לא תעשו אגודות אגודות - דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו. לא שנית ע"כ מקום שנהגו כו' - היה לך להשיב תשובה זו. אמינא לך אנא איסורא - דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט"ו בי"ד ודמיא לשתי תורות. ואת אמרת לי מנהגא - דהתם לכ"ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת. ופרכינן והתם איסורא ליכא - בתמיה. והא קתני התם בלילה - בליל בדיקת חמץ ב"ש אוסרים וב"ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות. א"ל התם - לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות. בת קול - בעירובין בפ"ק (דף יג) יצאת בת קול ואמרה הלכה כב"ה. דכי הדדי נינהו - בחכמה. ר' יהושע היא - בפ' הזהב.

הקדמה דעת רבי יוחנן לא תתגודדו במנהג כשהשינוי לא ניכר בבתי דין שונים הקדמה סוגייתנו עוסקת באיסור עשיית אגודות אגודות, הנלמד מהפסוק "לא תתגודדו". בתחילת הסוגיה דנים ריש לקיש ורבי יוחנן בשאלה מדוע אין איסור עשיית אגודות אגודות בקריאת המגילה בזמנים שונים, כאמור במשנה הראשונה במסכת מגילה. ריש לקיש מקשה לרבי יוחנן, מדוע אין בכך איסור של עשיית אגודות אגודות, ואילו רבי יוחנן דוחה את הקושיה, ומוכיח ממקומות נוספים שלא חששו לכך. יש לברר מהי דעתו של רבי יוחנן בעניין זה, מכיוון שממהלך הגמרא ניתן להבין שאינו חושש כלל לאיסור זה, ואם כן ייתכן שהוא חולק על עצם הדין. הראיה הראשונה שמביא רבי יוחנן לכך שאין לחשוש לאיסור לא תתגודדו היא מכך שיש מקומות שנוהגים שלא לעשות מלאכה בערב פסח, ויש מקומות שנוהגים לעשות. על כך משיב ריש לקיש שגם הוא מסכים שבמנהגים שונים אין איסור לא תתגודדו, ודבריו מתייחסים לאיסורים. אבל מדברי רבי יוחנן, שהביא ראיה מדוגמה זו, נראה שהוא סובר שגם במנהג שייך איסור לא תתגודדו. נוסף על כך, אפשר שלפי דברי אביי ורבא שבמסקנת הגמרא, שבמקומות שונים אין איסור לא תתגודדו, יש מקום לומר שכבר אין צורך בחילוקו של ריש לקיש בין דין למנהג. ויש לברר מה ההלכה בעניין זה. ראיה נוספת שמביא רבי יוחנן לדבריו היא מדברי בית שמאי שאוסרים מלאכה בערב הפסח אף בלילה שלפניו. ריש לקיש דוחה ראיה זו, מכיוון שבכגון זה אין לחוש לאיסור לא תתגודדו, מפני שהרואה אדם שלא עושה מלאכה חושב שהסיבה לבטלתו היא שאין לו מלאכה לעשות, ולא משום איסור מלאכה, וממילא אין הדבר מבליט את המחלוקת בעניין עשיית מלאכה בלילה. מכאן נראה שבכל מקום שהשינוי אינו ניכר, אין איסור של לא תתגודדו, ויש לדון האם כך ההלכה. בהמשך מובאת מחלוקת האם נהגו בית שמאי בפועל כדעתם שמותר לצרת ערווה להתייבם. בשאלה זו נחלקו רב ושמואל: רב סובר שלא נהגו כדבריהם, ואילו שמואל סובר שנהגו כדבריהם. הגמרא מביאה את דעת בית שמאי כראיה לדברי רבי יוחנן שמותר לעשות אגודות אגודות, ומסבירה ששיטתו היא כדעת שמואל שעשו בית שמאי כדבריהם. ריש לקיש לעומת זאת סובר שלא עשו בית שמאי כדבריהם, ולכן אין מכאן ראיה להתיר עשיית אגודות אגודות. בהמשך הגמרא דנה לפי הסוברים שעשו בית שמאי כדבריהם, מדוע באמת אין לחשוש לאיסור לא תתגודדו. בעניין זה מביאה הגמרא את דברי אביי ורבא. אביי אומר שאין לחשוש לאיסור לא תתגודדו בשני בתי דין שבשני ערים שונות. על כך מקשה רבא שבית שמאי ובית הלל נחלקו אף באותה עיר, ועל כן הוא אומר שאין לחוש לאיסור לא תתגודדו אפילו באותה עיר אם מדובר בשני בתי דין שונים, והאיסור נאמר על בית דין אחד שחלקו מורה באופן אחד, וחלקו מורה באופן