נתינים - גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים.

דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה - כלומר אינם ראויין לבא בקהל. באומה זו - ישראל. הרחמנים כו' - והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה.

מחוטב עציך - מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע. משה גזר עליהן לההוא דרא - על חוטבי עצים שהיו בימיו. ויתנם יהושע - אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט) לא יכרת מכם חוטבי עצים. בזמן שבהמ"ק קיים - דכתיב (שם /יהושע ט'/) למזבח ה'.

חלקנו נתיר - דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקי"ל (לקמן /יבמות/ דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר. ופליגא דר' חייא - האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע"ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא. חלק עדה לעולם אסור - עד שיתירוהו.

הקדמה הסוברים שאיסור הנתינים מדרבנן הסוברים שאיסור הנתינים מן התורה שיטת רבנו תם - איסור החיתון מן התורה והגזירה על העבדות שיטת הראב"ד - אלו שהתגיירו בזמן יהושע אסורים מהתורה והגזירה היא שלא יגיירום לאחר מכן שיטת הרמב"ן - האיסור מן התורה על הדור הראשון והגזרה על שאר הדורות שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך הקדמה הנתינים שעליהם מדברות המשנה והגמרא הם הגבעונים שהתגיירו בזמן יהושע. כפי שכותב הרמב"ם, מתוך שבעת העממים שבני ישראל הצטוו להוריש מארץ כנען, רק הגבעונים התגיירו, והם מהווים דוגמה לדינם של גרים מקרב שבעת העממים. המשנה קובעת שהנתינים אסורים לבוא בקהל לעולם. הגמרא מבארת שאיסור זה הוא גזירה מדרבנן, וממהלך הגמרא עולה שגזרה זו עברה שלשה שלבים: בתחילה גזר משה על חוטבי העצים שבדורו בלבד; לאחר מכן גזר יהושע על הגבעונים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים כל זמן שהמקדש קיים; ולבסוף גזר דוד איסור עולמי על הנתינים. טעם הגזירה של דוד היא משום מידת האכזריות שבהם, שאינה ראויה להידבק בעם ישראל. מסוגייתנו עולה בפשטות שמן התורה אין שום איסור להתחתן בנתינים, וכל האיסור הוא רק מדרבנן. לעומת זאת, בסוגיה לעיל (עו, א) הגמרא עוסקת בשאלה האם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת, דהיינו האם גם כהן פצוע דכא עדיין עומד בקדושתו ואסור בפסולות לכהונה. רב ששת פושט ספק זה מהדין שישראל פצוע דכא מותר בנתינה אף שיש לגביה איסור של "לא תתחתן בם", ומכאן שפצוע דכא אינו עומד בקדושתו, וכך גם פצוע דכא כהן אינו עומד בקדושתו ומותר בפסולות לכהונה. בסוגיה שם, בתחילה דוחה רבא את ראייתו של רב ששת, בכך שלדעתו לאחר ששבעת העממים מתגיירים, כבר אין בהם איסור "לא תתחתן בם". אבל למסקנה סובר רבא שגם לאחר שהם מתגיירים, הם אסורים בלאו של "לא תתחתן בם", ולכן יש ראיה שכהן פצוע דכא מותר בגיורת ומשוחררת כיוון שאינו בקדושתו. אם כן, נראה שלמסקנת הסוגיה איסור הנתינים הוא מן התורה משום "לא תתחתן בם". יש לדון בדבר, האם מדובר בסוגיות חלוקות, ואם כן כיצד נפסקה ההלכה, או שמא יש דרך ליישב את הסתירה לכאורה בין הסוגיות. הסוברים שאיסור הנתינים מדרבנן רש"י (ד"ה דוד) מבאר שדוד גזר על הגבעונים שלא יבואו בקהל. גם לעיל (עו, א ד"ה אטו) ובמסכת כתובות (כט, א ד"ה נתינה) מבאר רש"י שלפי סוגייתנו איסור הנתינים אינו אלא מדרבנן מגזירת דוד. יש לעיין כיצד מתיישבת קביעה זו עם מסקנת רבא לעיל שאיסור הנתינים הוא מן התורה. בעל המאור (כד, ב בדפי הרי"ף) כותב שאכן יש מחלוקת בין הסוגיות, והלכה כסוגייתנו