סלקא דעתך אמינא. אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם: כולכם. אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה: שחוט לי. דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת: לאו דמחמר. אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ"ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור: ואפ"ה לא דחי. בתמיה: וליגמר מהכא. דלא דחי אפילו לאו גרידא: אלא. לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ"ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה"א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה:

הקדמה שיטת רש"י הסבר רבנו חננאל פסיקת ההלכה הקדמה סוגייתנו היא חלק ממהלך ארוך בגמרא שנועד להסביר מה הצורך בלימוד המובא לעיל (ג, ב) שאין אחות האישה מתייבמת מהפסוק "עליה", הרי בלאו הכי אינה יכולה להתייבם מאחר שהיא אסורה על היבם. הגמרא ניסתה בתחילה לומר שהייתה מחשבה שתתייבם כיוון שהעשה של ייבום ידחה את הלאו של איסור אחות אישה. אולם הגמרא מקשה על כך, שלא מצינו שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת, והרי אחות אישה היא אחת מהעריות האסורה בכרת על הבעל. בסוגייתנו מנסה הגמרא למצוא מקור לכך שעשה דוחה גם לא תעשה שיש בו כרת, ממה שהוצרכה התורה ללמדנו שאין לשמוע בקול ההורים האומרים לחלל שבת, אף שחילול שבת הוא איסור שיש בו כרת, ומשמע שזהו דין מיוחד בכיבוד הורים שאין שומעים בקולם לעבור על איסור, אך במצווה אחרת יקיים את המצווה ויידחה הלאו אף שיש בו כרת. הגמרא דוחה זאת, מכיוון שאפשר שהפסוק עוסק באיסור שבת שאין בו כרת, כגון האיסור לחמר אחר הבהמה בשבת, שבכגון זה, אף שההורים מצווים אותו לחמר ובכך הוא מקיים עשה של כיבוד הורים, אין לשמוע בקולם ולעבור על האיסור. על כך מקשה הגמרא, שנלמד מכך לכל התורה שאין עשה דוחה לא תעשה, בדומה למצוות כיבוד הורים שאינה דוחה אפילו לאו רגיל. מסקנת הגמרא היא שאין ללמוד מכיבוד הורים כיוון שמדובר ב"הכשר מצווה". כפי שיובא להלן, יש שני פירושים מרכזיים למושג "הכשר מצוה". מחלוקת זו נוגעת גם להבנת מסקנת הגמרא, דהיינו האם הגמרא שבה להעמיד את הפסוק בציווי של ההורים לעבור על איסור שבת רגיל שיש בו כרת ("שחוט לי, בשל לי"), או שגם למסקנה נשארת האפשרות השנייה, שהפסוק עוסק רק בלאו של מחמר. למחלוקת זו השלכות גם להבנת מסקנת הסוגיה לגבי הגדרים שבהם עשה דוחה לא תעשה, ובאיזה מצבים אינו דוחה. שיטת רש"י רש"י (ד"ה אלא) מפרש שבמסקנת הגמרא, היא שבה להעמיד את הפסוק באיסור שבת רגיל, שיש בו כרת, ואף על פי כן אין ללמוד מכאן שאין העשה דוחה את הלאו של ייבום, כיוון שכאן מדובר על "הכשר מצווה". רש"י מפרש ש"הכשר מצווה" פירושו שאין אפשרות אחרת לקיים את המצווה, ולכן דין הוא שיידָחה הלאו מפני המצווה, מה שאין כן במצוות ייבום, שניתן לקיים את העשה של ייבום גם ללא דחיית הלאו של איסור אחות אישה - על ידי חליצה. התוספות (ד"ה שכן) מקשים על פירושו, שלפי דבריו יוצא שלמסקנת הסוגיה עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אם אין אפשרות לקיים את העשה ללא דחיית הלאו, ואילו ההנחה הפשוטה בתלמוד היא שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. בתוספות מהר"ם ורבנו פרץ מיישב שאמנם לפי סוגייתנו עשה דוחה גם לא תעשה שיש בו כרת, אך מסקנת הסוגיה היא כשיטת רבא, המובא לקמן (ח, א), שאומר בפירוש שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. מהרש"ל (חכמת שלמה ד, א) כותב שמסקנת הגמרא היא שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, חוץ מדעת רבא לקמן; ונראה שהוא סובר שיש לפסוק שלא כרבא. גם הרשב"א בחידושיו למסכת ביצה (ח, א) כותב שהלכה היא שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אך בחידושיו בסוגייתנו הוא מסכים לדעת הראשונים שיובאו להלן, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. הר"ש מקינון (ספר הכריתות ח"ה ש"ג) פוסק אף הוא שעשה דוחה לא תעשה אף אם יש בו כרת, ובפירוש עיטור סופרים מבאר את שיטתו על פי פירוש רש"י בסוגייתנו. בעל ערוך לנר מביא ראייה לפסק זה מהגמרא לקמן (ז, א), שנוקטת כדבר פשוט שאין חשיבות לרמת חומרת האיסור של הלאו, ובכל מצב העשה דוחה אותו ("מה לי חומרא רבה, מה לי חומרא זוטא"). בנוסף לכך, הוא מסייע לשיטה זו מדברי הגמרא במסכת כריתות (יד, א), האומרת שמותר להוציא את השעיר המשתלח לעזאזל מרשות לרשות אף שמדובר באיסור שיש בו כרת, כיון שזהו "הכשר מצוותו". הרמב"ן הרשב"א והריטב"א מקשים על פירוש רש"י, ש"הכשר מצווה" היינו חלק ממעשה המצווה שאי אפשר לעשות את המצווה בלעדיו, שאם כן הוא הפוך ממשמעות הביטוי הדומה "מכשירי אוכל נפש", שהם רק אמצעים שמאפשרים להכין את האוכל, ולא הכנת האוכל עצמו. לדעתם, גם "הכשר מצווה" הוא דבר שאינו גוף המצווה, ורק עוזר לקיים את המצווה. אמנם, כפי שהובא לעיל מהסוגיה במסכת כריתות שמכנה "הכשר מצווה" את הוצאת השעיר מרשות לרשות אף שמדובר בחלק ממצוות שילוחו ניתן להבין כפירוש רש"י. המאירי מסביר אחרת את רש"י, ולפי דבריו רש"י מסכים שהכשר הינו מעשה שאינו מגוף המצווה, אלא שכאשר ההורים מצווים לעבור על איסור והמעשה אינו גוף הכיבוד, אין הכיבוד דוחה את האיסור אף כאשר אותו מעשה מחויב כדי לקיים את הכיבוד. כאמור לפי רש"י המסקנה היא שעשה דוחה גם לא תעשה שיש בו כרת, ולפי המאירי בדעתו נראה כי יש ללמחוד שאף הכשר של העשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אם אכן חייבים לעשותו כדי לקיים את המצווה. הסבר רבנו חננאל רבנו חננאל (מובא בראשונים דלהלן) מסביר שגם למסקנה הגמרא מעמידה את הפסוק במצב בו ההורים מצווים לעבור על איסור לאו שאין בו כרת, כגון לאו של מחמר בשבת, אלא שהגמרא מתרצת מדוע אין ללמוד מכאן לשאר הדינים שעשה לא יידחה לא תעשה כיוון שכאן אין מדובר בקיום העשה עצמו, אלא רק בהכשר מצווה. לפירוש זה מסכימים התוספות, הרא"ש (בתוספותיו), תוספות מהר"ם ורבנו פרץ, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והמאירי. לפי פירוש זה יוצא שלמסקנה אכן פשוט שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא שיש חידוש נוסף שאין עשה דוחה לא תעשה כאשר הקיום אינו של גוף המצווה אלא רק של הכשר המצווה. התוספות מוסיפים בשם ר"י שבכיבוד הורים אף אם הקיום של הכיבוד עצמו ולא ההכשר כרוך באיסור אין לעבור על האיסור, כיוון שהתורה אסרה זאת מאחר