אחר. יש לברר כמי נפסקה הלכה במחלוקת זו. דעת רבי יוחנן כאמור, רבי יוחנן מוכיח מכמה מקורות שלא חששו לאיסור לא תתגודדו, וזאת בניגוד לקושייתו של ריש לקיש שמניח שקיים איסור לעשות אגודות אגודות. את דבריו ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין שהוא חולק על עצם הדין שיש איסור לעשות אגודות אגודות. כך כותבים בדעתו הרשב"א והרי"ד (בפסקיו ובתוספותיו), המוסיפים שמשום כך הוא סובר גם שעשו בית שמאי כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו. לעומת זאת, הריטב"א והרא"ש כותבים שגם רבי יוחנן מסכים שיש איסור לעשות אגודות אגודות, אולם הוא דוחה את קושיית ריש לקיש מקריאת מגילה בזמנים שונים מאחר ששם מדובר על מנהגים שונים במקומות שונים. אבל נראה שגם לפי דעת הרשב"א והרי"ד, הלכה כדעת ריש לקיש, אף שבדרך כלל הלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש, משום שכאן גם אביי ורבא, שהם מאוחרים יותר, פוסקים שיש איסור לא תתגודדו. לא תתגודדו במנהג כפי שהובא לעיל, לדעת ריש לקיש לא נאמר איסור לא תתגודדו בדברים שיסודם במנהג ולא באיסור, אך אפשר שרבי יוחנן חולק עליו וסובר שגם במנהג שייך איסור זה. רש"י (ד"ה לא תעשו) מבאר שהטעם לאיסור לעשות אגודות אגודות הוא כדי שלא תראה התורה כשתי תורות. על פי זה הוא מסביר (ד"ה ואת אמרת) שבשינויי מנהגים לא שייך טעם זה, ולכן אין בכך איסור. עם זאת, הוא מוסיף שגם בשינויי מנהגים אין לאדם לשנות ממנהג המקום, משום המחלוקת. כהסבר רש"י לאיסור לא תתגודדו כותבים גם הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א, הנמוקי יוסף והמאירי, וגם לשיטתם נראה שאין לאסור שינויי מנהגים אפילו באותו מקום. אולם המגן אברהם (תצג סק"ו) מעלה אפשרות שלפי מסקנת הגמרא, שמתרצת את הקושיה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל כדברי אביי ורבא, כבר אין צורך לדברי ריש לקיש שבדבר שבמנהג אין איסור לא תתגודדו, ואם כן אפשר שלמסקנת הסוגיה, גם בדבר שבמנהג שייך איסור זה. יתירה מזו, הוא מוכיח ממה שהרי"ף והרא"ש אינם מחלקים בין מחלוקת במנהג למחלוקת בדבר איסור, שהם אינם פוסקים כדברי ריש לקיש, אלא סוברים שגם בדבר שבמנהג קיים איסור לא תתגודדו. מדברי המגן אברהם אף משמע שניתן להסביר דעה זו גם לפי הסברה שהובאה לעיל שטעם האיסור הוא כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות. לעומת זאת, הרמב"ם והחינוך כותבים שאיסור לא תתגודדו טעמו כדי להימנע ממחלוקות, ולפי זה יש להימנע גם משינויי מנהגים, שהרי גם הם יכולים להביא למחלוקת. ואכן, מלשונו של הרמב"ם שכותב "זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר" נראה שגם בשינויי מנהגים יש משום איסור לא תתגודדו. אולם מרן הרב קוק זצ"ל בספרו משפט כהן (סי' קכה) כותב שאפשר לפרש שמה שנקט הרמב"ם "מנהג" אינו מכוון למנהג שאינו איסור, אלא למחלוקת הנוגעת למנהג למעשה, למעט מחלוקת עיונית גרידא, שאין בה משום איסור לא תתגודדו. לעומת זאת, בעל ספרי דברי רב (דברים פי' צו) כותב שלדעת הרמב"ם רק במנהג שייך האיסור של לא תתגודדו, ואילו במחלוקת באיסורים לא שייך איסור זה, משום שיש להכריע את המחלוקת על פי כללי הפסיקה, דהיינו הכרעה על פי רוב או גדלות, ובמקום שאין הכרעה הולכים בדין תורה לחומרא ובדין דרבנן לקולא. כשהשינוי לא ניכר את קושיית רבי יוחנן מהאיסור לעשות מלאכה בערב הפסח מתרץ ריש לקיש שאין בבטלה ממלאכה משום לא תתגודדו משום