שהאיסור מדרבנן. גם הריא"ז מסיק בסוגיה לעיל (הלכה א, טז) שאיסור הנתינים אינו אלא מדרבנן, ובהתאם לכך הוא פוסק גם בסוגיה שם לגבי פצוע דכא כהן, וכך הוא פוסק גם בסוגייתנו (הלכה ב, ג). כיוצא בזה כותב המאירי (בפירושו למשנה) שאיסור הנתינים הוא גזירה של דוד, כדברי סוגייתנו. בגמרא (לעיל עו, א) הוא מבאר שאין הלכה כדברי רבא שאיסור "לא תתחתן בם" נאמר לאחר שהתגיירו, אלא האיסור מן התורה הוא רק בעודם גויים, אך לאחר שהתגיירו אינם אסורים מן התורה אלא מגזירת חכמים. על שיטה זו יש להקשות מהמבואר בסוף הסוגיה שבזמן רבי ביקשו להתיר את איסור הנתינים, ולא התירוהו רק משום חלק המזבח, ומשמע שלולא חלק המזבח ניתן להתיר איסור זה; והרי כלל נקוט בידינו ש"אין בית דין מתיר דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין"? הרמב"ן והרשב"א מיישבים את פירוש רש"י, שגם לפי פירושו, אף שהמטרה של דוד הייתה שלא יתערבו הנתינים בקהל, הגזירה שגזר היא שיהיו כעבדים, ועל כן יכולים היו לשחרר אותם ובכך להתירם, ואין בזה משום ביטול דברי בית דין קודם, כיוון שאינם מתירים איסור שאסרו אלא רק מפקירים את רכושם. עוד כותב הרמב"ן, שכיוון שהאיסור היה משום קנס, כשרואים בית דין מאוחר יותר שכבר אין מקום לקנס והם ראויים לרחמים - יכולים להתירו. כאמור, הגמרא אומרת שעל הנתינים גזרו גם משה ויהושע. אבל בפסוקים במשה וביהושע נאמר שהם חוטבי עצים ושואבי מים, ולא שגזרו על איסור חיתון בהם, ואם כן יש להבין כיצד מקשה הגמרא מגזירת משה ויהושע על הגזירה שגזר דוד? לפי הסבר הרמב"ן והרשב"א שהובא לעיל שגם דוד גזר עליהם עבדות, מובנת הקושיה. לגבי ההסבר האחר, מבארים התוספות (ד"ה ונתינים), הרמב"ן ועוד ראשונים, שכיוון שנגזרה עליהם גזירה של עבדות, ממילא אסורים בקהל כדין עבדים, ואם כן אין צורך בגזירה נוספת. הסוברים שאיסור הנתינים מן התורה מצינו אחדים מן הראשונים שכותבים כדבר פשוט שאיסור הנתינים הוא מן התורה. כך סוברים בעל הלכות גדולות (מובא במלחמות ה' לרמב"ן), רבנו חננאל (מובא בחידושי הרשב"א) והנמוקי יוסף. על דבריהם קשה לכאורה מסוגייתנו, האומרת שהאיסור הוא מגזירת משה, יהושע ודוד. בפשטות ניתן לומר שגם הם סוברים שיש מחלוקת בין הסוגיות, והם נוקטים להלכה כמסקנת רבא לעיל שאיסור הנתינים הוא מן התורה. עם זאת, אפשר שלדעתם אין סתירה בין הסוגיות, ולהלן יובאו תירוצי הראשונים לסתירה זו. שיטת רבנו תם - איסור החיתון מן התורה והגזירה על העבדות רבנו תם (ספר הישר, סי' מח, מובא גם בתוס' ד"ה ונתינים ובעוד מקומות) סובר שאין סתירה בין מסקנת רבא שגם לאחר ששבעת העממים מתגיירים יש בהם איסור תורה של "לא תתחתן בם" לבין האמור בסוגייתנו שגזרו על הנתינים בזמן משה דוד ויהושע. הוא מבאר שהאיסור מן התורה הוא לגבי חיתון, וחכמי הדורות הוסיפו וגזרו שיהיו כעבדים כדי שלא יבואו הנתינים להתערב בעם ישראל. לפי זה, הדיון בסוגייתנו על הגזירה הינו רק על גזירת העבדות, אולם מוסכם על הכול שחיתון עם הנתינים אסור. גם מה שמובא בסוף הסוגיה שביקשו להתיר את הנתינים מדובר רק על העבדות, ורצו להתיר זאת על ידי הפקר, ומובן שאין בזה עקירה של גזירה של בית דין אחר. שיטת הראב"ד - אלו שהתגיירו בזמן יהושע אסורים מהתורה והגזירה היא שלא יגיירום לאחר מכן הראב"ד (מובא ברמב"ן) מבאר שרק אלו שהתגיירו בזמן יהושע אסורים מן התורה לבוא בקהל. הוא מנמק זאת בכך שאף שהתגיירו עדיין הם אדוקים בעבודה זרה. אבל אם לאחר מכן ישובו ויתגיירו - כבר אין בהם איסור זה, אלא שחכמים גזרו שלא לגיירם. הסיבה שסוגייתנו אומרת שאיסור זה הוא מגזירה דרבנן, היא