ובדרך כלל אין הכיבוד עצמו מתנגש באיסור אלא רק ההכשר. נראה שיש לפרש את כוונתם על פי דברי הרמב"ן שמצוות כיבוד ההורים איננה בעצם השמיעה בקולם, אלא בכיבודם במאכל ומשתה וכיוצא בזה. על פי זה הם מסבירים בסוגייתנו שמדובר בכגון שאומר לו לחמר על מנת להביא לו מאכל וכיוצא בזה, שאין בעצם החימור כיבוד לאב, אלא רק בתוצאה הסופית שיוכל לכבדו במאכל שהביא לו על הבהמה. פסיקת ההלכה הרמב"ם והשלחן ערוך פוסקים שאין שומעים בקול ההורים לבטל מצווה או לעבור איסור, ואפילו מצווה מדבריהם. מדבריהם עולה ששמיעה בקול ההורים נדחית אף מפני איסור שאין בו כרת, שלא כפי שניתן להסיק מפירוש רש"י, וכן שגם גוף המצווה עצמו אינו נדחה מפני כיבוד הורים ולא רק הכשרו כפי שניתן להסיק מפירוש רבנו חננאל. אכן, הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך סקכ"ו) מקשה שמהגמרא משמע שרק לאו שיש בו כרת אינו נדחה מפני כיבוד הורים, ומיישב שמקור הלכה זו הוא מהמדרש (במדבר רבה פרשת נשא, יד; תנא דבי אליהו כז, ד). נראה שהגר"א מבין ששיטתם בפירוש הסוגיה היא כרבנו חננאל, שרק הכשר המצווה של כיבוד הורים אינו דוחה איסור, ומשמע שבגוף המצווה אנו חוזרים לכלל הרגיל שעשה דוחה לא תעשה, ואיסור יידחה מפני כיבוד הורים שלא כדברי התוספות שהובאו לעיל. אמנם, הרב ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סי' כב, ט) מוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות נוספות שלפי הרמב"ם ישנם שני עניינים בכיבוד הורים, העניין הראשון הוא עצם השמיעה בקולם וקיום דבריהם, והעניין השני הוא הדאגה לשלומם ורווחתם וכיבודם במאכל ומשתה וכיוצא בזה. הוא מסביר שלגבי העניין הראשון נאמר בסוגייתנו שאין שומעים בקול ההורים לבטל מצווה כפי שנלמד מהפסוק שכולם חייבים בכבוד המקום, והרמב"ם פוסק שאין שומעים בקולם אף לבטל איסור מדבריהם. לדבריו, פירוש המושג "הכשר מצווה" הוא שאין בעצם הפעולה משום כבוד אב, אלא שעל ידי עשיית בקשת האב הוא נשמע בקולו, ואין זה אלא הכשר מצווה. לעומת זאת, כאשר האב מצווה את הבן לטפל בו, ועל ידי טיפול זה הוא מבטל מצווה אין למדים זאת מהפסוק וכאן אנו שבים לכללי הפסיקה הרגילים שעשה דוחה לא תעשה. עם זאת, כאשר מדובר בהתנגשות מול מצוות עשה, בכגון זה אומרת הגמרא במסכת קידושין (לב, א): "אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות - מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה. איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים - תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו". כלומר, אף שהייתה סברה לומר שכאשר ישנה התנגשות בין שתי מצוות עשה יקיים איזו מהן שיירצה, אומרת הגמרא שמצוות כיבוד הורים פחותה משום שגם האב חייב במצווה. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם - הרי זה לא ישמע לו, שנאמר: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - כולכם חייבין בכבודי. (רמב"ם ממרים ו, יב) אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוה עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם - לא ישמע לו. (יורה דעה רמ, טו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300