באו ואמרו לה כו' - בעד אחד כדדייקינן בגמרא מסיפא. תצא מזה ומזה - כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה.

לא תצא - קס"ד לא תצא משני. אנן הוינן בהדיה כו' - הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא. ברי לי - כגון ע"י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו.

הקדמה שיטת רבנו חננאל - מדובר ששלשה מעידים שמת הבעל הסוברים שכששניים מעידים - אין חשד העמדות שונות בהן אין חשד הסוברים שאין מוציאים את האישה מפני החשד טענת ברי של האישה הקדמה בסוגייתנו מובאת דעת רב שאם אישה נישאה על פי שני עדים שמעדים שמת בעלה, אף ששני עדים אחרים מעידים שבעלה חי - לא תצא מהבעל השני. הגמרא מעמידה היתר זה רק בכגון שנישאה למי שמעיד שהבעל מת וכן שהאישה טוענת בברי שבעלה מת, אך אם הבעל השני או האישה אינם יודעים בבירור שהבעל הראשון מת - תצא מהבעל השני, שהרי ישנם שני עדים שמעידים שהבעל הראשון קיים והבא עליה חייב אשם תלוי. המשנה לעיל (כה, א) אומרת שהמעיד על אדם שמת - אסור לו לשאת את אשתו משום החשד שמא עיניו נתן באישה ושיקר בעדותו על מות הבעל. המשנה אומרת שגם האומר "הרגנוהו" לא ישא את אשתו, ומשמע שגם כששניים מעידים שמת הבעל אסור לאחד מהם לשאת את אשתו. לעומת זאת, כאמור בסוגייתנו מעמידים את ההיתר לאישה שלא לצאת מהבעל השני כששניים מעידים שבעלה עדיין חי בכגון שנישאת לאחד מעדיה, וצריך ליישב את הסוגיות. עוד יש לברר מה בדיוק טוענת האישה כשאומרת "ברי לי שמת הבעל". שיטת רבנו חננאל - מדובר ששלשה מעידים שמת הבעל הרא"ש בתוספותיו למסכת כתובות (כב, ב) מביא בשם רבנו חננאל שמדובר בסוגייתנו בכגון שישנם שלשה עדים שמעידים שמת הבעל, ושלשה אינם חשודים לשקר ולכן מותר לאחד מהם לשאת את האישה. אמנם התוספות (כתובות כב, ב ד"ה כגון) והרא"ש מוכיחים כנגדו מדברי הגמרא לעיל (כה, ב) שם מובא שאם בית דין התיר אישה, מותר לדיינים לשאתה ואין לזות שפתיים, ומבואר שכך הדין גם בבית דין של שני דיינים, ומכאן שאין הבדל לעניין החשד בין שניים לשלשה. באופן אחר מביא הריטב"א בשם רבנו חננאל שמדובר בכגון שישנם שני עדים המעידים שמת הבעל, והיא נישאת לאדם שלישי שגם טוען בברי שהבעל מת, אך לא העיד על כך וכיוון שכן אין חשד. לפי שיטה זו יוצא שאם ישנם רק שני עדים המעידים שמת הבעל - לא תינשא לאחד מהם, ואם נישאת - תצא. כך כותבים בדעת רבנו חננאל הרשב"א והנמוקי יוסף. לעומת זאת, כותבים הרא"ש, התוספות, רבנו קרקש (בחידושיו למסכת כתובות) והר"ן (על הרי"ף במסכת כתובות) שגם שניים שמעידים אינם חשודים, ולכן גם בכגון זה אם נישאת לא תצא. הסוברים שכששניים מעידים - אין חשד התוספות, הרא"ש והרי"ד (כולם במסכת כתובות) מבארים שהנאמר במשנה לעיל "הרגנוהו" לא ישא את אשתו מדובר בכגון שעד אחד מעיד שהרג את הבעל יחד עם אחרים. אולם, אם שני עדים מעידים שהרגו את הבעל, או שהבעל מת - מותר לאחד מהם לשאת את האישה כיוון שבשני עדים אין חשד. העמדות שונות בהן אין חשד התוספות ישנים מתרצים שמדובר בסוגייתנו בכגון שעד אחד מעיד שהבעל מת, אך אותו עד כבר נשוי, ובכגון זה מבואר במשנה לעיל (כו, א) שאינו חשוד לשקר. באופן אחר מתרץ המאירי שמדובר בסוגייתנו בכגון שתחילה נישאה האישה על פי העדים הראשונים שהעידו שמת בעלה לאיש אחר, ואותו איש מת או שגירשה, ולאחר מכן באו עדים נוספים שהעידו שבעלה קיים. בכגון