שהרואה אומר שבטלה זו נובעת מכך שאין לו מלאכה. לפי זה, בכל מקום בו ניתן לפרש את שינוי ההנהגה באופן שאינו נובע ממחלוקת בדין - אין איסור לא תתגודדו. התוספות (יד, ב ד"ה בשלמא) מבארים על פי סברה זו מדוע אין לחשוש לאיסור לא תתגודדו בהחמרה בדיני טהרת כלים, שהרואה אומר שאינם משתמשים בכלים אלו מכיוון שאינם צריכים להם. מכך נראה שהם סוברים שטעם זה נכון הלכה למעשה. גם המהרש"ל (ים של שלמה סי' י) פוסק שבמקום שהרואה אינו מבחין במחלוקת אין לחשוש משום לא תתגודדו. לעומת זאת, המגן אברהם (שם) כותב שלפי מסקנת הגמרא שבחילוקי מנהגים בין מקומות אין משום לא תתגודדו שוב אין צריכים לתירוץ זה של רישלקיש, שנאמר לשיטתו שסובר שגם במקומות שונים יש איסור לא תתגודדו, וממילא להלכה יש לחשוש ללא תתגודדו גם במקום שהשינוי לא בולט. על פי זה הוא מסביר את דברי הרמ"א (תצג ג) שפוסק שאין לנהוג בעיר אחת שני מנהגים שונים בקשר לזמן האיסור להסתפר בימי ספירת העומר, אף שלכאורה ניתן להסביר את מניעת התספורת בכך שאינו צריך להסתפר. אמנם, בעל נתיב חיים חולק עליו ופוסק כדעת המהרש"ל שהובאה לעיל. הוא מסביר שבמנהגי הספירה ישנה מחלוקת שנראית לעין, שכן יש המסתפרים עד ראש חודש אייר אף שאחרים נוהגים בכך איסור. בבתי דין שונים על קושיית הגמרא כיצד עשו בית שמאי כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו מתרצים אביי ורבא שאין לחשוש לאיסור זה במקומות שונים. לדעת אביי בשתי ערים שונות אין איסור, אך בעיר אחת אסור. רבא מקשה עליו שלשיטתו עדיין קשה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהרי הוראתם הייתה באותה עיר, ועל כן הוא מתרץ שגם באותה העיר אין איסור אם מדובר בשני בתי דין שונים, ורק באותו בית דין שחלקו מורה באופן אחד וחלקו באופן אחר יש איסור. עם זאת, נראה כי לפי שיטת ריש לקיש יש איסור גם בכגון זה, שכן הוא מתקשה מדוע אין איסור לא תתגודדו בקריאת מגילה במקומות שונים, ולגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא סובר שאכן בית שמאי לא עשו כדבריהם. במחלוקת רבא ואביי בפשטות יש לפסוק כדעת רבא על פי הכלל הרגיל שהלכה כרבא במחלוקתו עם אביי. כך אכן פוסקים הרי"ף, הרא"ש, הרי"ד, בעל החינוך ועוד ראשונים. גם מחבר השלחן ערוך פוסק כך בספרו שו"ת אבקת רוכל (סי' לב), וכך פוסק גם המגן אברהם (שם). לעומת זאת, מדברי הרמב"ם והסמ"ג (לא תעשה סב) נראה שהם פוסקים כדעת אביי, וכותבים שאין לשני בתי דין בעיר אחת לחלוק ביניהם. הכסף משנה והרדב"ז מסבירים שאכן הרמב"ם פוסק כאביי, ומסבירים שכאן לא חל הכלל שהלכה כרבא משום שמחלוקתם היא לפי הסובר שעשו בית שמאי כדבריהם, והכלל שהלכה כרבא נאמר רק כשמחלוקתם היא בשיטתם הם. הרדב"ז מוסיף שכאן מסתבר לפסוק כאביי על פי הטעם שמביא הרמב"ם לאיסור לא תתגודדו כדי למנוע מחלוקות, וטעם זה שייך גם בשני בתי דין שונים. הלחם משנה תחילה מיישב את פסקי הרמב"ם, וכותב שהרמב"ם פוסק כדעת רבא. הוא מסביר שמחלוקת אביי ורבא כאמור היא בשיטת שמואל הסובר שעשו בית שמאי כדבריהם, אולם לפי רב הסובר שלא עשו בית שמאי כדבריהם, שוב אין צורך לחילוקיהם, והרמב"ם סובר שהלכה כרב. עם זאת, גם למסקנה יש להתיר מחלוקת במקומות שונים כתירוץ הגמרא על הקושיה ממקומו של רבי אליעזר שהיו כורתים עצים לעשות פחמים כדי להכין ברזל לסכין של מילה בשבת, שבמקומות שונים אין איסור של לא תתגודדו. הוא מוסיף שפסק הרמב"ם למסקנה הוא דווקא כרבא ולא כאביי, שהרי