שסוגייתנו מתייחסת לדברי המשנה שאיסור הנתינים הוא "איסור עולם", והרי מן התורה אין איסור עולם, אלא עד שיתגיירו. בדומה לזה כותב המאירי במסכת כתובות (כט, א), שאיסור הנתינים הוא מן התורה כיוון שחוששים שאין גירותם גירות שלמה, אך מכל מקום הם חייבים במצוות. הוא מבאר שהגזירה של דוד הייתה לרחקם ולא להתחתן בהם, ואף שבלאו הכי הם אסורים מן התורה, אפשר שאיסור זה נשכח במהלך הדורות והוצרך דוד לחזקו. עם זאת, הוא מוסיף שאם בניהם חזרו והתגיירו, הם מותרים מן התורה, אלא שאפשר שגם עליהם גזר דוד שלא יקבלו מהם גרים ושיהיו אסורים בחיתון. הוא כותב שרבי ביקש להתיר איסור זה, שהרי אי אפשר לומר שרבי ביקש להתיר את האיסור מן התורה. שיטת הרמב"ן - האיסור מן התורה על הדור הראשון והגזרה על שאר הדורות הרמב"ן מתרץ תירוץ נוסף לסתירה בין הסוגיות: הוא כותב שאיסור "לא תתחתן בם" אמור רק לגבי אלו שהתגיירו, שאף שהתגיירו כהלכה עדיין אסורים לקהל. אבל כיוון שלגבי שבעת העממים לא אמר הפסוק שאסורים "עד עולם" וכדומה, מן התורה בניהם מותרים מיד, ובכל זאת גזרו חכמים שגם בניהם אסורים לקהל. הוא מבאר שגזרת משה הייתה שישתעבדו בהם כדי שלא ייטמעו הנתינים בתוך עם ישראל, אולם לאחר מכן גזרו יהושע ודוד שיהיו אסורים באיסור חיתון עד עולם. שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך הרמב"ם פוסק שמי שהתגייר מקרב שבעת העממים, מותר מן התורה לבוא בקהל ואסור רק מדרבנן. מכך עולה שהוא סובר כדעת הראשונים שדברי רבא נדחו ושהלכה כסוגייתנו שאיסור הנתינים הוא מגזירת חכמים. המאירי מקשה על הבנה זו ברמב"ם מדבריו בהמשך ההלכות (פרק טז הלכה ב), שם הוא פוסק כדברי רבא לגבי פצוע דכא, ולפי זה היה עליו לפסוק כדעת רבא גם לגבי איסור חתנות בשבעת העממים לאחר גירותם. המגיד משנה (שם) מיישב, שלדעת הרמב"ם אין הלכות אלו תלויות זו בזו, ובסוגיה לעיל גם רב ששת סובר כדעת רבא לגבי פצוע דכא, והרמב"ם פוסק כמותו. הטור פוסק בסימן ד שנתינה אסורה מדרבנן, אולם בסי' טז הוא כותב שאיסור "לא תתחתן בם" האמור בשבעת העממים חל גם לאחר שהתגיירו. הב"ח מבאר שדעתו כדעת הרמב"ן, שהאיסור מן התורה הוא על הגרים עצמם, אך בניהם אסורים מדרבנן. השולחן ערוך פוסק שהנתינים אסורים איסור עולם, ואינו מפרש האם האיסור מדרבנן או מן התורה. נראה שלא ראה צורך לפרט בעניינם כיוון שבלאו הכי הם אינם ידועים בימינו, וכדרך שהוא כותב בסעיף י לגבי עמונים ומואבים, שכבר התערבו בין האומות. אבל ראוי לציין שסוגייתנו אומרת שרבי ביקש להתיר את הנתינים, הרי שבזמנו הם היו ידועים. כמו כן באוצר הגאונים (תשובות תג) מובא שהנתינים קבועים וידועים ואין להם תקנה. עם זאת, מסתבר שבזמננו כבר התערבו לגמרי באומות ואינם ידועים. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות. ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש, שנאמר: "וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, תלה הרחקתם במקדש. והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש. בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש. וכן מפורש בעזרא: "ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים" - הא למדת שלא תלה אותם במקדש. ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו? לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא רחמו עליהם. (רמב"ם איסורי ביאה יב, כב-כד) ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות, בין זכרים בין נקבות. (אבן העזר ד, א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300