זה אין חשד על העדים הראשונים ואם נישאת לאחד מהם - לא תצא. הסוברים שאין מוציאים את האישה מפני החשד לעיל נחלקו הראשונים האם מוציאים אישה אם התחתנה עם עד שהעיד על בעלה שמת. דעת רש"י על פי הרא"ש (בתוספותיו), הרשב"א והריטב"א שאם עבר העד וכנס את האישה - אין מוציאים אותה ממנו. כך סוברים גם בעל השאילתות (שאילתא קלב), רבנו אברהם מן ההר, האור זרוע (הלכות יבום, סי' תריז) וכן מסקנת הריטב"א. לעומת זאת, דעת התוספות (כה, ב ד"ה אמר) על פי התוספות ישנים (כו, א ד"ה אלמא) והרא"ש (בתוספותיו) שאף אם בדיעבד כבר כנס העד את האישה - עליו לגרשה. על פי השיטה הראשונה מתרצים הריטב"א והמאירי שאין מחייבים להוציא את האישה כשנשאת לאחד מעדיה, כיוון שבדיעבד אין מוציאים אישה מפני החשד. הרמב"ם פוסק שאם נישאת לאחד מעדיה - לא תצא. המגיד משנה מוכיח שלשיטתו כך הדין גם כשיש רק שני עדים, ולא כשיטת רבנו חננאל, שהרי בהלכה יט פוסק הרמב"ם שכך הדין גם אם עד אחד מעיד שמת הבעל ואחד מעיד שלא מת, ונישאה לעד שמעיד שהבעל מת. מכך עולה שלדעת הרמב"ם גם בעד אחד כשוודאי שיש חשד אין מוציאים את האישה בשל כך, ונראה אם כן ששיטתו כדעת בעל השאילתות ורש"י שמשום החשד לא מחייבים להוציא את האישה. כך עולה גם מפסק השלחן ערוך שכותב כלשון הרמב"ם, ובסעיף לז גם פוסק שכשעד אחד מעיד שמת ואחד מעיד שלא מת לא תצא. טענת ברי של האישה רש"י במסכת כתובות (כב, ב ד"ה באומרת ברי לי) מפרש שהאישה אומרת שברור לה שהבעל מת ואין ליבה נוקפה, שאם היה חי וודאי לה שהיה בא. המאירי מדייק מדבריו שאף שאין לה ידיעה ברורה על המוות, מכיוון שאין ליבה נוקפה אינה צריכה לצאת מהבעל השני. בדברי ראשונים שונים מובאת ראיה לשיטת רש"י מהאמור במשנה לקמן (קיד, ב) שאישה שאומרת שמת בעלה מותרת להינשא לכתחילה, ואילו בסוגייתנו מבואר שרק אם נישאת לא תצא, אך לכתחילה לא תינשא. אבל הרא"ה והר"ן (במסכת כתובות) דוחים ראייה זו מכיוון שבמשנה לקמן מדובר בכגון שאין עדים שסותרים את דבריה ולכן מותרת להינשא לכתחילה, אך כשיש עדים שמכחישים אותה - אסורה לכתחילה, ורק אם נישאת לא תצא. בדומה לזה כותב הריטב"א שהטעם שסומכים על עדות האישה הוא מכיוון שהאישה מדייקת היטב בדבר לפני שהיא מתירה את עצמה להינשא כדי שלא תתקלקל, אולם כשיש עדים שמעידים שמת הבעל יש חשש שאינה מדייקת היטב ולכן אין לסמוך על עדותה לכתחילה. בניגוד לשיטת רש"י, כותבים הרי"ד, הרא"ה, הריטב"א, רבנו קרשקש והר"ן שמדובר בכגון שאומרת שבאה ממקום שהיה בו בעלה ויודעת בו שמת, אך אם היא סומכת על העדים תצא אף אם טוענת שברי לי שבעלה מת. מהרש"ל (ים של שלמה כתובות סי' לב) כותב שמהלשון "באומרת ברי לי" משמע כפירוש רש"י, שלפי פירוש שאר הראשונים היו צריכים לומר "באומרת שמת בעלה", אך לפי הלשון שלפנינו משמע שטוענת שברור לה שהעדים שמעידים שמת בעלה אינם משקרים. הרמב"ם והשלחן ערוך כותבים כלשון הגמרא שאומרת "ברי לי" שמת, ואינם מפרשים למה הכוונה. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך שני עדים אומרין 'מת' ושנים אומרין 'לא מת' - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - תצא, מפני שהיא ספק, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת 'בריא לי שמת' - הרי זו לא תצא. (רמב"ם גירושין יב, כג ואבן העזר יז, מב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300