לפי אביי מחלוקת בית שמאי ובית הלל דומה למחלוקת בין שני בתי דין בשתי עיירות שונות, ואם בכל זאת לא עשו בית שמאי כדבריהם משמע שגם בשתי עיירות שונות יש לחשוש לאיסור לא תתגודדו, אך לפי רבא שמחלוקת בית שמאי ובית הלל דומה למחלוקת בין שני בתי דין באותה העיר, אם למסקנה לא עשו בית שמאי כדבריהם יש לאסור בכגון זה, אך להתיר במקומות שונים. יש להעיר עם זאת שהלחם משנה מבאר שהסיבה שלא עשו בית שמאי כדבריהם היא משום האיסור של לא תתגודדו, אך ניתן לבאר זאת מכיוון שלבסוף הכריעו על פי הרוב או על פי הבת קול. אמנם, למסקנה הלחם משנה חוזר בו ומוכיח מהגמרא לקמן (טז, א) שלמסקנה סוברים שעשו בית שמאי כדבריהם. עם זאת, בעל פאת השלחן מסיק כהסבר זה, וכותב שהרמב"ם מכריע כך על פי דברי הירושלמי מהם עולה שלא עשו בית שמאי כדבריהם, ומוסיף שאפשר שלרמב"ם גרסה אחרת בדברי הבבלי. אמנם, יש שמסבירים שהרמב"ם פוסק כרבא, ולדעתו רבא מתיר בשני בתי דין בעיר אחת רק בבתי דין שהם דומים לבתי הדין של בית שמאי ובית הלל, אך בבתי דין שאינם כבית הלל ובית שמאי גם רבא מודה שהדבר אסור. כך כותב הרדב"ז בהסברו השני, שדווקא בבתי דין חשובים כבית הלל ובית שמאי מתיר רבא לחלוק בעיר אחת, אך בבתי דין רגילים גם רבא מודה שהדבר אסור. הרד"ך (שו"ת סימן יא) מסביר שגם הרמב"ם מסכים ששני בתי דין שחולקים ביניהם מותר להם להורות באותה עיר הוראות סותרות, אולם הרמב"ם אוסר על הקהל לנהוג במנהגים סותרים כאשר זה לא נובע מהוראת בתי דין. הוא מדייק כך מדברי הרמב"ם שאינו כותב ששני דין בתי בעיר אחת לא ינהגו זה כמנהג זה וזה כמנהג אחר, אלא שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת, דהיינו שעל ידי שמחולקים הציבור במנהגיהם ממילא נוצר מצב של שני בתי דין. אולם אם בפועל אכן קיימים שני בתי דין אין עליהם איסור להורות הוראות סותרות. מרן הרב זצ"ל (שם) מוסיף שאפשר שכאשר ישנם שני בתי דין שאינם שווים בחשיבותם, אלא שאי אפשר להכריע כמי הלכה ביניהם בדומה למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שבית הלל היו מרובים ובית שמאי מחודדים יותר, בכגון זה לא נאמר האיסור של התגודדות כיוון שאין אפשרות להכריע את המחלוקת. אולם בבתי דין שווים בחשיבותם גם רבא מודה שאין זה דומה למחלוקת בין בית שמאי ובית הלל והדבר אסור. הוא מסביר שאפשר שבכגון זה נחשב הדבר לבית דין אחד, כיוון שאין חילוק מהותי בין בתי הדין. עם זאת, אם בית דין אחד גדול מחברו פשוט שבית הדין הקטן יותר צריך לבטל דעתו מפני בית הדין הגדול. למעשה, הש"ך (יורה דעה סי' רמב סק"י, קיצור הנהגת הוראות איסור והיתר) כותב שאם יש מחלוקת בתוך בית הדין יש להכריע את המחלוקת, ואם אין דרך להכריע יש להחמיר באיסור תורה ולהקל באיסור דרבנן. אולם אם מדובר במחלוקת בין שני בתי דין יכולים להורות אלו כך ואלו כך אפילו באותה העיר כדעת רבא, ובלבד שאותם בתי דין יהיו ידועים וחשובים. הרמ"א (שם) פוסק שבאותה העיר אין לנהוג מנהגים שונים בקשר לאיסורים הנוהגים בזמן ספירת העומר. אבל נראה שבזמננו, שיש קהילות שונות בכל עיר וכל אחת נוהגת כמנהגה, אין איסור בדבר לפי הפוסקים כרבא שבשני בתי דין בעיר אחת אין איסור. נספח - פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות. (רמב"ם עבודה זרה יב, יד) ...הגה. ...בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו... (אורח חיים תצג, ג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300