמא הגזירה תפגע גם בהם, ולכן ראוי להם לפחות להתענות בלא התרעה. אבל בסוריא ושאר חוץ לארץ אין קל וחומר של שפחה וגברה, ואפילו במכה מהלכת אין מתענים ואין מתריעים בהם. הרמב"ם והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שאם היה דבר בארץ ישראל - מתענים עליהם שאר גלויות, ואינם מגבילים את הדין דווקא לבבל כריטב"א או דווקא כשהדבר פוגע בכל ארץ ישראל כתירוצו השלישי של הרמב"ן. אבל הרמ"א פוסק על פי תירוצו השלישי של הרמב"ן שמתענים דוקא כשיש דבר בכל ארץ ישראל. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור... כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, וכו'. (רמב"ם תעניות א, א) אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם... ועל הדבר, וכו'. כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים, ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת כמו שאמרנו, וכו'. ועל הדבר. איזה הוא דבר? עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנה ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר, וכן לפי חשבון זה, ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה. היה דבר בארץ ישראל - מתענין שאר גליות ישראל עליהן. וכו'. (שם פרק ב, א, ב, ה-ו) ...ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת. (רמב"ם שבת ב, כד) וכן על הדבר. איזהו דבר? עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר, וכן לפי חשבון זה, ואין הנשים והקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה. היה דבר בארץ ישראל - מתענין שאר גליות עליהם, (ודוקא דאיכא דבר בכולה ולא במקצתה). וכו'. ואם היה דבר בחזירים - מתענין, מפני שמעיהם דומים לשל בני אדם, וכל שכן אם היה דבר בגוים ולא בישראל שמתענים. (אורח חיים תקעו, ב-ג)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300